מישל, רווק בן 40, הוא פקיד אפור במשרד התרבות שלא מגלה כמעט עניין בשום דבר, הוא לא ציני כמו שהוא חסר רגש, אדם שמותו של אביו לא מערער אותו ולא מוציא אותו מאדישותו האפאתית. הירושה שנופלת לרשותו מאפשרת לו לצאת לטיול מאורגן בתאילנד שם הוא פוגש בואלרי, סוכנת נסיעות, ובדרך נס, הוא מוצא סוג של אהבה. אמנם הנכות הרגשית שלו כמעט לא מאפשרת לו להבין מה הוא מרגיש, אבל זה הדבר הקרוב ביותר לאהבה שיכול לקרות לו. זה הספר השלישי של וולבק שיצא לאור די מזמן, בתחילת המאה ה-21, והעלילה שלו זניחה ולא מאוד מעניינת. אבל וולבק נעזר בה כדי לחבוט בחברת השפע, בעיקר זו המערב אירופאית, ובעיקר בתיירות המין שהתרחבה מאוד באותה תקופה. הוא מתעב את הבורגנות, והוא בז לרדיפה הבלתי פוסקת והבלתי ניתנת לסיפוק של העולם המערבי אחרי הכסף והמין. הוא מנסה לעיתים לעשות איזו אנליזה לתרבות הדקדנס השוקעת שלנו, על הבדידות והניכור שבה, אבל זה לא שהוא מציע איזה תחליף, הוא רק מצביע על המובן מאליו. בספר הזה התחילה השנאה שלו לתרבות המוסלמית הרצחנית, וכבר אז הוא זיהה את השדים המוסלמים המבעבעים מתחת ליבשת הלבנה, הסטרילית, שמאיימים להטביע אותה בנהרות של אש. הספר יצא שבועות ספורים לפני ה-11 בספטמבר, כך שברור מדוע הוא תפס כותרות והגיע לרשימת רבי המכר באותה תקופה. וכן, גם לספר שלו לא יהיה הפי אנד.

בספר הזה נתקלתי בספריית רחוב. התלבטתי לא מעט אם לקחת אותו, ידעתי שמצפות לי שעות קריאה מדכדכות ופרובוקטיביות בו זמנית. זה היה לפני כמה חודשים, וכעת הגיע תורו. ולא, לא טעיתי. וניתן בוודאות לומר שמי שמחפש בקריאה שלו את התום, את היופי ואולי איזו בריחה לעולם קצת יותר נסבל מזה שאנו מתקיימים בו כעת, לא כדאי שינסה את הספרים של וולבק בכלל, ואת הספר הזה בפרט. הרגשתי שהוא יורד באיכותו מהחלקיקים האלמנטריים שקראתי לא מזמן, הוא קצת יותר משמים, אבל עדיין זה וולבק, על הטוב והרע שבו. הוא כואב, הוא מעצבן, אבל הוא מיטיב לתאר בלי פילטרים את העולם ה(פוסט) מודרני שלנו. בהחלט לא מומלץ לכל אחד.

"חשתי בהלה קלה. יכולתי לחיות כך במשך ארבעים שנה, בלי לכונן כל קשר אישי ולו הקלוש ביותר עם כל חפץ שהוא. בסך הכל היו לי שתי חליפות לכל עת, שלבשתי בזו אחר זו. ספרים, כן, היו לי ספרים, אבל יכולתי לשוב ולרכוש אותם בקלות, אף לא ספר אחד מביניהם היה יקר המציאות או נדיר. פגשתי אי אלו נשים בדרכי, לא שמרתי לא תצלום ולא מכתב מהן. גם לא היו ברשותי תצלומים שלי: אלה שהיו ברשותי יכולו להיות מגיל חמש עשרה, עשרים או שלושים, לא זכרתי מהם דבר. גם לא היו לי מסמכים אישיים באמת. הזהות שלי הכילה כמה מסמכים שהוחזקו בתקיית קרטון במידות רגילות. טעות לטעון שבני אדם הם מיוחדים, שהם נושאים בחובם ייחודיות שאין לה תחליף. באשר לי, מכל מקום, לא נוכחתי בכל סימן של ייחודיות שהותיר בי להבחין בין גורלות ייחודיים, בין תכונות אופי. בסופו של דבר, הרעיון כי האדם ייחודי הוא אבסודר נפוח. שופנהאואר כתב היכן שהוא שאנחנו זוכרים את חיינו מעט טוב יותר מרומן שקראנו בעבר. כן, זהו זה: רק מעט טוב יותר" (עמ' 149).

