• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
תאומות זהות

תאומות זהות

מאת אלין הילדרברנד

הביקורת של רויטל ק.

תמונה של רויטל ק.
תאומות זהות

תאומות זהות

מאת אלין הילדרברנד

הביקורת של רויטל ק.

תמונה של רויטל ק.
הוצאה לאור:כנרת זמורה
שנת הוצאה:2019
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/7
ביקורות על תאומות זהות
הבאה
רונדנית
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 5 שנים

“מי לא קרא בילדותו את הספר אורה הכפולה? תאומות זהות שגירושי הוריהן גרמו לפיצולן אשר גדלו הרחק אחת מהש”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני שנתיים•2 דקות קריאה

אחותי שאלה אם אני מכירה ספרים שעוסקים בתאומים, לצורך עבודה שהיא כותבת.
לא הצלחתי לשלוף יותר משלושה שמות אז פניתי לעזרת ההמונים ברשת והרכבתי לה רשימה טיפה יותר ארוכה.
אחר כך הלכתי לספריה לשאול בשבילה כמה ספרים מהרשימה.
נו, ואם כבר יש ספרים בבית, מה הסיכוי שלא אנסה אותם?
אז ניסיתי.
לא יודעת אם הוא יעזור במיוחד לאחותי בעבודה שלה, אבל כקריאה קלילה לסוף שבוע עמוס הוא היה מוצלח מאוד.
ספר שהוא רפרנס מודע לעצמו לאורה הכפולה (כלומר ל"אבא מתארס", הסרט שנעשה ע"פ הספר. אמריקאים סובלים מבורות מצערת בכל מה שנוגע לספרות ילדים אירופאית).
במרכז הספר תאומות זהות בשנות הארבעים לחייהן גרות על שני איים שכנים, בין האיים ובין התאומות יש דמיון רב אבל גם הבדלי אופי ויריבות ארוכת שנים.
הוריהן של התאומות התגרשו כשהן היו בנות 17, האחת עברה לגור עם אמה והשניה - עם אביה.
הפרידה והבחירה מי תגור עם איזה הורה וטרגדיה אישית של אחת מהן בהמשך הובילה לקרע ביניהן.
הספר נפתח במותו של אביהן של התאומות ובמפגש המחודש ביניהן לאחר שנים של נתק.
צירוף הנסיבות והטלטלה שחייהן עוברות עם אובדן האב מוביל אותן לחלופת תפקידים לתקופה קצרה שבה כל אחת מהן מגלה יכולות וכישורים שחייה הרגילים לא איפשרו לה לחשוף.
על הדרך ייפתרו שלל בעיות בחייהן האישיים ובחיי הסובבים אותן עד שנגיע לסוף האולי קצת יותר מדי טוב עם קצת יותר מדי קצוות קשורים היטב, אחרי שעברנו דרך הסבך של קשרים משפחתיים מורכבים, אשמה, טרגדיה משפחתית נוגעת ללב, רומנטיקה ואהבה שמתגברת על הכל, אבל כאמור: קריאה קלילה. סוף שבוע עמוס.
לי זה הספיק.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אפרתי
אפרתי
תמונה של גבריאלה
גבריאלה
תמונה של מוריה בצלאל
מוריה בצלאל
תמונה של אברהם
אברהם
תמונה של Pulp_Fiction
Pulp_Fiction
תמונה של שמוליק כ.
שמוליק כ.
תמונה של גלית
גלית
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
29קוראים|גיל ממוצע57|41%נשים

על המבקרת

תמונה של רויטל ק.

רויטל ק.

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
379 ביקורות•16 נבחרות•8,920 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות379
ביקורות נבחרות16
לייקים שקיבלה8,920
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת90ספרות מקורית84מתח ריגול והרפתקאות61

דיון על הביקורת

9 תגובות
גלית
גלית•לפני שנתיים

איך שכחתי את אן וחיבתה לתאומים...

