לא יאומן איך ספר אדיד שפורסם בשנת 1961 על ידי סופר יהודי גדול, ג'וזף הלר, על המלחמה של טייסים אמריקאים שטסו במטוסי B-25 בסוף מלחמת העולם השניה והפציצו את צפון איטליה שנשלטה ע"י גרמניה הנאצית, כל כך רלוונטי למלחמה שחיילינו נלחמים על הקרקע ברצועת עזה כבר קרוב לשנתיים ?

על זה נאמר – סדנא דארעא חד הוא – שבתרגום מושאל פירושו – טבע האדם במלחמה אחד הוא, ולא משנה מהי המלחמה.

שתי המלחמות כמובן צודקות – המלחמה בנאצים והמלחמה בחמאס, אבל ללוחמים קשה מאד. הם רואים מראות קשים מאד של פצועים והרוגים, יוצאים למשימות שלא בטוח שיחזרו מהם בשלום, נמצאים תחת לחץ תמידי, לא תמיד המפקד מבין אותם ומתחשב בהם ועוד.

את כל קשיי המלחמה של הטייסים מתאר בגאונות, בספר מודרני ומרתק, ג'וזף הלר, בן האופה היהודי מברוקלין. כל אחד מפרקי הספר מתקשר למאורע חשוב שקשור לאחת מ – 50 הדמויות שבספר או לאחד מהאירועים המלחמתיים החשובים של הטייסת הדמיונית שבסיסה היה באי האמיתי הקטנטן פיאנוזה שמדרום לאי אלבה בים התיכון. אין סדר כרונולוגי לאירועים. אי הסדר הוא ליבו של הספר.

הטייסים שמפציצים את צפון איטליה נתקלים באש נ"מ חזקה וסיכוי הפגיעה שלהם בכל טיסת הפצצה אינם קטנים. בכל מטוס יש בנוסף לטייס ולעוזרו מספר אנשי צוות וביניהם טייס שמטיל פצצות (מטילן), אלחוטן, תותחן ועוד. הגיבור הראשי של הספר, יוסריאן, הוא מטילן. ( גם הסופר היה מטילן במלחמת העולם השניה.). הלחץ והסיכון נותנים את אותותיהם החזקים באנשי הצוות – חלקם לוקים בהלם קרב, יש מתאבדים, יש מתחלים ועוד.

מה עושים המפקדים כדי להקל על אנשי הצוות ? מפקד הלהק, קולונל קתקארט, מבטיח לטייסים שאחרי כמה עשרות טיסות הם ישתחררו ויטוסו חזרה לארה"ב. אבל ברגע שהטייסים מגיעים למכסת הטיסות – מעלים את המכסה. מה לעשות ? אין טייסים והמפקד רוצה לקבל קרדיט על להק מצטיין.

כמו כן אנשי הצוות מוטסים למנוחה קצרה לרומא ושם הם, כמובן, נפגשים עם זונות– כדי להירגע. זה עוזר ? לא כל כך.

הכוכב של הספר, יוסריאן, שהספיק לעשות 71 טיסות ועבר את מכסת ה – 70 לפני שעלתה ל – 80, הוא במקורו טייס מטילן ישר והגון אבל המראות שראה הרסו אותו. אפילו מדלית ההצטיינות שקיבל בזמן שהיה ערום לא מעניינת אותו. השיחה הארוכה שהוא מקיים עם מפקדו בסוף הספר היא מעמיקה ביותר ונותנת הרבה נקודות חשיבה, שהעיקרית שבהן – כל לוחם שהגיע למיצוי יכולתו והוא על סף הלם קרב יש לשחררו משירות ולא להחזיקו בכפיה.

הספר גם מזכיר בהרחבה מינויי מפקדים שאינם מתאימים לחלוטין לתפקידם, משימות הפצצה לא סבירות, אנשי צבא שמתעשרים מאד מהמלחמה ופוגעים בציוד הצבאי. ועוד.

לסיום – הספר דורש השקעה. הרבה תיאורים מוקצנים מאד. יש בו גם הומור.

את ההשוואה בין המתואר בספר לתיאורי המלחמה בעזה אני משאיר לקוראים.

כשקראתי את משפט הפתיחה של הספר "זו הייתה אהבה ממבט ראשון" חייכתי כי ידעתי מראש שלספר הזה אין קשר לאהבה והוא בעצם סאטירה נגד מלחמות ונגד בירוקרטיה. מה שלא ידעתי לפני זה שמדובר בספר מאוד מאוד ציני ולמרות שציניות לא זרה לי היה לי קשה עם הציניות הזאת. כי לדעתי כשמעמיסים יותר מדיי מדבר אחד המסר מאבד מהמשמעות שלו. אבל זה לא אומר שלא אהבתי את הספר. הוא בסדר. הסיפור טוב ומצחיק לפעמים והסופר מצליח ליצור מלא כשלים לוגים כדי להמחיש את המלכוד שהחיילים נמצאים בו.