החיים במערב יקרים, מזג האוויר קר; והזונות באיכות גרועה. קשה לעשן במקומות ציבוריים, כמעט בלתי אפשרי לקנות תרופות וסמים; עובדים הרבה, יש רעש ומכוניות, והביטחון במקומות הציבוריים אינו מובטח. לפתע הבנתי במבוכה שהתייחסתי אל החברה שחייתי בה כאל סביבת חיים די טבעית - כמו אל סוואנה או ג'ונגל - שהיה עליי להסתגל לחוקיה. הרעיון שאני מזדהה עם הסביבה הזאת מעולם לא עלה על דעתי; זה היה אצלי כמו ניוון, כמו היעדר; לא היה לי ברור אם החברה יכולה לשרוד זמן ממושך מאוד עם אנשים מסוגי; אבל יכולתי לשרוד עם אישה, להיקשר אליה, לנסות להסב לה אושר."

מישל הוא פקיד במשרד התרבות הצרפתי, גבר בן 40. הוא לא מפיק סיפוק והנאה מהעבודה שלו וגם לא מחייו. הוא בודד וחי חיים סתמיים וריקניים, הוא נמנע מליצור קשרים עם אנשים ואת רוב זמנו מעביר בעבודה ואז בביתו בצפייה בשעשועונים בטלוויזיה או במין מזדמן עם זונות.

הרומן נפתח בעצם באופן זהה לספרו של אלבר קאמי - "מוות מאושר" עם הבדל קטן, בספרו של קאמי מרסו רוצח את הנכה העשיר ובעזרת כספו יוצא לטיול ברחבי אירופה בחיפוש נואש אחר האושר. בפלטפורמה של וולבק אביו של מישל נרצח, על ידי מוסלמי, והוא עתיד לקבל סכום נאה של כסף וירושה הכוללת רכב ובית. מישל מחליט לחתוך מהשגרה המדכאת והאפורה של חייו ולטוס לתאילנד.

בתאילנד, מישל יחלק את זמנו הפנוי בין ברים, מין עם נערות תאיות, קריאת ספרים ועינוג עצמי, בנוסף הוא יכיר את ואלרי המקסימה, צרפתיה בת 27 שהיא ההפך המוחלט מנשות המערב הסטנדרטיות. היא דומה לתאיות, באופן בו היא אוהבת וברצון שלה לאהוב ולהסב עונג, אבל הרבה יותר אינטליגנטית. היא עובדת בנובל פרונטייר, חברת תיירות. הם יחזרו לצרפת ושם יפגשו בשנית, הם יתמסרו אחת לשנייה ובין השניים תתפתח מערכת יחסים כנה וטהורה ויפה מלאה בתשוקה ומין סוער ומגוון. מישל לא מצליח להבין מה בחורה כמו ואלרי עושה עם לא יוצלח וחסר תועלת שכמותו. אבל זה עובד, היא אוהבת אותו וגם הוא אוהב אותה. לראשונה בחייו מישל מאושר.

