ינואר, 2062


יום שישי


אולי נזכרתי מאוחר מדי, אבל החלטתי לנסות להקליד כאן מילים. כמו יומן כזה, לעצמי. כי לאחרונה שמתי לב שהמילים לא תמיד יוצאות לי בדיבור כמו שהן היו יוצאות לי פעם. כאילו משהו אצלי פתאום נתקע קצת. אז חשבתי לעצמי שאולי אני אצליח להקליד את המילים שיש לי בראש. אולי אני כמו אנשים מגמגמים שלא מגמגמים כשהם שרים. לא יודעת. בינתיים אני רואה שזה דווקא מצליח לי וזה משמח. אני מרגישה שהנשימה שלי קצת עמוקה יותר פתאום, קצת רגועה יותר. הרבה פעמים יש לי מחשבות כמו שהיו לי תמיד, אבל אני לא תמיד מצליחה לבטא אותן במילים. הפה מנסה כרגיל אבל המוח פתאום נרדם, ועד שהוא מתעורר השיחה כבר נדדה למקום אחר, כמו הציפור ההיא. נחליאלי. השיחה כבר בארצות החום אבל אני עדיין בנשירה של מחשבות. כשהעלים נושרים מהעצים.


***


סנגיטה הובילה אותי לכורסה שלי שליד החלון שצופה אל החצר. היא וענבל מנסות לייצר לי שגרה קבועה כמו שפעם אני הייתי עושה לענבל. טקס בוקר וטקס שינה ואמבטיה בשעה קבועה. הן גם חושבות שחשוב שאני אגוון, ושאני לא רק אשב כל היום בסלון ואצפה בטלוויזיה או אבהה בקיר עם המכשיר ההוא ברקע, זה שהן משמיעות לי בו שירים. אבל רוב הזמן לא כל כך משנה לי איפה בדירה שלי אני ממוקמת. בגילי אני כבר לא ממש עושה שום דבר. קשה לי להתרכז בקריאה וקשה לי להתרכז בטלוויזיה. וגם כשאני מקשיבה לשירים הרבה פעמים אני מאבדת את ההקשבה. יש לי המון זמן עם עצמי בתוך הראש שלי. יותר מדי זמן. ועכשיו גם המחשבות שלי מתחילות להאט. בלי המחשבות שלי מה יישאר לי?


שמתי לב שבשעות הערב יותר קשה לי לחשוב מאשר בשעות הבוקר. לפעמים לפני השינה הכול מתערבב לי בראש כמו במכונה ההיא שמנקה את הבגדים. שהכול בה מסתובב.


ככל שעברו השנים הרגשתי איך הגוף שלי הולך ונחלש. איך הוא מתכער מבחוץ ומתיישן מבפנים. אבל אני מודה שלא הייתי מוכנה להיחלשות של החשיבה שלי. אני זוכרת איך פעם המחשבות שלי רצו. טסו ממש. מהר מהר.


יום שני


החלטתי לכתוב קצת גם היום. אני עכשיו בחדר השינה שלי וסנגיטה במטבח, רוחצת כלים. סוף סוף קצת זמן בנפרד. אני שונאת את זה שהיא כל הזמן מכרכרת סביבי. מכרכרת ב-כ', לא כמו של תרנגולת. ענבל הייתה כאן מוקדם יותר אבל היא כבר הלכה. אני מרגישה פתאום קצת כמו איזו אנה פרנק של הגיל השלישי, מסתתרת בחדר השינה וכותבת לעצמי יומן עד שהיטלר ההודי תגיע ותגיד לי לקום. "קום ספּתא", היא תגיד, ואז היא תניח את כפות הידיים שלי על ההליכון ותוביל אותי לספה הכחולה בסלון כצאן לטבח מהדורת החדשות המוקדמת.


מאז שנפלתי בסופר ענבל החליטה שאני צריכה להיות עם סנגיטה. כמו בזוגיות. שנים לא גרתי עם עוד אדם בבית. מה זה שנים, עשרות שנים. אבל עכשיו כבר אף אחד לא שואל אותי יותר מה אני רוצה. נפילה אחת במקלחת ועוד אחת מול מדף של ירקות וזהו, שידוך.


