“המחבר מודה למגיהות בספר אבל אלה לא מונעות ממנו להזכיר שאין עצי מייפל בישראל, שלא הולכים לבקר בבית הקברות בישראל בשבת ובטח ובטח שאין פיגוע כזה, המופיע בעמוד 30, תשבוחות. אין מילה כזו בעברית והיא מצדיקה תחושות בוז לספר. אחרי שהוצאתי כל מררתי על הספר, זה ספר מקסים ביותר. דב בוריס גפונוב הוא דמות אמיתית, מתרגם מגרוזינית לעברית של יצירת מופת בשם עוטה עור הנמר, ששלונסקי סייע בהוצאתה לאור. גפונוב הוא רוסי שנקלע לגאורגיה ומשם לישראל, היישר לתל השומר בשל מצבו הבריאותי משום מחלת גיאן-בארה. ערן וולוצקי הוצמד אליו כדמות בדיונית שהצדיקה את הבאת סיפורו המיוחד של גפונוב לקורא הישראלי. ערן נשלח ע"י מורהו למחויבות חברתית, פרוייקט שכשאני אישית הייתי המפעיל שלו בתיכון (של הפרוייקט), נקרא מחוייבות אישית. כך או כך, ערן וחבריו נשלחו מי למד"א, מי להפעיל קבוצות כדורגל של ילדים ומי כערן לשבת עם חולה פעמיים בשבוע ולארח לו לחברה. ערן לא מתלהב מהשליחות הזו, בעצמו בעל דימוי גוף לא משהו, לא מהפופולריים בחברה. בבית החולים מתפתח בינו לבין דב גפונוב קשר יפה אל מול קשר יפה נוסף עם חווה, נערה-אישה שעברה תאונת דרכים בה רוסקה רגלה, היא מתאוששת ומחלימה אל מול גפונוב הדועך. הן משפחתו של גפונוב, משפחתה של חווה ומשפחתו של ערן עצמו, אינן משפחות נורמטיביות ותפקודן לקוי. גפונוב הוא מתרגם מחונן המעודד את ערן להגשים את חלומו כצייר להתקבל לבית ספר לאמנים. חווה מתעקשת לשוב ולרקוד למרות רגלה המרוסקת והיא עושה זאת והקשר בית השניים, ערן וחווה, מתהדק. הכל קורה ב-1972, שנת מותו של גפונוב והוא רק בן 38. אז כן, הוא זכה בפרס טשרניחובסקי על תרגום הספר מגרוזינית לעברית, שתי שפות שאינן שפות אמו. הוא גם זכה לנוכחותו של ערן, שכאמור אינו בעל דעה חיובית על גופו, אבל אישיותו מחפה על כך. ערן מביא אור לחיי גפונוב ואור לחיי סשה, הרוסי, ילד הכפות. לחווה הוא מביא נשיקה... גפונוב, בימיו האחרונים, לא קיווה לשום דבר טוב שיקרה לו. אז ערן קרה לו וברור שגם גפונוב קרה לערן ואז ערן מבטיח לקחת את גפונוב למנזר המצלבה בירושלים, שם יראה תמונה מהספר אותו תרגם. לא עניין של מה בכך להבריח החוצה חולה סופני בלילה קר, על וספה עם סירה מתל השומר לירושלים. לערן אין רשיון נהיגה... אבל הוא זוכה לברכת אביו, למפתחות של הווספה, לסיפור חייו העלום ולחתימה על הטופס. שהכל אני אספר לכם? ויש חיים אחד שבא לבקר כשגפונוב ישן. תגיד שחיים היה פה, מורה חיים לערן. מי זה חיים? שאפו לוולדמן על הרעיון לשלב דמות בדיונית עם אמיתית ולהעלות נשכחות בדבר דמות שלא זכתה לשזוף באור יקרות.”