יוסריאן הוא טייס (שטוען שהוא אשורי) שמוצב באיזה אי באזור איטליה. באופן תיאורטי הטייסים אמורים לבצע מספר מוגדר של טיסות מבצעיות ואז לחזור הביתה אבל זה לא קורה כי כל ההתנהלות וקבלת ההחלטות מלאים באינטרסים אישיים והמפקדים רוצים להתחרות במפקדים אחרים רק כדי להוכיח שהם הכי טובים. הכול טובע בביורוקרטיה ודברים הופכים להות מאוד אבסורדים. לדוגמה: אדם שנמצא בפועל בבסיס יוכרז כמת רק בגלל שהוא רשום שהוא אמור להיות בטיסה שהתרסקה לא משנה שהוא התחלף עם חייל אחר והנה עובדה שהוא עומד מול הקצינים וצועק "אני חי". הקצינים הם עבדים של הבירוקרטיה לא מעניין אותם עובדות. במציאות האבסורדית הזאת יוסריאן מציב לעצמו רק מטרה אחת: להישאר בחיים. הספר לא זורם בכיוון אחד הוא הוא הולך קדימה ואחורה בין זמנים וגורם לבלבול כנראה בכוונה, כי גם החיילם הנמצאים שם מבולבלים מאוד ממה שקורה סביבם ומהמלכודים שהם נתקלים בהם בכל פעם. אני מקווה מאוד שזה לא מה שקורה בעזה עם הצבא שלנו.

הפעם אני באמת באמת לא יודעת אם להמליץ. מצד אחד זה ספר שעושה את מה שהוא ביקש לעשות להראות לנו כמה אבסורד יש במלחמות ושבני אדם הם רעים ואינטרסנטים. מצד שני הספר מאוד מבלבל, ארוך יותר מדי ואחרי שהבנת את המסר שלו אין כזה דרייב להמשיך לקרוא כי רק תקבלי עוד מאותו דבר.

אבל אני לא רוצה להשאיר אתכם בלי המלצה אז אמליץ לכם על סרט: "מסכנים שכאלה" עם אמה סטון. סרט פסיכי וכיפי מאוד וכדאי מאוד לראותו בקולנוע על מסך ענקי :)

ספר שמתאר בצורה מדוייקת להחריד את הכאוס הצבאי בצורה חדה, מצחיקה וכואבת. מדהים כמה שהוא מזכיר גם את החוויה בצבא הישראלי היום

ספר שפחות התחברתי אליו. נשמע מבטיח, בייחוד לאור ההייפ שיש סביבו. אבל כולו מלא אבסורדים מעצבנים, ובעיקר עלילה שלא ממש מתקדמת.

!לפני כחודש לא ידעתי בכלל מה זה מלכוד 22, עד שמצאתי את המהדורה הישנה מונחת ברחוב, אז התחלתי לקרוא ולהגיד את האמת- לא הבנתי כלום. שמעתי שיש גרסה חדשה יותר וקלה יותר להבנה והחלטתי לקנות אותה. הסיבה המרכזית שרציתי לקרוא הייתה להבין למה כולם מתלהבים מהסיפור על יוסאריאן המשוגע. התחלתי לקרוא, עדיין לא הבנתי כלום אבל אמרתי לעצמי אל תוותרי יגיע הקץ' שיחבר הכל ויעלה אותך על מסלול ההבנה של הסיפור. אתמול הגעתי לעמוד 327, ואני פשוט לא יכולתי להמשיך- מבחינתי הסיפור היה פשוט אוסף חסר משמעות של מעשיות לא הגיוניות, חסרות כל הבנה ובסיס. נכון, המון אנשים צחקו,התחברו וראו את ההיגיון חסר כל התכלית שהספר ניסה להעביר לקוראים אבל אני הרגשתי שהספר פשוט אינו מצחיק, חסר כל עלילה ובאמת נראה כאילו שהסופר היה מאוד אבל מאוד משועמם במהלך שירותו הצבאי. כל מי שנהנה לקרוא את הספר והצליח לסיים אותו עד הסוף מבלי לקבל קלקול מוחי שיבושם לו, ואני אומרת את זה מכל הלב.

אל תחששו להיעזר ברשימת הדמויות בתחילת הספר - הלר לא חוסך ביצירת אינספור דמויות.
לוקח זמן להתרגל לציר הזמן - כן אני יודע הוא לא הגיוני - זה חלק מהקסם.

ספר מצחיק מהול ביגון שנשען על ציניות אינסופית.
ביקורת גדולה ונוקבת על המלחמה הקרה, מקארתיזם וההיררכיה הצבאית.
ומה שהיה נכון באי איטלקי ב1942, היה עדיין נכון בעת פרסום הספר ב1961.





ולצערנו, גם היום

האמת שכבר עמדתי לנטוש את הספר די בהתחלה, אבל לא היה לי ספר אחר במקומו (סתם תירוץ...אני לא מאלה שנוטשים ספרים).
בהתחלה הספר הרגיש לי ממש מתאמץ, כאילו שהסופר מנסה בדרכים מאוד מאולצות לייצר שיחות שיציגו אבסורדים כאלה ואחרים.
בנוסף, יש בערך 371 דמויות בספר, אם ספרתי נכון, ואם זה לא מספיק אז העלילה מקפצת לה קדימה ואחורה, כדי שבכלל יהיה כיף לעקוב.

