ביקורת ספרותית על ייאוש (2010) - רומן מאת ולדימיר נַבּוֹקוֹב
ספר בסדר

---

שקרן, מגלומן וסוציופת, אלו רק מקצת תכונות האופי של הרנן קרלוביץ, יצרן שוקולד יהיר וביקורתי שנתקל יום אחד באדם שלטעמו הוא כפילו. הוא מתכוון לנצל אותו כדי לבצע הונאה שתניב לא רק כסף, אלא גם תהילת עולם.

אולם כיצד ניתן לסמוך על שוגה באשליות זה, שהינו גם המספר של הסיפור (בגוף ראשון), אשר במזיד בוחר אילו פרטים לכלול ואילו להשמיט בעלילה. האם הינו באמת האיש שהוא טוען שהוא? האם בדה את אשתו הכנועה? ומה עם הכפיל וכל הפרשיה?
הרמן שובר את הקיר הרביעי, ומודה בשקריו אלינו, הקוראים, ולנו לא נותר אלא להיות עבדים למציאות או לבדיון שהוא בוחר לתאר.

נבוקוב החליט לקרוא תיגר על הסגנון הספרותי של זמנו, והתיימר לאתגר את עצמו ואת הקורא במבנה יצירתי חדש ונועז. עם זאת, המבנה מתברר גם כטרחני וככזה הנצמד לטפל במקום לעיקר. מדובר ברומן ששוכתב לאחר שלושים שנה, פריווילגיה די נדירה לסופר. היצירה מתאפיינת במשלב לשוני גבוה ובדימויים מהפנטיים עד מעוררי קנאה (ככותב). ראוי לציין כי הוא דורש ריכוז ואורך רוח במהלך הקריאה.

כפיל, רעיון מרתק ומיוחד, נכון? נהפוך הוא, גם לדידו של נבוקוב שהחליט להגחיך את שנוא נפשו הספרותי דוסטוייבסקי, שלטעמו הוא לא יותר מכותב מותחנים בינוני וחקיין ("הכפיל" הוא אחד מספריו). נבוקוב מתעקש להדגיש זאת בדיאלוגים הרבים עם הקורא, שהתיימרו לשווא לבטא איזו שנינות ולעורר הערכה.

האם הרמן היה ביסודו סדיסט עד כדי כך שהזה את הדמיון בינו ובין כפילו? האם במידה מה, באמת נהפך לו כשנדד כפושע נמלט?

לאורך היצירה, אנו נחשפים לאובססיביות של הרמן, לנטייה המייגעת להיטפל לפרטים (גם אם הם מתוארים לעילה). אז ודאי ישאל פלוני כיצד פספס הדקדקן פרט חשוב שעלול להפלילו, ויותר מכך, כיצד החמיץ כי כפילו דומה לו רק קמעה?

ההשוואה ללוליטה מתבקשת, אך חוטאת לאחרונה. הרמן קרלוביץ אינו גדול הנבלים של נבוקוב, גם אם הוא גורס שכך, זהו הרי הומברט הומברט, המפלצת רבת הפנים והרבדים שהמיתה טרגדיה פטלית ביצירת המופת על אותה ילדה-נערה.

לא ספר חובה.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על ייאוש (2010) - רומן