“# בספר הביכורים הזה מחבר ולדמן בין גיבור טיפוסי לספרות המקור – ערן בן 16, שאמו עזבה כשהיה פעוט, והוא גדל עם אביו השתקן. הוא מתבודד, מגושם, לא מקובל, מצייר ורוצה ללמוד בפנימיה יוקרתית לאמנות. את ערן חיבר ולדמן לדמות אמיתית – דב גפונוב. גפונוב, אלמוני עבורי וכנראה גם עבור רוב הקוראים, היה כנראה סוג של גאון. הוא לימד את עצמו עברית באמצעות תנ"ך מתורגם, תרגם לעברית יצירה אפית גאורגית מהמאה ה-12 וזכה בפרס טשרניחובסקי לתרגום מופת. הוא קיבל היתר יציאה מרוסיה ב 1971 ו"עלה לארץ" ישירות לבית החולים תל השומר. אישפוזו ארך כשנה, בסופו הוא נפטר בגיל 38. ערן תלמיד כתה י' מקבל משימת מעורבות חברתית לבקר חולה ערירי (גפונוב) בבית החולים, פעמיים בשבוע. דמותו של ערן טיפוסית למה (שאני חושבת) שהוא הכיוון הנפוץ של ספרות המקור. נער אומלל, דחוי, בודד, לא מקובל על אף אחד, עם נטישה של אם ואב מסור אך מנוכר. חלק גדול – אני חושבת – של סופרי המקור בוחרים לכתוב על הנושא הזה, מעמיסים על הגיבורים שלהם (צעירים או מבוגרים, עם או בלי משפחה לא תומכת) עוד ועוד אומללות במטרה להגיע להזדהות וחמלת הקוראים כלפי הדמויות ה(מת)מסכנות האלה. בניגוד לערן, אותו מרפד ולדמן בהמון פרטים, בעיקר בחלקו הראשון והאיטי של הספר אך לא רק, דמותו של בוריס גפונוב נשארת שטוחה, למרות שפרטים ביוגרפיים שלו מובאים בספר. אי אפשר להבין אותו, את מניעיו להתנכר לאלה שאהבו אותו, את מניעיו לקחת על עצמו תרגום מסובך של פואמה עתיקה, משפה שאינה שפת אימו לשפה שאינה שפת אימו. נראה שגפונוב נתפס על ידי ולדמן כאביזר המאיר את דמותו של ערן, לו הוא מקדיש את עיקר תשומת הלב. ממחצית הספר מאיץ ולדמן את הקצב. הסיפור מקבל תפניות מוזרות, וולדמן מנסה לקשור לקראת הסוף את כל הקצוות והתעלומות שעורר בסיפור. זה לא הספר הראשון שאני קוראת שיש חוסר פרופורצייה בולט בין חלקיו השונים: חציו הראשון איטי כצב, בחציו השני הוא הופך אילה שלוחה ומנצח במירוץ. היה לולדמן רעיון מעניין, גם אם לא מקורי, של שילוב דמות אמיתית בסיפור בדיוני, אבל גפונוב היה ונשאר זר לסופר. ולדמן אומר באחרית דבר, שהוא עוד לא נולד כשגפונוב היה בחיים. אין פלא שגפונוב בסיפור דומה יותר לחייזר מלאדם. הכתיבה עמוסה תיאורים ומטפורות, שלא הצליחו לגרום לשום דמות, ראשית או משנית, להיראות אפשרית. הספר לא משעמם, מספר סיפור לא מוכר. קצת יותר כישרון בעיצוב הדמויות, קצת עריכה וניכוש עודף מלים ותיאורים, היו עושים רק טוב לסיפור הזה.”

