ביקורת ספרותית על פלטפורמה מאת מישל וולבק
ספר טוב

---

מישל, רווק בן 40, הוא פקיד אפור במשרד התרבות שלא מגלה כמעט עניין בשום דבר, הוא לא ציני כמו שהוא חסר רגש, אדם שמותו של אביו לא מערער אותו ולא מוציא אותו מאדישותו האפאתית. הירושה שנופלת לרשותו מאפשרת לו לצאת לטיול מאורגן בתאילנד שם הוא פוגש בואלרי, סוכנת נסיעות, ובדרך נס, הוא מוצא סוג של אהבה. אמנם הנכות הרגשית שלו כמעט לא מאפשרת לו להבין מה הוא מרגיש, אבל זה הדבר הקרוב ביותר לאהבה שיכול לקרות לו. זה הספר השלישי של וולבק שיצא לאור די מזמן, בתחילת המאה ה-21, והעלילה שלו זניחה ולא מאוד מעניינת. אבל וולבק נעזר בה כדי לחבוט בחברת השפע, בעיקר זו המערב אירופאית, ובעיקר בתיירות המין שהתרחבה מאוד באותה תקופה. הוא מתעב את הבורגנות, והוא בז לרדיפה הבלתי פוסקת והבלתי ניתנת לסיפוק של העולם המערבי אחרי הכסף והמין. הוא מנסה לעיתים לעשות איזו אנליזה לתרבות הדקדנס השוקעת שלנו, על הבדידות והניכור שבה, אבל זה לא שהוא מציע איזה תחליף, הוא רק מצביע על המובן מאליו. בספר הזה התחילה השנאה שלו לתרבות המוסלמית הרצחנית, וכבר אז הוא זיהה את השדים המוסלמים המבעבעים מתחת ליבשת הלבנה, הסטרילית, שמאיימים להטביע אותה בנהרות של אש. הספר יצא שבועות ספורים לפני ה-11 בספטמבר, כך שברור מדוע הוא תפס כותרות והגיע לרשימת רבי המכר באותה תקופה. וכן, גם לספר שלו לא יהיה הפי אנד.

בספר הזה נתקלתי בספריית רחוב. התלבטתי לא מעט אם לקחת אותו, ידעתי שמצפות לי שעות קריאה מדכדכות ופרובוקטיביות בו זמנית. זה היה לפני כמה חודשים, וכעת הגיע תורו. ולא, לא טעיתי. וניתן בוודאות לומר שמי שמחפש בקריאה שלו את התום, את היופי ואולי איזו בריחה לעולם קצת יותר נסבל מזה שאנו מתקיימים בו כעת, לא כדאי שינסה את הספרים של וולבק בכלל, ואת הספר הזה בפרט. הרגשתי שהוא יורד באיכותו מהחלקיקים האלמנטריים שקראתי לא מזמן, הוא קצת יותר משמים, אבל עדיין זה וולבק, על הטוב והרע שבו. הוא כואב, הוא מעצבן, אבל הוא מיטיב לתאר בלי פילטרים את העולם ה(פוסט) מודרני שלנו. בהחלט לא מומלץ לכל אחד.

"חשתי בהלה קלה. יכולתי לחיות כך במשך ארבעים שנה, בלי לכונן כל קשר אישי ולו הקלוש ביותר עם כל חפץ שהוא. בסך הכל היו לי שתי חליפות לכל עת, שלבשתי בזו אחר זו. ספרים, כן, היו לי ספרים, אבל יכולתי לשוב ולרכוש אותם בקלות, אף לא ספר אחד מביניהם היה יקר המציאות או נדיר. פגשתי אי אלו נשים בדרכי, לא שמרתי לא תצלום ולא מכתב מהן. גם לא היו ברשותי תצלומים שלי: אלה שהיו ברשותי יכולו להיות מגיל חמש עשרה, עשרים או שלושים, לא זכרתי מהם דבר. גם לא היו לי מסמכים אישיים באמת. הזהות שלי הכילה כמה מסמכים שהוחזקו בתקיית קרטון במידות רגילות. טעות לטעון שבני אדם הם מיוחדים, שהם נושאים בחובם ייחודיות שאין לה תחליף. באשר לי, מכל מקום, לא נוכחתי בכל סימן של ייחודיות שהותיר בי להבחין בין גורלות ייחודיים, בין תכונות אופי. בסופו של דבר, הרעיון כי האדם ייחודי הוא אבסודר נפוח. שופנהאואר כתב היכן שהוא שאנחנו זוכרים את חיינו מעט טוב יותר מרומן שקראנו בעבר. כן, זהו זה: רק מעט טוב יותר" (עמ' 149).

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על פלטפורמה