ז'אן איב עבד גם הוא בנובל פרונטייר. הוא מקבל הצעת עבודה חדשה ויחד עם ואלרי השניים עוברים לעבוד בחברה אחרת עם שכר גבוה יותר. בעבודה החדשה השניים יעבדו על אסטרטגית שיווק חדשה שתמשוך קהל לקוחות למועדוני נופש שהחברה רכשה, בעזרתו של מישל הם מגיעים למסקנה שהתשובה היא תיירות מין, שהרי פרט לאקט המיני, יש מעט מאוד רגעים בחיים שבהם הגוף מתרונן באושר מעצם העובדה הפשוטה שהוא נוכח בעולם. שנה חלפה לה והשלושה מוצאים את עצמם בתאילנד. תיירות המין משגשגת, החברה מרוויחה, הלקוחות מרוצים. ואלרי מעולם לא היתה כה מאושרת, היא אפילו מחליטה להישאר בתאילנד, היא משתפת את מישל בהחלטה שלה ושואלת אותו אם הוא מוכן להישאר, מישל עונה בחיוב, שום דבר לא מחכה לו בצרפת. כאן בתאילנד יש כל מה שצריך כדי לחיות חיים טובים ושקטים. אבל אז קורה אסון והנוף האקזוטי והיפה, גן העדן, פוגש בטרור האסלאמי שצובע אותו באדום ומשאיר אחריו גוויות והרס וחורבן ומוות. הסוף כואב ומצמרר ועצוב והאמת שגם די צפוי, הרגשתי את זה מגיע, אם כי הידיעה בהחלט לא רככה את המכה.

וולבק, ברומן הכמעט נבואי שלו, מצליח לחזות את גל האסלאם הרדיקלי שעתיד להכות ולהתפשט ברחבי העולם והוא לא חוסך בביקורת כלפי אותם ברברים, ״עלובי הסהרה״ הוא קורא להם, ולא מסתיר את שנאתו. 20 שנה עברו מאז כתב את הרומן והמצב ממשיך להדרדר, ובעודי כותב את הסקירה מודיעים על פיגוע בחדרה, ולפני שבועיים נשיא מצרים נשא נאום מפחיד לעולם.

מישל וולבק הוא ללא ספק דמות שנויה במחלוקת. קראו לו מיזגון, סקסיסט, גזען, זועם וקודר והרשימה עוד ארוכה. מתחת למעטפת הגברית שלו, לדמות הוולגרית והגסה והבוטה, מסתתר רומנטיקן חסר תקנה, אינטליגנט, עם כישרון אדיר וכתיבה יוצאת דופן. כתיבתו חכמה, מציאותית ושונה מאוד, היא משב רוח מרענן בנוף המודרני והעכשווי שסובל ממחלת התקינות הפוליטית. אין לו אלוהים, אין לו מחסום, הוא לא שם זין על אף אחד והוא אומר את הדברים כמו שהם, הוא ביקורתי ופרובוקטיבי ואני מת על זה, תענוג.

אני לא יכל שלא להזדהות עם התחושות והדמויות שמישל כותב וזה מדהים אותי כל פעם מחדש איך הוא מצליח להציג ולשקף את החיים המודרניים והטובעניים, את הניכור והבדידות, את המרדף אחרי כסף ואת שקיעתו של האדם המערבי, באופן מדויק וכואב להפליא. הפכנו קרים, הגיוניים, מודעים מאוד לקיומנו האינדיבידואלי ולזכיותינו, ואיבדנו את היכולת להעניק ולתת ולאהוב.

זו היתה חווית קריאה מהנה, מצחיקה עד כאב, בועטת ומטלטלת, וולבק כתב ספר שישאר איתי עוד שנים קדימה ודמויות שיהיה קשה לשכוח.

..."קשה מאוד למצוא את האושר בתוכנו, אך לא ניתן למצוא אותו בחוץ". אני חושב שהאמירה הזאת מאת ניקולא שמפור שמופיעה בספר, מייצגת בצורה טובה את החיי השפע המערביים והחיפוש אחר האושר שהם לכאורה מבטיחים.

מישל הוא פקיד במשרד התרבות הצרפתי. הוא לא מפיק אושר מעבודתו, בעיניו היא אינה מועילה לאיש ומשעממת. עבורו היא אמצעי הישרדות בלבד. בעצם, הוא לא מפיק אושר מדבר בחייו הפריזאיים, פשוט ממשיך בהם, הוא Comfortably numb קלאסי.

אביו נפרד מהעולם הזה בנסיבות, נקרא להן 'מזרח תיכוניות' , לאחר שניהל רומן "אסור" עם העוזרת שלו, מהגרת מארצות המגרב.