תכף כבר ערב, נדמה לי, אז אני חושבת לאט יותר. זה פשוט סיוט. סיוט. האיטיות הזאת. תמיד כשהייתי צריכה לשלוף מילים ומילים נרדפות ומילים בחרוזים זה היה לי כל כך קל. תמיד בעבודה מצאתי את כל המילים בקלות. למרות שהעבודה לא הכי עניינה אותי. כלומר, הקריירה וכל זה. רוב הזמן התעסקתי יותר בלמצוא אהבה. זה קצת טיפשי כשאני חושבת על זה עכשיו. מה אני, נסיכת דיסני? עכשיו אני זקנת דיסני. קשישת דיסני מקומטת. היפהפייה הסנילית. אבל כן, טיפשי או לא, זה מה שהיה. חיפשתי אהבה אבל לא כל כך מצאתי אותה. לא עם דן ולא עם אדי. אולי מצאתי קצת או ליד או בערך. אולי כי אין ואולי כי לא שמתי לב כשכן מצאתי ואולי סתם לא היה לי מזל. זה נשמע לי עצוב פתאום אבל אני דווקא שמחה שלא ויתרתי. שחייתי בתחושה שמשהו ממש טוב עדיין מחכה לי. לא ידעתי שבסוף יחכו לי בעיקר כאבים באגן ומשקאות אנשור בטעם וניל שאני שותה בשלוקים גדולים מקשית כמו שפעם הייתי שותה קמפרי-טוניק. חבל שלא מכינים לי כאן וודקה-אנשור. או אנשור על החוף. או בלאדי אנשור. מצחיק. שמות ופרצופים ומילים אני מבלבלת אבל שמות של משקאות אני זוכרת מעולה.


יום שלישי


אני לא יודעת בדיוק מה השעה אבל צוהריים עכשיו. הרגע סיימתי לאכול ארוחת צוהריים. סנגיטה חיממה לי שניצל ופירה וחתכה לי את השניצל לחתיכות קטנות כמו לילדה בת שלוש. מזל שהיא לא קונה לי את השניצלים האלה בצורה של החיות הגדולות. אני גם מקווה שהיא זוכרת לקנות לי שניצלים לא של בשר. אמרתי לה המון פעמים שאני לא אוכלת לא בשר ולא עוף אבל לפעמים זה נראה כאילו היא בכלל לא מקשיבה לי או שומעת אותי.


הבוקר ענבל לא הגיעה. אומנם היא מגיעה אליי כמעט בכל יום, אבל אני מנסה לא לחכות לה ולהיות בסדר גם אם היא מגיעה אליי וגם אם לא. לפעמים היא גם מתקשרת ואנחנו מדברות קצת בטלפון. אבל השמיעה שלי לא כל כך טובה ולא תמיד קל לי לנהל שיחה בלי שאני רואה גם את השפתיים זזות מולי. ענבל מנסה לשכנע אותי ללכת עם מכשיר שמיעה אבל המכשיר שהתאימו לי מגביר רק צלילים מסוימים וזה מוציא אותי מדעתי. חוץ מזה גם ככה רוב הזמן עדיף לא לשמוע. אני יכולה להסתדר בסדר גמור גם בלי לשמוע את הדיונים המטופשים בתוכניות הבוקר או מתכונים לעוף הזה, כרעיים. או את סנגיטה מזמזמת לעצמה שירים הודיים מעצבנים.