אבל המשכתי לקרוא, וזה משתפר בהמשך.
אם מצליחים לזרום עם ריבוי הדמויות (מה זה משנה מי זה מי, גם ככה כולן נועדו רק להציג אבסורדים), ולא מנסים להבין לעומק את העלילה - הספר די זורם.
כשזה מצליח להלר, זה מצליח מאוד. יש בספר לא מעט חלקים שנונים, וכמה אבסורדים שהם באמת גאוניים ומעוררי מחשבה.

בסיכומו של דבר, ספר מיוחד.
שווה קריאה.

לפני 30 שנה התפקעתי מצחוק כשקראתי את מלכוד 22 בפעם הראשונה אי-שם על גדות אגם קרעון בלבנון. קיוויתי שגם עתה הספר יצחיק אותי וישפוך קצת אור סאטירי על ה"חוויות" שחוויתי לאחרונה בגבול עזה, לכן השאלתי אותו (בתרגום החדש) לקריאה, אלא שלא כך היה...

אז, בפעם הראשונה, הייתי סג"מ צעיר שנשלח ישירות מההשלמה לגדוד בלבנון. בחופשה הראשונה הבאתי את הספר ובהפסקות בין-לבין הייתי יושב על סלע, משקיף על האגם, קורא ומתפקע מצחוק ממה שאז החשבתי כסאטירה חתרנית המתובלת בנונסנס והומור שחור. כנראה שהרגשתי שיש איזשהו ניצוץ אינדיבידואלי-מרדני בקריאת הספר האנטי-מלחמתי הזה בתוך הכאוס הלבנוני.

אלא שמאז עברו 30 שנה, הצטבר ניסיון חיים והפרספקטיבה השתנתה. כשכעת קראתי את הספר מצאתי אותו יומרני, חסר קו עלילה מרכזי ומורכב מאפיזודות מתחכמות שאת חלקן הסופר מנסה להקצין ובכך הופך אותן למגוחכות. אפילו ההומור אפקטיבי רק לפעמים והתחושה היא שהסופר מנסה להצחיק בכוח, דבר שלא תמיד עובד.

בקיצור: הספר פשוט שיעמם אותי, כך שנטשתי אותו אחרי מאה ומשהו עמודים... 3 כוכבים - רק בגלל הנוסטלגיה.

הסדרה החדשה על-פיו תכף מתחילה, אז מיהרתי לקרוא את המהדורה החדשה של "מלכוד 22", ספרו האלמותי של ג'וזף הלר (הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2008), שכתב לאחר שלחם במלחמת העולם השנייה, כמטילן פצצות בזרוע האוויר של צבא ארצות הברית. גיבור הספר, קפטן ג'ון יוסריאן, מטילן בטייסת הפצצה אמריקנית במלחה"ע 2, רק רוצה לחיות. לא משימה פשוטה בהתחשב בכך שהוא מוצב בחזית האיטלקית כמטילן בטייסת מפציצי B-25. אגב טעות נפוצה היא שיוסריאן אינו רוצה להילחם. אין זה נכון. יוסריאן נלחם, בכל מי שמסכן אותו, בין שיהיה זה מפקד הלהק, קולונל קתקארט (שמעלה את מספר המשימות הנדרשות בהתמדה) או האויב הגרמני. גם כשהמטרה היא גשר מוגן היטב בסוללות נ"מ. "יוסריאן עשה את זה בזהירות, ביעף ההפצצה השני, כי אז היה גיבור. הוא קבר את ראשו בכוונת ההפצצה שלו עד שהפצצות הוטלו" (עמוד 179). הגשר נהרס, ויוסריאן, יודע כל מי שצפה בסרט או אחז בעותק של המהדורה הישנה, קיבל עיטור (שענדו לו במסדר כשהוא עירום).

הרי בסוף "היה רק מלכוד אחד, מלכוד 22, שציין במפורש כי דאגה לביטחון האישי אל מול סכנות ברורות ומיידיות היא תהליך של חשיבה הגיונית. אור היה משוגע והיה אפשר לקרקע אותו. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לבקש. וברגע שהיה עושה את זה, הוא כבר לא היה משוגע והיה צריך לטוס למשימות נוספות" (עמודים 66-65). עפר שלח סיפר פעם שקרא את הספר לפני שהתגייס. "זה לא עצר אותי מללכת לצנחנים, יש בחיים דברים שאפילו הספר הכי גדול לא יתגבר עליהם, אבל היתה תקופה, בצבא ואחר כך, שיכולת להגיד משפט מ"מלכוד" והייתי ממשיך אותו עד הסוף בלי לקחת נשימה", כתב. התיאור הזה,שהוא כל כך נכון, תקף גם לגבי. קריאת חובה מופלאה.
יוסריאן חי!