מישל שלנו, לא מוצא טעם לשקוע באבל על אביו, שיחסיו עמו לא סבלו מחמימות יתר עוד כשהלה היה בין החיים. מצויד בציניות, מיזנתרופיה ואדישות כללית כשירושתו המכובדת בהחלט של אביו בחשבונו, מחליט גיבורנו לשים פעמיו לסיאם הרחוקה על מנת בכל זאת לברר האם יש לחיים עוד מה להציע. הוא מזמין טיול מאורגן לתאילנד בחברת "נובֶל פרונטייר".

ציפיות נמוכות הן דבר מעולה כי הסיכוי לאכזבה מצטמצם מאוד ומדי פעם יכולות להגיח גם הפתעות. כשהוא מחלק את זמנו הפנוי בטיול בין ברים, נערות תאיות, קריאת ספרים ועינוג עצמי פה ושם, מבלי שהוא שוכח לבוז בליבו ליתר חברי קבוצתו, רגש חדש ומוזר מתחיל להתהוות בתוכו. ואלרי היא בחורה די פשוטה למראה, לא ניחנה ביופי היוצא מגדר הרגיל ומישל תחילה כמעט לא מבחין בקיומה. בסוף הטיול משהו בליבו, איבר שהאמין כי כבר מזמן הפך לחסר תחושה מתחיל לבעבע כלפיה. אך, זה מאוחר מדיי, עליהם להיפרד, הטיול נגמר...

כמה טוב שואלרי פריזאית כמוהו ובאותו כרך שמישל ראה בו בירת החזירות האנושית והציניות, הם מתמסרים לאהבה כנה ועוצמתית. ואלרי היא לא נערת פוסטרים אבל היא מקסימה כל כך...

אני חייב לציין שוולבק הוא איש של סתירות. מנעד כתיבתו רחב והוא מצליח לפסוע בקלות בין זילות לספרות מופת. תחת מעטה הציניות והאדישות הוא רומנטיקן חסר תקנה.

יחסית לשנה שהספר נכתב (2001) יש בו ממד נבואי . אולם, היו מגמות שניתן היה לזהות גם אז, אך וולבק מצליח לזקק באופן מדויק את הרדיפה אחרי הקריירה, המעמד וכסף שאין אושר בצידם, אלא זו בעיקר האינרציה שמניעה את האדם. ז'אן איב, שותפה של ואלרי מייצג בצורה נהדרת את האדם המערבי שרודף אחר זנבו, משפחתו מתפוררת והוא מנהל פרשיות מיניות מזדמנות עם הבנות הלא נכונות.

ואלרי וז'אן - איב היו במקרה עובדי 'נובל פרונטייר'. הם עוברים יחד לחברת בתי מלון שמנסה להיכנס לשוק התיירות ואולי להתחרות ב"קלאב מד". לאחר עריכת מחקרים רבים הם מגיעים למסקנה שרוב הלקוחות אמנם מעריכים את הטיולים המאורגנים הרגילים בציון גבוה, אך התנסות מינית – רומנטית בחופשה היא חלק חשוב שבלעדיה החוויה נשארת תפלה משהו.

וולבק לא מרחם על החברה המערבית הצבועה, הוא מתאר היטב איך אנחנו מצקצקים בלשוננו בצדקנות מטופשת, תוך ניסיון לכפות ערכים שלא ברור מי קבע אותם על אחרים (ובאמת תהיתי לעצמי מדוע להיות חשפנית למשל, זה ניצול ורע ואילו להיות אם פונדקאית בתשלום, דבר המסכן חיים ובריאות הרבה הרבה יותר למען צורך אנוכי של אנשים בעלי אמצעים, זה לא ניצול, אלא אפילו דבר מבורך? סתם חומר למחשבה).

הוא גם צופה את הטירוף האסלאמי שעומד לתקוף את העולם (הספר נכתב כמה חודשים לפני פיגועי ה11.9 וכל הרצף שבא אחר כך). הוא גם לא עושה הנחות למהגרים ומאתגר את השיח בו כל כך הרבה עוולות ומסורות פראיות אצלם מתקבלות בהבנה לא ברורה.