אני חושבת שבלילה חלמתי על דן. העיניים של ענבל נראות כמו שלו, והרבה פעמים כשאני מסתכלת עליה אני נזכרת בו. היו לדן עיניים מיוחדות. לא רק בגלל הצבע, שהיה ירוק-חום כזה, אלא גם בגלל המיקום. העיניים שלו היו שקועות עמוק בתוך הפנים שלו, כאילו הוא רוצה לשמור אותן רק לעצמו. עיניים לא נגישות. הוא סיפר לי שבגלל שהן שקועות שדה הראייה שלו מוגבל, וזה אפילו קצת מפריע לו בכביש, באוטו. אני חושבת שבחלום גם צחקנו. דן תמיד הבין את ההומור שלי. כלומר, שהיה לי. ההומור שהיה לי פעם. היום אין לי ממש הומור. מסובך להצחיק כשהמחשבות מתבלבלות והמילים לפעמים מגיעות באיחור. אבל פעם הייתי מצחיקה וגם הוא, והיה לנו מצחיק ביחד. הכרנו ברשת החברתית ההיא שהייתה פעם. מאז נפתחו במקומה המון אחרות, שכבר לא הייתי בהן. זה סימן של הזדקנות, כשמתחילים לצעוד בשוליים ולא בנתיבים המרכזיים של החיים. אני זוכרת איך כשהעולם כבר היה עם אייפונים ושעונים חכמים סבתא שלי עדיין הסתבכה עם הקומקום. ועכשיו אני ככה, כנראה, כמו סבתא שלי, מסתבכת עם הקומקום של התקופה. בכל אופן, אני הייתי זו שיזמה ופנתה לדן. כמעט תמיד אני הייתי זו שיוזמת. תמיד קיוויתי שלא יהיה בזה צורך ושיגלו אותי, אבל בכל פעם שהחלטתי להפסיק ליזום דברים ולחכות חוסר השקט ניצח וחזרתי ליזום ולנסות ולקוות. אולי עכשיו, כשאני יושבת לי פה בשקט, סוף סוף יגלו אותי? אולי יגיע לדיור המוגן איזה נסיך קשיש. הוא יישק לשפתיי ואני אתעורר צעירה וחדשה. בהתחלה, כשרק הגעתי לפה, דווקא ראיתי דייר או שניים שנראו לי מעניינים. אבל הם נעלמו. כולם פה בסוף נעלמים. בטח מתים. מי שנעלם מדיור מוגן סביר שלא יצא לשליחות בחו"ל. חבל, אולי אחד מהם היה מגלה אותי ומנשק אותי ומוציא אותי מהמצב הזה של הקומה. כמו בסיפור. הייתי מתעוררת נסיכה רעננה ונקייה כמו בגד שיצא ממכונת כביסה. מכונת כביסה. זה המכשיר שחיפשתי קודם את השם שלו שמסתובב ומנקה את הבגדים.


יום רביעי


אני חושבת לעצמי שקצת אירוני שדווקא אני, אישה שהיו לה כל כך הרבה מילים כל חייה, נמצאת פתאום במין מרדף מוזר אחרי מילים שלפעמים מתעכבות או נעלמות. קמתי הבוקר עם מין דחיפות כזאת לכתוב את הסיפור שלי ושל דן. אני רוצה לעשות את זה כל עוד אני מסוגלת. לא נשאר לי הרבה. אז אם אני כבר כותבת, מקלידה כאן שוב, כמו פעם, אולי כדאי לפחות שאני גם אספר משהו. אני אכתוב את הסיפור שלי ושל דן. אבל את כל הפרטים, גם את המביכים וגם את הקשים. גם את אלה שמעולם לא סיפרתי לאף אחד. תמיד כתבתי. לרוב לעצמי, אבל כתבתי. והכתיבה תמיד עזרה לי להבין. אז אולי גם הפעם היא תעזור לי להבין, מי יודע. וגם אם יום אחד ענבל תמצא את הקובץ הזה, אז היא לפחות תבין סוף סוף למה נפרדנו, אני ואבא שלה. למה זה לא הצליח בינינו. פשוט היו סיבות שאי אפשר היה להגיד לילדים. היו דברים שלא רציתי שהיא תדע, והיו גם פרטים שפחדתי שהיא תדע. אבל אולי אחרי שאני אמות זה כבר יהיה בסדר.