“העלילה היפה הזו מפוצצת ברגש עד שהלב מתפקע. החוטים בה נרקמים שלב אחרי שלב, עד שאנו הקוראים מגלים ביחד עם הגיבור פרט אחר פרט עד לתמונה המלאה שגדושה בהמון פרטים קטנטנים שבסוף נאספים לידי מסע חניכה נפלא של ערן. רכבת ההרים שעברה עלי כשהפכתי את הדפים גרמו לי לרצות להישאר בספר ולקרוא לאט לאט כדי, להעמיק את תחושת העונג מהספר. ולמרות שהרכבת הזו דהרה ניסיתי להאט. צריך עדינות יתרה כשקוראים על ההכפשות של הילדים בבית ספר נגד ערן וההרגשה שלו שאין אף אחד שמבין ובא לו לפוצץ את העולם. האמא שעזבה אותו בפתאומיות והגעגוע שנחרט בליבו. האבא הבודד שחי בשתיקה עצובה ושותפות גורל בגידול בן יחיד, חווה בעל השיער אדום כמו אש שלא עזבה אותו. הציור שהציל אותו מהרבה רגעים בודדים ועוד ועוד ועוד...הספר גדוש ביופי אם תרצו עד הירח בעמק המצלבה בירושלים ובחזרה על טוסטוס. מעבר למסע ההתבגרות של ערן זהו מסע של המון אנשים מסביבו שמאוד בודדים. כל אחד מהאנשים שפוגש בספר עובר מסע נפשי כביר. ערן הוא כמו תמנון בלי לדעת שהוא כזה. הוא שולח זרועות של אהבה שנוגעות באדם זקן על ערש דווי וגורם לעיניים שלו לנצוץ מהתרגשות. או המחווה שהוא עשה למען סשה ומבין שהוא היה אכזרי אליו רק כדי למצוא חן ולהתקבל לחברה שתמיד בעטה בו. הוא גם מוצא אהבה חדשה שגורמת ללב שלו לפרפר. הגילויים שעירן מגלה על חייו גורמות לו להתעמת עם החיים ולקבל אותם באהבה. יש עוד חלק היסטורי בספר שעליו בעצם מבוסס הסיפור היפה. זוהי היצירה הגיאורגית שנכתבה בשם האהבה. באמתלת האהבה על המלכה תמר ורוסתאולי שהקריב חייו למענה. זו אגדה על משולש אהבה גם על דויד לוחם ואיש החרב. וכמו שכבר סופר שהספר הוא על אנשים בודדים כך איש זקן בודד אחד בשם דב גפונוב שעשה מחווה גדולה ותרגם את היצירה לעברית בעזרת שלונסקי. "עוטה עור הנמר". "היצירה הזו היא תרגיל ההסחה הספרותי המבריק והגדול ביותר של כל הזמנים. רוסתאולי העניק למלך דויד סוס טרויאני ספרותי. במסווה שיר הלל למלך דויד. רוסתאוולי כתב שיר אהבה וכסופים למלכה תמר. שיר שהיה גלוי רק למי שבאמת יודע לקרוא, והמלכה ידעה לקרוא". אפשר להשוות את הספר אם רוצים לסוג יצירה חוצה גילאים כמו :"לרוץ אתו" של גרוסמן או " יונה ונער" של שליו, אפילו נזכרתי בתפסן ובהולדן. ישנן זוויות חינוכיות בספר כי הרי ערן הגיבור פוגש את דב המתרגם בבית חולים כחלק מהתנדבות מעורבות חברתית. יש חלקים בספר שממש רואים תהליך למידה של משהו אסור ואז תיקון . או יחסים הורים ילדים גם שם שקר ותיקון. אם קוראים בקפידה הספר הזה הוא אוצר שיש בו הרבה מחשבה ותובנות. אני בכל אופן אלך לחפש את "עוטה עור נמר" בתקווה למצוא אותו.”

“השנה היא 1972 וזהו ספר התבגרות מקסים שמביא לנו את סיפורו של ערן וולצקי. נער בן 16 החי עם אביו הרוקח ועם זכרון של אם שנעלמה מחייו כשהיה ילד קטן. ערן מתחיל להתנדב בבית חולים כחלק מהמחויבות החברתית בבית הספר ומתחיל לבקר את החולה הסופני דב גפונוב. כבר נכתב רבות על הספר הזה אז רק אוסיף כאן את ההתרשמות שלי ממנו. קודם כל, נהניתי ממש לקרוא את סיפורו של בוריס דב גפונוב (והמשכתי גם לחקור עוד קצת). מודה שלא היה לי שום ידע קודם עליו או על התרגום המופתי שהוא עשה