על הספר כבר שמעתי שנתיים, ראיתי אותו בחנויות ספרים לא נגעתי בו, חשבתי ספר עיון למבוגרים בגלל הכריכה שלו. הנמר ועליו כתובות אותיות שחורות בצבע צהוב, אני מודה שהכריכה פחות משכה לי את העין.
החודש הצטרפתי לסדנת כתיבה של שתי סופרות והייתה הרצאת אורח מפי הסופר, חשבתי לעצמי:''טוב בואו נקשיב לו..'' ברגע שהוא פתח את הפה, הבנתי שאני חייבת לקרוא את הספר. הספר מגולל את סיפורו של ערן ילד בן 16 בשנות ה70, ילד מופנם שאוהב לצייר אין לו כל-כך הרבה חברים, החלום הגדול שלו זה להיות אומן והוא מתחיל מחוייבות אישית בבית חולים והוא פוגש ביוצר מופלא דב גפונוב שכתב את יצירת ''עוטה עור נמר..'' הוא גיאורגי שהגיע לארץ ישראל, ושם מתחילות ההרפתקאות. תחילתו של הספר הייתה נהדרת, אבל באיזה קטע כלשהוא בספר הבנתי שיש פה כמה דברים. החיבור בין הציור לכתיבה, ערן אוהב לצייר לעומת היוצר שאוהב, הוא אוהב לכתוב וזה שמשרת את שניהם ואת החיבור המדהים, הם גם זוכים לראות את החיים שלהם יחד. ערן מגלה על חיו לעומת גפונוב.
מעבר לספר היה משהו כל-כך מיוחד בשיח של הסופר אלינו הקוראים, מעבר לזה שהוא אמר שהוא כתב את הספר 14 שנה, אז שלא נחשוב אלה שכותבים, שזה לוקח בחצי שנייה, שזה ממש תהליך. שהוא עשה מחקר בנושא, מעבר לכך שהכתיבה ציור וכל דבר שיש בו אומנות הוא איזה מקום מפלט מהחיים, מפלט מהבדידות, מהכאב מהפחד.
הסופר לא פחד לומר את המילה לפני שהייתי סופר מפורסם הייתי בודד וחיפשתי מקום להקל על הבדידות באמצעות כתיבה, ולא על מנת להרוויח כסף ושיראו את השם שלך. כתיבה וציור זה על מנת לרפא, גם להגשים חלומות, אלא מעבר הקלה על בדידות. במילים האלה אני ממשיכה לשקוד על הכתב יד שלי עם המילים שלו. אני מאחלת לולדמן רק הצלחה והסיפור שלו יתחיל את המסע שלי.

על הספר כבר שמעתי שנתיים, ראיתי אותו בחנויות ספרים לא נגעתי בו, חשבתי ספר עיון למבוגרים בגלל הכריכה שלו. הנמר ועליו כתובות אותיות שחורות בצבע צהוב, אני מודה שהכריכה פחות משכה לי את העין.
החודש הצטרפתי לסדנת כתיבה של שתי סופרות והייתה הרצאת אורח מפי הסופר, חשבתי לעצמי:''טוב בואו נקשיב לו..'' ברגע שהוא פתח את הפה, הבנתי שאני חייבת לקרוא את הספר. הספר מגולל את סיפורו של ערן ילד בן 16 בשנות ה70, ילד מופנם שאוהב לצייר אין לו כל-כך הרבה חברים, החלום הגדול שלו זה להיות אומן והוא מתחיל מחוייבות אישית בבית חולים והוא פוגש ביוצר מופלא דב גפונוב שכתב את יצירת ''עוטה עור נמר..'' הוא גיאורגי שהגיע לארץ ישראל, ושם מתחילות ההרפתקאות. תחילתו של הספר הייתה נהדרת, אבל באיזה קטע כלשהוא בספר הבנתי שיש פה כמה דברים. החיבור בין הציור לכתיבה, ערן אוהב לצייר לעומת היוצר שאוהב, הוא אוהב לכתוב וזה שמשרת את שניהם ואת החיבור המדהים, הם גם זוכים לראות את החיים שלהם יחד. ערן מגלה על חיו לעומת גפונוב.
מעבר לספר היה משהו כל-כך מיוחד בשיח של הסופר אלינו הקוראים, מעבר לזה שהוא אמר שהוא כתב את הספר 14 שנה, אז שלא נחשוב אלה שכותבים, שזה לוקח בחצי שנייה, שזה ממש תהליך. שהוא עשה מחקר בנושא, מעבר לכך שהכתיבה ציור וכל דבר שיש בו אומנות הוא איזה מקום מפלט מהחיים, מפלט מהבדידות, מהכאב מהפחד.
הסופר לא פחד לומר את המילה לפני שהייתי סופר מפורסם הייתי בודד וחיפשתי מקום להקל על הבדידות באמצעות כתיבה, ולא על מנת להרוויח כסף ושיראו את השם שלך. כתיבה וציור זה על מנת לרפא, גם להגשים חלומות, אלא מעבר הקלה על בדידות. במילים האלה אני ממשיכה לשקוד על הכתב יד שלי עם המילים שלו. אני מאחלת לולדמן רק הצלחה והסיפור שלו יתחיל את המסע שלי.