בקטנה ( כלומר הרלבנטיות של התאומות ) כי הסיפור כולו הוא על אודות קור ( או השני אני לא זוכרת) שלא יודע שהוא למעשה יורש העצר שנחטף בילדותו ,המסע שלו לארץ המלאכים ונרניה הוא כמובן מסע חניכה בו הוא מתמודד עם קשיים ומגלה את חוזקותיו ובסופו מסתבר לו להפתעתו שהוא גם נסיך ותאומו הצעיר מאושר עד הגג שהוא לא צריך להיות המלך הבא. ועל הדרך הם עושים " טום קונטי " ( והנה נזכרתי בעוד קלאסיקה... בן המלך והעני ודווקא שקלתי קודם אותו ואת וילסון המוזר אבל נזכרתי שהם לא היו אחים) כלומר קור ( שסטה כפי שנקרא בקלורמן)מזוהה בטעות על ידי אנשי הפמליה של המלך המבקר כאחיו. בלי קשר גם קסטור ופולוקס היו תאומים לא? ורמוס ורומולוס? משהו עדכני - חידת התאומים סנדרין דטומב בסדרת רומח הדרקון של מרגרט ווייז וטרייסי היקמן - קרמון ורייסטלין הם תאומים אם אינני טועה. תאומת האש ותאומת הקרח של ג'וד דוורו בנערים מרחוב פאל יש תאומים רשעים באליסה בארץ המראה יש תאומים טווידל די וטווידל דם מקס ומוריץ הם תאומים לדעתי ויש איזה רומן שקראתי בצעירותי על שתי אחיות שמתחלפות ואז אחת מתה והשניה לוקחת על עצמה את חייה כולל בעל וילדים אני לא מצליחה להזכר בשמו ( הייתה גם סדרה כזו עם שרה מישל גלר)
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני שנתיים

גלית, על הארי פוטר ואורה הכפולה היא חשבה לבד

הוספתי לה (אחרי בקשת עזרה, לא חשבתי על זה לבד...): ילדים: מופע זוגי כסח אגם הצללים האסופית - 2 ,5 מבוגרים: הסיפור ה-13 קדמת עדן תאומות ושקרים מעריצה תאומות זהות 26a פדיחה, אבל לא זוכרת את קור וקורין... הם משמעותיים בסיפור?
גלית
גלית•לפני שנתיים

מעניין, איזו רשימה נתת לה?

כמובן מאליו קפצו לי אורה הכפולה קור וקורין מהסוס ונערו ופרד וג'ורג' וויזלי. אבל מי עוד? בני דודים תופס ? ( השבוי מזנדה) האיש במסיכת הברזל?
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני שנתיים

תודה בנצי גורן, כן הוא בכל זאת קלאסיקה:)

רויטל ק.
רויטל ק.•לפני שנתיים

תודה ראובן, נכון, אבל לא זהה:)

רויטל ק.
רויטל ק.•לפני שנתיים

תודה מורי, לא חושבת שאני מסוגלת לקרוא אותו

בנצי גורן
בנצי גורן•לפני שנתיים

תודה רויטל.

הראשון שעלה בדעתי הוא כמובן אורה הכפולה של קסטנר, אבל זה כנראה ממש בנאלי.
ראובן
ראובן•לפני שנתיים

ספר חביב, המחברת בעצמה תאומה

מורי
מורי•לפני שנתיים

אז אולי המחברת הגדולה?

9 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של רויטל ק.

להתאהב בגרייס

להתאהב בגרייס

קריסטל סאתרלנד

מתבגר אמריקאי בעל נפש רומנטית שמחפש את ה-soul mate שלו, מחכה ליום שבו יפגוש את האחת, יתאהב בה וירצה לחיות איתה לנצח, לא, הוא לא חרמן או מעוניין בחוויות מיניות לכשעצמן בכללי, הוא רומנטי כאמור, רגע חכו לאן הלכתם זאת רק נקודת הפתיחה מכאן האמינות עוד יכולה להידרדר!

איפה היינו?
כן, אז יש לו שני חברים-הכי-טובים שהם פחות או יותר גרים אחד אצל השני, תומכים אחד בשני ומשתפים אחד את השני בפתיחות יוצאת דופן ובדיאלוגים שנונים באופן יוצא דופן לא פחות (הייתם חושבים שזה שהגיבור שלנו היה מאוהב באיזשהו שלב באחת משני החברים-הכי-טובים האלו ונישק אותה שבועיים לפני שהיא יצאה מהארון ייצור איזה פלונטר רציני אבל לא לא, הם התגברו על זה באלגנטיות ובשנינות, כאמור, אז זה סתם פרט פיקנטי ברקע שמתבל את העלילה כדי לתת לה קצת גוון משעשע).
יש לו הורים תומכים ופתוחים ואחות גדולה תומכת לא פחות, הוא די אינטליגנטי בלי להיות גאון, לומד בתיכון אמריקאי שבו אין כל כך מעמדות ובלגנים חברתיים וכאלה, וכולם די מכילים וסבבה אחד עם השני.
בגדול החיים שלו תותים עד שהוא פוגש את גרייס המוזרה, המסתורית והיפהפיה ומתאהב בה מה שבא לידי ביטוי בעיקר בזה שהוא מנהל איתה דיאלוגים שנונים אפילו יותר מאלו שהוא מנהל עם שאר הדמויות בחייו.

הוא מבין הרבה אחרי הקורא את סיפור הרקע שלה שמוביל באופן בלתי נמנע לשברון לב שזה בעצם הנושא של הספר (לכן גם החברים הכי טובים שלו יסבלו מלב שבור כעלילות משנה, שלא נפספס את הנקודה).
אבל אל תדאגו, הוא יתגבר.
בינינו, עם נתוני הפתיחה שלו - זה לא מפתיע.