ליצירה הגאורגית המפורסמת "עוטה עור הנמר". לא הכרתי את היצירה ולא את הסיפור מאחוריה וזה היה מרתק בעיני. מעבר לכך, הסופר מצליח לתאר בעדינות אמיתית נפש של נער בן 16 שבדיוק נמצא במעבר מילד לגבר, מתמימות לבגרות. ערן הוא נער שקט, לא מקובל בכיתה ומלא בכישרון אדיר לציור. אהבתי מאוד את תיאור היחסים בינו לבין אביו, התיאורים שלהם מבשלים את הארוחות ביחד, כל אחד עם תפקידו ושתיקתו, כאשר כל כך הרבה נאמר בתוך השתיקות האילו. מעבר לכך שהספר הזה באמת מעשיר, הוא גם כתוב נהדר עם המון חמלה ורגישות. תקראו! :)”

“המחבר מודה למגיהות בספר אבל אלה לא מונעות ממנו להזכיר שאין עצי מייפל בישראל, שלא הולכים לבקר בבית הקברות בישראל בשבת ובטח ובטח שאין פיגוע כזה, המופיע בעמוד 30, תשבוחות. אין מילה כזו בעברית והיא מצדיקה תחושות בוז לספר. אחרי שהוצאתי כל מררתי על הספר, זה ספר מקסים ביותר. דב בוריס גפונוב הוא דמות אמיתית, מתרגם מגרוזינית לעברית של יצירת מופת בשם עוטה עור הנמר, ששלונסקי סייע בהוצאתה לאור. גפונוב הוא רוסי שנקלע לגאורגיה ומשם לישראל, היישר לתל השומר בשל מצבו הבריאותי משום מחלת גיאן-בארה. ערן וולוצקי הוצמד אליו כדמות בדיונית שהצדיקה את הבאת סיפורו המיוחד של גפונוב לקורא הישראלי. ערן נשלח ע"י מורהו למחויבות חברתית, פרוייקט שכשאני אישית הייתי המפעיל שלו בתיכון (של הפרוייקט), נקרא מחוייבות אישית. כך או כך, ערן וחבריו נשלחו מי למד"א, מי להפעיל קבוצות כדורגל של ילדים ומי כערן לשבת עם חולה פעמיים בשבוע ולארח לו לחברה. ערן לא מתלהב מהשליחות הזו, בעצמו בעל דימוי גוף לא משהו, לא מהפופולריים בחברה. בבית החולים מתפתח בינו לבין דב גפונוב קשר יפה אל מול קשר יפה נוסף עם חווה, נערה-אישה שעברה תאונת דרכים בה רוסקה רגלה, היא מתאוששת ומחלימה אל מול גפונוב הדועך. הן משפחתו של גפונוב, משפחתה של חווה ומשפחתו של ערן עצמו, אינן משפחות נורמטיביות ותפקודן לקוי. גפונוב הוא מתרגם מחונן המעודד את ערן להגשים את חלומו כצייר להתקבל לבית ספר לאמנים. חווה מתעקשת לשוב ולרקוד למרות רגלה המרוסקת והיא עושה זאת והקשר בית השניים, ערן וחווה, מתהדק. הכל קורה ב-1972, שנת מותו של גפונוב והוא רק בן 38. אז כן, הוא זכה בפרס טשרניחובסקי על תרגום הספר מגרוזינית לעברית, שתי שפות שאינן שפות אמו. הוא גם זכה לנוכחותו של ערן, שכאמור אינו בעל דעה חיובית על גופו, אבל אישיותו מחפה על כך. ערן מביא אור לחיי גפונוב ואור לחיי סשה, הרוסי, ילד הכפות. לחווה הוא מביא נשיקה... גפונוב, בימיו האחרונים, לא קיווה לשום דבר טוב שיקרה לו. אז ערן קרה לו וברור שגם גפונוב קרה לערן ואז ערן מבטיח לקחת את גפונוב למנזר המצלבה בירושלים, שם יראה תמונה מהספר אותו תרגם. לא עניין של מה בכך להבריח החוצה חולה סופני בלילה קר, על וספה עם סירה מתל השומר לירושלים. לערן אין רשיון נהיגה... אבל הוא זוכה לברכת אביו, למפתחות של הווספה, לסיפור חייו העלום ולחתימה על הטופס. שהכל אני אספר לכם? ויש חיים אחד שבא לבקר כשגפונוב ישן. תגיד שחיים היה פה, מורה חיים לערן. מי זה חיים? שאפו לוולדמן על הרעיון לשלב דמות בדיונית עם אמיתית ולהעלות נשכחות בדבר דמות שלא זכתה לשזוף באור יקרות.”

