ביקורת ספרותית על העצים והשבבים מאת אריה אלדד
ספר טוב

---

ספר שקריאתו הזכירה לי את 'הספר האדום' של ענברי. כרוניקה של אירועים היסטוריים שמשולבים בסיפורים בדיוניים פרי דמיונו של המחבר. אריה אלדד, אדם ברוך כישרונות, מגולל בספרו את השנתיים האחרונות של מחתרת לח"י. מאביב 1947 ועד אביב 1949. למה דווקא השנתיים האלה, ולא אלה שלפניהן שהיו מסעירות וגדושות ארועים לא פחות? אלדד מבקש לבחון מה קורה לארגון לוחם לאחר שהוא משיג את מטרתו. כאשר לוחמי הלח"י הבינו שמטרתם הושגה והבריטים עומדים לעזוב את הארץ הם באו במבוכה. מה נעשה עכשיו? איזו הצדקה יש להמשך קיום תנועת המחתרת? אז חלק מהם התגייסו לצבא החדש שהוקם, צה"ל שמו, וחלק נשארו נאמנים למחתרת ופעלו בעיקר בירושלים (מכיוון שירושלים הייתה אמורה להיות מחוץ לגבולות המדינה העברית הם הסיקו שפעילות צבאית בה לא תהפוך אותם לפורשים ולמורדים במרות המדינה)

לאלדד יש כמובן נגיעה אישית ללח"י, אביו, ישראל אלדד (שם משפחתו היה שייב, אלדד היה שמו המחתרתי שהפך לשם משפחתו) היה אחד משלישיית המפקדים שהנהיגה את הלח"י אחרי שהבריטים רצחו את המפקד הראשון אברהם שטרן (יאיר) אלדד האב מצטייר ע"י בנו כמפקד שאינו לוחם ועיקר כוחו ביכולתו האינטלקטואלית. שייב מחבר את הכרוזים, מנסח את המניפסטים, משדר ברדיו המחתרתי ומרביץ אידיאולוגיה בדור הצעיר של הלוחמים. הוא אינו נושא נשק וכנראה גם לא יודע כיצד משתמשים בו. בכך הוא דומה למפקד מחתרת אחרת - מנחם בגין. מרתק לראות איך אלדד מתייחס אל אביו, באיזו חמלה משועשעת, שכן באמת יש איזה פן קומי בזרות של הדוקטור הווינאי לפילוסופיה בקרב הלוחמים המקמצים במילים ומרבים בחיסולים ובדפיקות.
ספר מחכים ומהנה לקריאה. הפרקים קצרים ונקראים במהירות כחטיפים.

» ביקורות נוספות של בועז
» ביקורות נוספות על העצים והשבבים