זה אולי נשמע כאילו שנאתי את הספר, וזה לא לגמרי נכון.
הוא קריא, לא בלתי מעניין, אבל כל כך מלוטש, מתוחכם ומודע לעצמו שבשום שלב הוא לא באמת נוגע ללב.

לפני 3 ימים•רויטל ק.
עזאזל

עזאזל

בוריס אקונין

קראתי את הספר לפני שנים.
לא הבנתי מה ההתלהבות ולא טרחתי להמשיך עם הסדרה.
הספר היה נראה לי קצת... ילדותי. בלש במאה ה-19 זה טוב ויפה אבל אנחנו כבר לא במאה ה-19 ולכן קשה להפתיע אותנו עם טוויסטים ואגודות סתרים מרושעות שמניעות את העולם מאחורי הקלעים שלקוחים היישר מהמאה ה-19.
אבל הסדרה בכל זאת מאוד נחשבת ולא יכולתי שלא לתהות מה אני מפספסת, אז השנה התחלתי לקרוא אותה שוב.
עכשיו אחרי שקראתי בערך חצי מספרי הסדרה (שנכתבו/תורגמו עד כה) וככל הנראה אני הולכת להמשיך איתה החלטתי לחזור אליו ולכתוב כמה מילים עליו, או אולי בכללי על הסדרה.
קודם כל, הספר הראשון הוא באמת אחד הפחות מוצלחים.
יש ספרים טובים יותר בהמשך הסדרה.
אמנם נהנתי מהספר יותר בקריאה השניה, אולי בגלל שבין הקריאות השלמתי את החטא ועונשו שהספר קצת מרפרר לרעיונות שלו, ועדיין, מדובר בספר לא מתוחכם ולא מרשים במיוחד.
לאורך כל הסדרה יש איזה פער בין היומרנות שלה, בין שפע הרפרנסים ההיסטוריים והספרותיים, תיאור מערכת השלטון המורכבת והביורוקרטיה שלה, לבין הדמות הראשית שבסופו של דבר היא דמות מאוד לא מתוחכמת, לא עמוקה או מתפתחת. תקראו לו ג'יימס בונד של המאה ה-19, תקראו לו שרלוק הולמס הרוסי, לא ממש משנה למי תשוו אותו (הוא נוטה להיכשל יותר משני הגיבורים האלו, אגב) - מדובר על דמות פלקטית, שטוחה.

את אותו הפער אפשר למצוא בהערות השוליים שנוספו בגירסה העברית: מצד אחד, בהוספת הערות שוליים לספר פרוזה יש משהו יומרני, זה מעיד על עומק שיש בספר שהקורא הלא מספיק משכיל עלול לפספס, וזה אכן כך בדרך כלל. מצד שני, לפעמים נכנסים להערות השוליים הסברים בסיסיים שמתאימים יותר לספר נוער מאשר לספר שבכל זאת מיועד למבוגר עם השכלה סבירה, כמו להסביר מהו ספר יהודית, מי היתה קירקה או מהו שטר מחילה.

בסך הכל אני נהנית מספיק מהסדרה בשביל להמשיך הלאה, אבל חושבת שבשביל להנות ממנה צריך להנמיך קצת ציפיות ביחס להייפ שיש סביבה.

לפני שבועיים•רויטל ק.
רצח בהמשכים

רצח בהמשכים

מקס סיק

נניח שיש לך רעיון לספר בלש/מתח.
אשתו של כותב מותחנים נרצחת באופן שמחקה רצח מהספר האחרון של בן הזוג שלה.
הספר המדובר עוסק ברוצח סדרתי, כך שברור שזוהי רק תחילתה של שרשרת רציחות.
והספרים האלה, הם לא לגמרי ריאליסטיים, הם מערבים רעיונות מיסטיים, תורת הנסתר, מכשפות, כך שכל זה גולש לעולם האמיתי: סגנון הרציחות, תחפושות, סמלים.
יש לך דמות בראש, חוקרת משטרה יפהפיה ומסתורית שהעבר שלה הולך ונחשף בפרקים קצרים בין פרקי העלילה המרכזית.
ונגיד שיש לך גם כמה רעיונות לטוויסטים, לחשודים, קרבנות שמתגלים כחשודים, חשודים שמתגלים כקורבנות.
ותיאורי זוועה גרוטקסיים זורמים לך למקלדת בקלות (אתה סקנדינבי בתרחיש הזה, ככה זה עובד אצלכם).
בקיצור, יש לך מספיק חומר כדי לכתוב ספר די מסקרן, עם קליף האנגרים שיעבירו את הקורא מפרק לפרק ובעצם חסר לך רק דבר אחד קטן, קטנטן:
ההתרה של כל זה.
הפתרון.
הקשירה של כל הקצוות בסוף הספר, שזירת כל הרמזים וסיפורי הרקע לכדי סוף אחד מספק.
אבל טוב, אתה חושב לעצמך, זה רק הסוף... מה זה כבר הסוף.
נמציא משהו, זה יסתדר איכשהו, אולי הקוראים לא ישימו לב.
ואולי כן אבל היי, הם כבר הגיעו עד הסוף אז למי אכפת.
ידוע שהמסע חשוב יותר מהיעד, לא? ואולי הפתרון האמיתי הוא בכלל הקוראים שרכשנו בדרך?
או שאיבדנו בדרך?
לא משנה, נו.
יש לך ספר ביד ואין סיבה שפרטים שוליים יעצרו אותך מלפרסם אותו.
וככה נולד הספר הזה.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•רויטל ק.
נתן ועמוס