אבל מחר אני אתחיל, כי עכשיו זה השלב ביום שבו סנגיטה לוקחת אותי ומושיבה אותי בלובי כדי שאני אבלה בחברת קשישים אחרים. בין ארוחת הבוקר לארוחת הצוהריים היא תמיד עושה לי פליידייט כזה, כמו שפעם אני הייתי עושה לענבל עם חברות מהגן. אני וסנגיטה נשב בלובי, בכורסאות המכוערות שמול המכל הזה עם המים והדגים שנראים מסכנים, ואז סנגיטה תדבר עם המטפלת האחרת בזמן שאני והזקנה השנייה נצטרך גם כן לדבר זו עם זו. ועל מה כבר יש לנו לדבר? על כלום ושום דבר. כאבים, תוכניות בוקר, מי מת ומי עומד למות. אני מאוד מקווה שלא נפגוש שם היום את ההיא שחוזרת על כל דבר ארבע פעמים. שירן, נדמה לי. מה שלומך, שירן? טוב, תודה. תודה, טוב מאוד. אני מרגישה טוב, תודה. תודה רבה, אני מרגישה טוב. אין לי כוח לזה. ענבל כל הזמן אומרת לי שאני לא יכולה לשבת כל היום רק עם עצמי ולבהות בטלוויזיה. אבל כבר שנים שהכי נעים לי לבד עם עצמי.


יום שישי


אני מתביישת להודות בזה אפילו בפני עצמי אבל לאחרונה שמתי לב שהימים קצת מתבלבלים לי. אני מניחה שזה הגיוני. אני הרי לא עושה כלום, וכמעט כל הימים שלי נראים בדיוק אותו הדבר. מזל שתמיד בסוף מגיע יום שישי, ואז אני יודעת שהיום יום שישי ומחר שבת. כמו השיר. פשוט בכל יום שישי מחלקים בדיור המוגן חלה מתוקה שיש לה למעלה את הקטנים שעושים מהם טחינה. תמיד בבוקר אני שומעת שיש דפיקה בדלת, ואחרי כמה שניות סנגיטה נעמדת מולי ומנופפת בחלה שעטופה בנייר מרשרש כזה, ואומרת "ספּתא, יש חלה!" מדהים אגב שאני עוד מצליחה גם לנקד. כמו פעם. זה משמח אותי ממש.


בכל אופן, אני משתדלת לחייך לסנגיטה חזרה, אף על פי שאין לי שום עניין בחלה המתוקה הזאת. היא תמיד מתוקה מדי ומזכירה לי חלות של גן ילדים עם נזלת. וחוץ מזה אני גם לא סבתא שלה. אבל בזכות הטקס הקטן הזה אני יכולה להיות בטוחה שהגיע יום שישי, ואת יום שישי אני אוהבת. בתקופה האחרונה אני נשארת פה לבד עם סנגיטה ונעים לי ככה. שקט. בלי אנשים סביבי. בפעמים האחרונות שבהן ענבל לקחה אותי מפה לארוחת שישי אצלה בבית כבר היה לי קשה. הרגשתי שכולם מדברים סביבי מהר ושאני לא מצליחה לעקוב. ישבתי רוב הזמן לבד בצד. הקשישה השותקת. מדי פעם שלחו איזו נכדה או אחיין כדי לשעשע אותי, אבל הרגשתי את ההכרחה, את חוסר הרצון להשתעמם בחברתי העלובה. וזה גם היה לי מובן לגמרי. אני זוכרת את עצמי כשהייתי צעירה, ואני גם זוכרת את הדעיכה של סבתא שלי, שהובילה לכל מיני מוזרויות קטנות. למשל אני זוכרת את ראש השנה ההוא כשהייתי נערה, שבו במקום כסף או שוקולד היא פתאום חילקה לכל הנכדים מטליות ניקוי של "ניקול". ואמרתי לה יפה תודה, וכל שאר הנכדים צחקו בשקט, ורק אני הרגשתי עצב נוראי שלא יכולתי להכיל ונעלתי את עצמי בשירותים כדי לבכות.


*המשך הפרק זמין בספר המלא*