“# בספר הביכורים הזה מחבר ולדמן בין גיבור טיפוסי לספרות המקור – ערן בן 16, שאמו עזבה כשהיה פעוט, והוא גדל עם אביו השתקן. הוא מתבודד, מגושם, לא מקובל, מצייר ורוצה ללמוד בפנימיה יוקרתית לאמנות. את ערן חיבר ולדמן לדמות אמיתית – דב גפונוב. גפונוב, אלמוני עבורי וכנראה גם עבור רוב הקוראים, היה כנראה סוג של גאון. הוא לימד את עצמו עברית באמצעות תנ"ך מתורגם, תרגם לעברית יצירה אפית גאורגית מהמאה ה-12 וזכה בפרס טשרניחובסקי לתרגום מופת. הוא קיבל היתר יציאה מרוסיה ב 1971 ו"עלה לארץ" ישירות לבית החולים תל השומר. אישפוזו ארך כשנה, בסופו הוא נפטר בגיל 38. ערן תלמיד כתה י' מקבל משימת מעורבות חברתית לבקר חולה ערירי (גפונוב) בבית החולים, פעמיים בשבוע. דמותו של ערן טיפוסית למה (שאני חושבת) שהוא הכיוון הנפוץ של ספרות המקור. נער אומלל, דחוי, בודד, לא מקובל על אף אחד, עם נטישה של אם ואב מסור אך מנוכר. חלק גדול – אני חושבת – של סופרי המקור בוחרים לכתוב על הנושא הזה, מעמיסים על הגיבורים שלהם (צעירים או מבוגרים, עם או בלי משפחה לא תומכת) עוד ועוד אומללות במטרה להגיע להזדהות וחמלת הקוראים כלפי הדמויות ה(מת)מסכנות האלה. בניגוד לערן, אותו מרפד ולדמן בהמון פרטים, בעיקר בחלקו הראשון והאיטי של הספר אך לא רק, דמותו של בוריס גפונוב נשארת שטוחה, למרות שפרטים ביוגרפיים שלו מובאים בספר. אי אפשר להבין אותו, את מניעיו להתנכר לאלה שאהבו אותו, את מניעיו לקחת על עצמו תרגום מסובך של פואמה עתיקה, משפה שאינה שפת אימו לשפה שאינה שפת אימו. נראה שגפונוב נתפס על ידי ולדמן כאביזר המאיר את דמותו של ערן, לו הוא מקדיש את עיקר תשומת הלב. ממחצית הספר מאיץ ולדמן את הקצב. הסיפור מקבל תפניות מוזרות, וולדמן מנסה לקשור לקראת הסוף את כל הקצוות והתעלומות שעורר בסיפור. זה לא הספר הראשון שאני קוראת שיש חוסר פרופורצייה בולט בין חלקיו השונים: חציו הראשון איטי כצב, בחציו השני הוא הופך אילה שלוחה ומנצח במירוץ. היה לולדמן רעיון מעניין, גם אם לא מקורי, של שילוב דמות אמיתית בסיפור בדיוני, אבל גפונוב היה ונשאר זר לסופר. ולדמן אומר באחרית דבר, שהוא עוד לא נולד כשגפונוב היה בחיים. אין פלא שגפונוב בסיפור דומה יותר לחייזר מלאדם. הכתיבה עמוסה תיאורים ומטפורות, שלא הצליחו לגרום לשום דמות, ראשית או משנית, להיראות אפשרית. הספר לא משעמם, מספר סיפור לא מוכר. קצת יותר כישרון בעיצוב הדמויות, קצת עריכה וניכוש עודף מלים ותיאורים, היו עושים רק טוב לסיפור הזה.”

