ביקורת ספרותית על הסוד - ג'ק ריצ'ר #27 מאת לי צ'יילד
ספר בסדר

---

מי שמכיר אותי יודע עד כמה הסדרה הזו אהובה עלי.
או היתה אהובה.
עד שלי צ'יילד התחיל להתעייף בעשור האחרון ולכתוב ספרים שלא מגיעים לקרסוליים של הראשונים.
ואז אירע מיפנה חדש. לי הכניס את אחיו אנדרו לעסקי ג'ק ריצ'ר, המיר את שמו לאנדרו צ'יילד במקום אנדרו גרנט וכתב ביחד עם אחיו הצעיר שלושה ספרים.
אחרי הפיילוט הזה, כשהקוראים תהו למראה השם החדש שעל הכריכה, וקיוו בסתר ליבם שהשותפות תניב פרי מבורך, נטש לי את אנדרו והניח לו לכתוב בעצמו.

סליחה, זה לא מקובל, לא יעיל והתוצאה פשוט צולעת.

שמו של לי עדיין מתנוסס על הכריכה, גדול פי שלושה מזה של אנדרו, אבל כל זה כדי לתחזק את המותג. במציאות לי בוודאי יושב לו באיזה חוף חמים, שותה מים עם פלח לימון, אוכל קש וגבבה (כך הוא נראה בכל אופן), מקבל דיווחים שמחים מהבנקאי שלו ולועג בלב לאחיו הצעיר. ואם תתהו איך השמחה לאיד עולה על הרצון לשמר את המותג ולהרוויח עוד כסף, אז כך היו פני הדברים. לי צ'יילד רצה להעניק לריצ'ר מוות מופלא ולסיים את הסדרה, אלא ששינה את דעתו והחליט להוריש את הסדרה לאחיו. שלושה ספרים הם כתבו ביחד, מן מסע חניכה ואחר כך שילח את אנדרו לדרך חדשה. לבדו.
ממילא, את החסה שלו (תסתכלו כמה שדוף הוא) לי לא יכול לאכול עם שני מזלגות זהב.

למי שלא מכיר את סדרת ג'ק ריצ'ר, הנה כמה נקודות ראויות לציון.

ריצ'ר הוא סרן במשטרה הצבאית של ארצות הברית. הוא התפטר, או התפוטר, או פרש לחיי נדודים ברחבי ארצות הברית. לרוב הוא נושא אתו מברשת שיניים בכיס. אין לו מטען, הוא קונה בגדים חדשים, זולים ויעילים ומשליך את הקודמים לפח, לן במוטלים, מתנייד בטרמפים. להיכן שיובילו הגלגלים, לשם מועדות פניו. לרוב הוא נוחת באיזו עיירה בחצר האחורית של ארצות הברית, שבה יש פושעים מיומנים ואזרחים תמימים, ועלובי נפש הסופגים את נחת זרועם.

ריצ'ר מתנשא לגובה 1.95 (לפעמים 1.96 או 1.97 תלוי בספר... ולמרות שגובה אינו אמור להשתנות זה קורה אצל לי צ'יילד), הוא רחב כתפיים ואמן לחימה מומחה (למרות שלא ברור היכן הוא מתאמן), הכוריאוגרפיה שלו אומנותית ומאוד ציורית וגרפית, והעיקר, הוא משאיר הרבה הרוגים וחבולים בדרכו. לעומת זאת, יש לו נפש רכה מאוד כלפי האנשים הפשוטים והוא עושה הכל כדי להצילם. לפעמים הוא לא אוכל יומיים, אבל כשיש הזדמנות הוא סועד את לבו בדיינר מקומי, ארוחת שחיתות של אמריקאים שלא שומרים דיאטה. ואיך אפשר אחר כך להילחם על בטן מלאה, אני בקושי זזה אחרי ארוחה כבדה.

הכתיבה ברובה נטולת קישוטים ובכל זאת לא יבשה, לא עיתונאית ולא שיגרתית, היא מיוחדת במינה, משפטי סטקטו קצרים עד קצרצרים וחכמים. אוי, כמה שהם חכמים. הכתיבה שלו כל כך ייחודית, שאם תתנו לי מאה קטעים לקריאה, אזהה את לי צ'יילד ברגע.

עד כאן במה שנוגע לסדרה שכתב לי צ'יילד.

ועכשיו נעבור במעבר חד לספר הנוכחי, שאינו נופל בדרגתו ובאיכותו מהשניים הקודמים, וזה מפני שכולם העתק חיוור של לי צ'יילד המוקדם. אנדרו מנסה לתפוס את הכישרון החמקמק והנהדר של לי, אבל נכשל לחלוטין. ניסיתי לנתח מה מפריע לי, האם התוכן, התעלומה, העימות בין הפושעים לתמימים, הפתרון המפתיע, או אולי הכתיבה הייחודית שאנדרו לא מצליח להעתיק. אני לא יודעת, אולי הכל, אבל זה לא זה.

הספר הנוכחי חוזר לימיו של ריצ'ר בצבא, במשטרה החוקרת, מנסה לפצח איזו הונאת נשקים שאיננה קשורה לתעלומה שבספר. החזרה לעבר מתרחשת ביותר מאשר ספר אחד בסדרה, ולמרות שריצ'ר הוא טכנופוב ידוע ואת התעלומות הוא פותר בשכלו הדדוקטיבי, בכל זאת חזרה לשנות התשעים של המאה ועשרים מציבה אתגרים מסוימים בבניית הפשע ופתרונו. הספר עוסק בפרשייה שהתרחשה בשנת 1969 ומתפוצצת מחדש בשנת 1992, כששתי אחיות פוצחות במסע רציחות ממוקד ברחבי ארצות הברית.

בקיצור, הרצון שלי לשחזר את קיסמו של לי צ'יילד ורכישת הספרים שכתב אנדרו, מזיקים לכיס שלי. אני חייבת לציין כי למרות שאת רוב ספרי המתח אני שוכחת אחרי כמה שנים, את התוכן העיקרי של הספרים המוקדמים בסדרה אני לא שוכחת.

אז אכזבה. אולי אם לא היה מדובר פה בניסיון כושל להשאיר את הסדרה הנהדרת בחיים, הייתי נותנת שלושה וחצי כוכבים, אבל במקרה הנוכחי הייתי אומרת כמו המורה לתלמיד: ממך הייתי מצפה ליותר.

ומשהו טוב לסיום: בימים שבהם העולם שונא אותנו, טוב לקרוא אזכורים של ישראל בהקשר חיובי.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על הסוד - ג'ק ריצ'ר #27