וולבק מצליח לגעת ברגש, מעורר הזדהות עם גיבוריו. כל אחד מאתנו הוא קצת מישל, או ז'אן – איב. בעולם ציני שיש בו מעט נחמה, הוא באמת מאפשר לנו להרגיש אותה. הספר הוא page turner אמיתי ונגמע בקלות. למרות הטריקים הקצת זולים שיש בו, הוא מלא חכמה. בסופו הלב שלי נחמץ והייתי קרוב לדמעות. אסיים בציטוט נוסף מניקולא שמפור : " לבסוף, אני עוזב את העולם הזה, שבו הלב חייב להישבר". לפעמים לב שבור זה מה שנשאר לנו כדי שנרגיש חיים...

בחור בעבודה, תפס אותי אתמול בסוף היום לשיחה אישית, כזאת שלא הייתי מוכן לה. יש לו, לבחור, עניים כחולות וגדולות, שתמיד נראה שהן רטובות משהו מדמעות, אבל בימים האחרונים הוא נראה לי באמת שפוף, חשבתי לעצמי אולי באמת אלה דמעות ? ששאלתי לשלומו. השעה הייתה קרוב לשש בערב לכן המסדרונות היו ריקים, מה שנתן לנו פרטיות מאפשרת. השיחה התחילה באופן מהוסס, כמו ששיחה בין 2 גברים שלא ממש קרובים האחד לשני, בלי שני חצאי בירה בניהם נוטים לנהל. הוא שאל איך יודעים אם באמת אוהבים? אם אוהבים מספיק? על כמה מעצמו עליו לוותר כדי "לעבוד על מערכת היחסים"? את האמת אני לא ממש כשיר לשיחות כאלה, גם כי העצות שלי מסוכנות וגם כי תמיד אני חושב שבתחום הזה אני כזה בר מזל, ואולי לא כולם צפויים לכזה מזל. עשיתי כמיטב יכולתי, אבל אולי היה עלי לתת לו לקרוא את הספר של מישל וולבק שזה עתה סיימתי.

לגבי הספר, חני ובעלי רגשות לבוטות מינית ונפש עדינה, זה לא הספר של וולבק שהייתי רץ לקרוא (לשם כך יש את המפה והטריטוריה).
הספר על דמות אפורה, שדי ויתרה, על מציאת אהבה, זוגיות, הוא גם ויתר על למצוא עניין בעבודה, להתרועע עם אנשים, פקיד ממשלתי חרמן בן 40, שמוצא פורקן אצל יצאניות למינהן.
נסיבות מביאות את הפקיד שלנו לתאילנד, עטורת תיירות המין, משם הוא חוזר אדם אחר לגמרי.
הספר עוסק בתיירות המין, בניוון בו לוקה אירופה, בכלכלת החליפין בין העולם המערבי לעולם השלישי, זוגיות, קיצוניות איסלמית, ועוד.
אבל לדעתי הספר הזה בעיקר עוסק באהבה. כוחה המבריא והמרומם של האהבה. הרצון והיכולת להעניק אהבה ללא תנאים.
מישל וולבק עושה זאת בשפתו המחוספסת המטלטלת והבוטה, הוא אומר מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה בלי להתחשב בקורא המעודן. הדמויות שלו מורכבות מסקרנות ומתפתחות לאורך העלילה.
אחלה ספר לא מתאים לכל אחד, הגבלת גיל ורגישות.

בשלושה משפטים*:

אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים
ועד שהוא משכיל לגדל שיניים
אלוהים מתחרט



* משעשע להשתמש באלוהים ככה כדי להסביר ספר של וולבק, אפשר לקרוא לזה אירוניה, אבל זו תהיה לשון המעטה.




מהספרים היותר קומוניקטיביים של וולבק.
קולח, זורם, זז בקצב יחסית אחיד (לשם שינוי) ועדיין, עמוס שנאת אדם (כל אדם, לאוו דווקא נשים), לא חוסך בביקורת, יורה לכל הכיוונים אבל עדיין מצליח לשמור על האמפתיה מהקורא שלו.

