ביקורת ספרותית על העצים והשבבים מאת אריה אלדד
ספר טוב

---

תקומת מדינת ישראל היוותה, במובן מסוים, את אקורד הסיום של מאבק ומאמץ ארוך שנים בכמעט כל היבט שאפשר להעלות על הדעת. במובן אחר, היא הייתה רק ההתחלה של מאבק ומאמץ קשה והירואי לא פחות, אבל שונה.

בשנות ה-30 וה-40, לחמו בבריטים שְׁלוש המחתרות (ההגנה, האצ"ל והלח"י) כל אחת בדרכה, אך האידאולוגית, הקיצונית וגם הקטנה ביותר הייתה מחתרת לח"י. אף שהייתה קטנה, האנשים שמסרו את נפשם, "החיילים האלמונים", היוו קשת מאוד מגוונת של קצוות, היו בה חרדים ודתיים לצד 'כנענים', סוציאליסטים ואפילו קומוניסטים, לצד אנרכיסטים ונאמני 'מלכות ישראל'. חלק לחמו למען המיגור של האימפריליזם הבריטי, וחלק לחמו למען ארץ ישראל השלמה והקמת בית המקדש בהר הבית, אך כולם חברו יחד כדי לגרש את הבריטים ולהקים בית לעם היהודי בכל מחיר. לאחר רצח 'יאיר' ב-42 המחתרת הוכתה קשות אך לא נשברה ו'מיכאל', הלוא הוא יצחק שמיר, הצליח לאסוף את השברים ולהמשיך ביתר עוז, וב-43 התגבש בהנהגת לח"י מעין טריומווירט שכלל את שמיר ('מיכאל') הפרגמטי, המעשי, נמוך הקומה אך האמיץ והעשוי ללא חת, את נתן ילין-מור ('גרא'), הקומוניסט הקוסמופליטי, וישראל שייב ('אלדד') האינטלקטואל הוגה הדעות (לימים מתרגם כתבי ניטשה).

כאשר הודיעו הבריטים בפברואר 47 שהם מתכוונים לעזוב את הארץ החלה מבוכה בשורות לח"י. לא כולם האמינו שהבריטים אכן יעזבו, וגם כשהדבר נעשה ברור, הדבק והמגנט ששאב את כל הלוחמים תחת כנפי הארגון החל להתרופף ולהתפורר. הסכנה הקיימת בכל הגשמת רעיון גדול, פגעה גם בלח"י, דווקא הניצחון שהגיע כאילו בהפתעה היה בעוכרי הארגון. הספר הזה עוסק בפרק האחרון של לח"י מפברואר 47 עד למרץ 49, ומתאר את הימים הגדולים של סוף המנדט ומלחמת העצמאות דרך העיניים של האנשים שנרדפו, נקרבו בכלא והועלו לגרדום, אבל הבינו שכאשר הבריטי האחרון יעזוב, הם יידחקו הצידה בידי היישוב המאורגן וימחצו תחת המגף של בן גוריון.

את הספר כתב פרופ' אריה אלדד (יליד 1950) בנו של ישראל שייב-אלדד, ובפתח הדבר הוא מתאר כיצד עברה עליו ילדותו "בבית ספון ספרים ומרופד סודות, בית של דברים שלא אומרים בטלפון, של דברים שאומרים רק כשהרדיו פועל בקול... בבית שבו התארחו חברים מעטים ונאמנים מאוד של אבא, 'אנשים שלנו', והיו גם כל השאר, כל האחרים. כשאבא שלי היה אומר 'הם' ידעתי למי הוא מתכוון, בדרך כלל 'הם' היו הממשלה, מפא"י, בן גוריון, השי"ן בי"ת. היו גם אנשי לח"י שלא היו 'אנשים שלנו'. היו מדברים עליהם, אבל הם אף פעם לא באו. דמותם ושמם היו תלויים בחלל ולהעדרם מביתנו היתה נוכחות עזה ומרה".

אף על פי שהספר מתאר אירועים אמיתיים הוא סוג של רומן היסטורי המבוסס על אירועים אמיתיים אך הוא לא מחקר היסטורי. זהו ספר פרוזה קולח ואף דרמטי בחלקו, שמספר את סיפורם של האנשים, הפשוטים והמנהיגים. אקורד הסיום של לח"י כולל בתוכו פעולות הירואיות לצד טעויות קשות, ואף הספר נסוב בעיקרו על שני אירועים כאלו. האחד הוא הוצאתו להורג של איש לח"י יהודה אריה לוי ('שמואל') המכונה בספר 'בניהו', בידי חבריו. אירוע טעון, קשה ונתון במחלוקת (רק בשנת 1977 צורף שמו לרשימת חללי לח"י הרשמית ומשפחתו קיבלה את עיטור לוחמי המדינה). האירוע השני הוא ההתנקשות בשליח האו"ם הרוזן השוודי ברנדוט שתוכניותיו לגבי המדינה הצעירה היו הרסניות גם בעיני בן-גוריון (לימים, יהושע כהן, המתנקש, היה שומר ראשו של בן גוריון, סיפור מרתק בפני עצמו). אירוע זה סתם את הגולל סופית ומה שעוד נשאר מהמחתרת – פורק באופן סופי.

האימרה שמיוחסת ללנין "כשחוטבים עצים – עפים שבבים" חוזרת שוב ושוב לאורך הספר. כן, כאשר עושים מעשים גדולים, קורות גם טעויות. איש מגיבורי הספר אינו חי עוד, החיילים הפשוטים והמנהיגים הגדולים, אך מעשיהם ראויים להילמד, להיזכר ולהיות נכתבים בספר. גרא מת בשנת 1980, אלדד בשנת 1996, ויצחק שמיר היה חי עד לא מזמן ונפטר בשנת 2012, בתום הלוויה, כשנסתם הגולל על כל אחד מהשלושה, הזדקפו אנשי לח"י הנותרים, ושרו את 'חיילים אלמונים' ההמנון המרטיט שכתב 'יאיר'.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על העצים והשבבים