“העלילה היפה הזו מפוצצת ברגש עד שהלב מתפקע. החוטים בה נרקמים שלב אחרי שלב, עד שאנו הקוראים מגלים ביחד עם הגיבור פרט אחר פרט עד לתמונה המלאה שגדושה בהמון פרטים קטנטנים שבסוף נאספים לידי מסע חניכה נפלא של ערן. רכבת ההרים שעברה עלי כשהפכתי את הדפים גרמו לי לרצות להישאר בספר ולקרוא לאט לאט כדי, להעמיק את תחושת העונג מהספר. ולמרות שהרכבת הזו דהרה ניסיתי להאט. צריך עדינות יתרה כשקוראים על ההכפשות של הילדים בבית ספר נגד ערן וההרגשה שלו שאין אף אחד שמבין ובא לו לפוצץ את העולם. האמא שעזבה אותו בפתאומיות והגעגוע שנחרט בליבו. האבא הבודד שחי בשתיקה עצובה ושותפות גורל בגידול בן יחיד, חווה בעל השיער אדום כמו אש שלא עזבה אותו. הציור שהציל אותו מהרבה רגעים בודדים ועוד ועוד ועוד...הספר גדוש ביופי אם תרצו עד הירח בעמק המצלבה בירושלים ובחזרה על טוסטוס. מעבר למסע ההתבגרות של ערן זהו מסע של המון אנשים מסביבו שמאוד בודדים. כל אחד מהאנשים שפוגש בספר עובר מסע נפשי כביר. ערן הוא כמו תמנון בלי לדעת שהוא כזה. הוא שולח זרועות של אהבה שנוגעות באדם זקן על ערש דווי וגורם לעיניים שלו לנצוץ מהתרגשות. או המחווה שהוא עשה למען סשה ומבין שהוא היה אכזרי אליו רק כדי למצוא חן ולהתקבל לחברה שתמיד בעטה בו. הוא גם מוצא אהבה חדשה שגורמת ללב שלו לפרפר. הגילויים שעירן מגלה על חייו גורמות לו להתעמת עם החיים ולקבל אותם באהבה. יש עוד חלק היסטורי בספר שעליו בעצם מבוסס הסיפור היפה. זוהי היצירה הגיאורגית שנכתבה בשם האהבה. באמתלת האהבה על המלכה תמר ורוסתאולי שהקריב חייו למענה. זו אגדה על משולש אהבה גם על דויד לוחם ואיש החרב. וכמו שכבר סופר שהספר הוא על אנשים בודדים כך איש זקן בודד אחד בשם דב גפונוב שעשה מחווה גדולה ותרגם את היצירה לעברית בעזרת שלונסקי. "עוטה עור הנמר". "היצירה הזו היא תרגיל ההסחה הספרותי המבריק והגדול ביותר של כל הזמנים. רוסתאולי העניק למלך דויד סוס טרויאני ספרותי. במסווה שיר הלל למלך דויד. רוסתאוולי כתב שיר אהבה וכסופים למלכה תמר. שיר שהיה גלוי רק למי שבאמת יודע לקרוא, והמלכה ידעה לקרוא". אפשר להשוות את הספר אם רוצים לסוג יצירה חוצה גילאים כמו :"לרוץ אתו" של גרוסמן או " יונה ונער" של שליו, אפילו נזכרתי בתפסן ובהולדן. ישנן זוויות חינוכיות בספר כי הרי ערן הגיבור פוגש את דב המתרגם בבית חולים כחלק מהתנדבות מעורבות חברתית. יש חלקים בספר שממש רואים תהליך למידה של משהו אסור ואז תיקון . או יחסים הורים ילדים גם שם שקר ותיקון. אם קוראים בקפידה הספר הזה הוא אוצר שיש בו הרבה מחשבה ותובנות. אני בכל אופן אלך לחפש את "עוטה עור נמר" בתקווה למצוא אותו.”

“השנה היא 1972 וזהו ספר התבגרות מקסים שמביא לנו את סיפורו של ערן וולצקי. נער בן 16 החי עם אביו הרוקח ועם זכרון של אם שנעלמה מחייו כשהיה ילד קטן. ערן מתחיל להתנדב בבית חולים כחלק מהמחויבות החברתית בבית הספר ומתחיל לבקר את החולה הסופני דב גפונוב. כבר נכתב רבות על הספר הזה אז רק אוסיף כאן את ההתרשמות שלי ממנו. קודם כל, נהניתי ממש לקרוא את סיפורו של בוריס דב גפונוב (והמשכתי גם לחקור עוד קצת). מודה שלא היה לי שום ידע קודם עליו או על התרגום המופתי שהוא עשה ליצירה הגאורגית המפורסמת "עוטה עור הנמר". לא הכרתי את היצירה ולא את הסיפור מאחוריה וזה היה מרתק בעיני. מעבר לכך, הסופר מצליח לתאר בעדינות אמיתית נפש של נער בן 16 שבדיוק נמצא במעבר מילד לגבר, מתמימות לבגרות. ערן הוא נער שקט, לא מקובל בכיתה ומלא בכישרון אדיר לציור. אהבתי מאוד את תיאור היחסים בינו לבין אביו, התיאורים שלהם מבשלים את הארוחות ביחד, כל אחד עם תפקידו ושתיקתו, כאשר כל כך הרבה נאמר בתוך השתיקות האילו. מעבר לכך שהספר הזה באמת מעשיר, הוא גם כתוב נהדר עם המון חמלה ורגישות. תקראו! :)”