אם להתחיל עם וולבק - זה כנראה הספר להתחיל בו

מישל בן ה-40 הוא פקיד במשרד התרבות הצרפתי. תפקידו הוא לעודד את האמנות בצרפת ע"י ארגון תערוכות. זה אולי תפקיד נחשק, אולי מעניין ואולי מתגמל. אבל מישל הוא רק פקיד, הוא בודד, הוא לא יוצר קשרים עם איש, חייו ניזונים ממין ועוד מיו ועוד מין וכל זאת עם עצמו, עם זונות ועם ידידות זמניות. חייו ריקניים ורק רציחתו הסתמית של אביו מותירות אותו לפתע עם הון לא קטן מפוליסת הביטוח ועם הבית המיותם. מישל יכול להמשיך ולחיות את חייו בנינוחות, בלי לעבוד עד לסוף חייו. בדצמבר 1999 בוחר מישל לעשות משהו למען חיי המין שלו ובוחר בטיול "הרפתקני" בתאילנד.

טיול זה עובר בין כל מיני אתרי טבע וכמובן אתרי מין, מהם שואב מישל עונג רב מכישרון הטיפול המיני את הנערות התאיות. בין לבין מכיר מישל את ואלרי בת ה-27, בעלת הגוף הנחשק, האינטליגנטית, הפתוחה. הם מדברים בחופשיות ומתיידדים, אבל הקשר האמיתי ביניהם נוסד בצרפת עם שובם. התשוקה ביניהם רבה, חיי המין שלהם מגוונים וסוערים ולראשונה בחייו חש מישל אושר.

ואלרי עצמה עובדת בחברת התיירות הגדולה בצרפת ואחת הגדולות בעולם. הטיול לתאילנד היה בשבילה כמעט טיול לימודים. עומס רב מוטל עליה בחברה בה היא עובדת ובמשך אותה שנה היא עוברת לעבוד בחברה אחרת ובשכר גבוה יותר, לשם עברה עם הבוס שלה בן ה-35, ז´אן-איב. בין לבין, הקשר של ואלרי ומישל מתהדק וזה של ז´אן-איב ואשתו מתרופף.

בעבודה החדשה ואלרי וז´אן-איב עובדים על אסטרטגיה חדשה למשוך קהל תיירים אל שרשרת מועדוני נופש שהחברה שלהם רכשה. בהשפעת מישל הם בוחרים בקו של תיירות מין. שנה עברה, מישל וואלרי מוצאים עצמם שוב עם ז´אן-איב במועדון בתאילנד, אחד המועדונים שרכשה החברה ובו הקו החדש של תיירות מין. מתברר שקו תיירות המין הוא הצלחה גדולה. אבל לא האיסלמים הם שיניחו להצלחה זו להמשיך זמן רב וכדרכם הם זורעים הרס ומותירים שבילי דם וגופות שסועות.

שוב חוזר מישל לבדידותו, מוחזר לצרפת, עובר "שיקום" ולאחר שנה אחת של אושר, שנגדעה, הוא בוחר לחזור אל תאילנד ולהמשיך לחיות שם את חייו עם מין מזדמן ונטול רגש, באווירה של מזג אויר נוח, במחיר זול ורחוק מצרפת הקודרת, הקרה ומבחינתו ללא שורשים.

למרות שבתחילה לא ברור לאן הספר מוליך, הוא מרתק ברובו וקשה להניחו מהיד. הסוף נכנס להילוך גבוה מאוד. המאורעות בספר צמודים למאורעות אמיתיים בצרפת בפרט ובעולם בכלל. כתיבתו של וולבק כשרונית ואינטליגנטית, מציגה זווית לא מחמיאה של צרפת ושל החיים המערביים, שרה שיר הלל למין ועוד מין בלי עכבות וברברת מיותרת.

מומלץ בחום רב.

אתחיל בכך שיש לי עמדת פתיחה חיובית כלפי מישל וולבק. אם לא ככשרון ספרותי אז לפחות כידוען שלא משלם מס שפתיים ואינו מתרפס נוכח "קו מפלגה" של תקינות פוליטית. הוא, בלשון המעטה, אינו "יפה נפש". הוא אולי אחד הבודדים מחוגי האינטלגנציה האירופאית שהוא פרו-ישראלי, ומזהה נכונה את הבעיות שאנו עומדים בפניהם. הוא מתריע בפני הסכנות הממשיות שעומדות בפני ישראל - והחברה המערבית בכלל - נוכח איומים של איסלאם קיצוני, מדיניות הגירה בלתי מבוקרת וגלובליזציה. מעטים הם בימינו אנשי הציבור או הסופרים שיש להם את האומץ לומר "המלך הוא עירום". מישל וולבק הוא יוצא דופן.

תופעת ה"וולבקיזם" - הפופלריות של ספריו של וולבק - נובעות בדיוק מסיבות אלו. אני לא חושב שאפשר לתאר ספר זה (או את "הרחבת בסיס המאבק") כספרות גדולה. הספר גדוש רטינות וטרוניות, והבעת תיאוב כלפי תופעות שמאפיינות את החברה המודרנית ושכולנו מודעים להם. וולבק אינו מחדש דבר וגם כתיבתו אינה מעניינת במיוחד. הוא פשוט מלא תיעוב ובוז לכל מה שהוא רואה סביבו. זה מתיש וגם מדכא לקרוא אותו. רעיונותיו הם פשטניים עד כדי בנאליות או אפויים למחצה (תיאוריית "חוקי השוק" בסצינת המין).

מבחינה ספרותית אגדיר אותו כלואי-פרדיננד סלין,גרסת LOW COST.

הספר היפה ביותר של וולבק, כתוב בסגנון הקולח ביותר מבין ספריו. יש כאן סיפור אהבה אמיתי, מלא חמלה, שמיטלטל בין כוחות פוליטיים ציניים וגם כאלה שאיננו נוהגים לתפוס כפוליטיים בדרך כלל.
וולבק כותב בלי לעפעף ולהצטדק על תעשיית המין ועל הצרכים הגבריים, על הנשים שמשרתות אותם, על הנשים שמתנגדות להם וגם על אופציה נשית אחרת - בה הוא מתאהב.
גם כאן יש גיבורים עייפים חסרי מטרה ומוצא, אך בניגוד לגיבורים אחרים של וולבק אלה דווקא מצליחים לעשות משהו עם חייהם המייאשים - עד שהחיים עצמם תוקפים אותם.
ספר מעורר מחשבה על הפוליטיקה של מין ושל מגדר, על הייאוש, מקורותיו ואי-פתרונותיו, ובעיקר מדובר בסיפור אהבה מרטיט.

רגעים אחדים עברו מאז סיימתי לקרוא בפעם השנייה את מישל וולבק. בפעם הראשונה אני כותבת ביקורת מיד לאחר סיום הקריאה, שהשאירה אותי דוממת שניות ארוכות וחושבת. לאחר ספרו הראשון שקראתי, החלקיקים האלמנטריים, הביקורת הייתה קלה לי: בוטה מדי, מתיימר מדי, פרובוקטיבי הרבה יותר מדי. אבל משהו בספר הזה, בפלטפורמה, היה מעבר לזה. משהו בספר הזה ללא ספק הצליח לייצר אצלי תחושה של , הזדהות. קשה לי לומר האם זה בגלל שבפעם השנייה מתרגלים לוולבק ואפשר מעבר למעטה הבוטות שהוא מניח לפניך, להתרכז במסרים - או שפשוט הפעם הוא באמת היה יותר טוב. ההגות על הבדידות בחברה המערבית ומחשבות על העולם שמקיף אותנו לא יכלו להיכתב טוב יותר. המחשבות על באיזה סוג של חברה אני חי, מה אני מרגיש לגבי זה ומה אני יכול לעשות עם זה, נדמה שלפעמים נכון יותר לכתוב אותן במסגרתו של רומן פשוט. מתחת לתסריט הפשוט של הספר, וולבק מצליח כאן לכתוב על המון דברים שאני יודעת באופן אישי שמטרידים אותי תכופות בשנים האחרונות, בצורה מדויקת להפליא ולהכאיב. ועם זאת או יותר נכון כנראה דווקא בגלל זאת, יש בזה גם סוג של נחמה עצובה.