נתן ועמוס

אסף ענברי

ספר מרתק וקריא אבל...
קראתי והבנתי למה כמעט כל הקוראים הוסיפו "אבל".

כבר מהעובי שלו היה ברור שהוא לא יקיף את פרשיות חייהם והגותם של הגיבורים שלו.
הגיוני, הרי על כל אחד מהם אפשר לכתוב כמה כרכים עבי כרס.

הספר מתמקד בהקשרים הפוליטיים שלהם, ובפרט בפרשיית לבון ובעמדות שלהם לאחר ששת הימים, היחס לניצחון ולשטחים.
בעוד שהסוגייה השניה בוערת ורלוונטית עד היום ונמצאת במרכז קו השבר האידיאולוגי הישראלי, הראשונה נראית לקורא בן ימינו שולית וחסרת חשיבות.
למרות ההסברים שהספר נותן, התחושה היא שמדובר יותר בעניין אישי, עניין של אגו ומריבות בין דמויות ספציפיות מאשר עניין מהותי ועקרוני כמו זה שניסו לשוות לו.
ואולי גם זאת אמירה על ימינו...?
בכל אופן, התחושה הכללית היא שקיבלנו זווית צרה מדי על שני האנשים האלו, שהיה מקום להרחיב את הספר, את נקודת המבט, את הנרטיב.

הזוית הצרה הזאת יחד עם נקודת הסיום שהסופר בחר לספר נותנים תחושה קטועה, תחושה שלא ברור מה, בעצם, ניסה הסופר לומר.
הוא סיפר סיפור מרתק, כן, היה קשה לעזוב את הספר באמצע.
אבל לאן זה לוקח אותנו? מה כל זה אומר לנו?

ואין ספק שענברי רוצה ויודע לומר לנו דברים על הכאן והעכשיו, זה ניכר בבחירות ניסוח מסויימות ורמזים קטנים שזורקים את הקורא לימינו.
אבל מה האמירה הגדולה - את זה כשלתי מלהבין.

האם מומלץ?
כן, זה בכל זאת אסף ענברי וגם ביום חלש שלו הוא שווה קריאה יותר מרוב הפרוזה שיוצאת בעברית.
אבל... כדאי להנמיך קצת ציפיות ביחס לספרים הקודמים.

לפני 4 שבועות•רויטל ק.
עמוק מדי

עמוק מדי

לי צ'יילד

כבר תקופה ארוכה שכל פעם שאני קוראת ספר בסדרה אני אומרת לעצמי שזהו, זאת הפעם האחרונה, הסדרה הזאת מיצתה את עצמה לגמרי.
ואז הבא בתור בכל זאת מתגלגל לידי איכשהו (אם הוא מונח על מדף הספרים החדשים בספרייה ממש מולי כשאני נכנסת לספרייה זה נחשב שהוא התגלגל לידי, נכון?) ואני קוראת אותו.
למה?
אין סיבה, באמת.
ההצדקה היחידה היא ההשקעה המינימלית: הגיבור כבר מוכר אז אין את המחיר של להיכנס לספר חדש, להבין מי, מה, איפה, למה.
אין שום מורכבות בספרים האלה, שום רגש, שום מאמץ (טוב אולי קצת, מודה שבספרים האחרונים אני לא ועקבת עד הסוף אחרי מה בדיוק המזימה של הרעים ונשארת עם קצוות פתוחים שלא לגמרי בטוחה אם הם אצלי בראש או בספר.
הטווויסטים המרכזיים, בכל אופן, צפויים, ובאופן כללי הכל משדר עייפות).
מג'ק ריצ'ר, שאף פעם לא היה דמות עמוקה או אמינה במיוחד, אבל בכל זאת - דמות כיפית בספרים הראשונים - נשארה רק דמות קרטון (בסדר, חוץ מהאגרופים שעשויים מברזל).
הוא כבר בן יותר משישים, לא שתמצאו לזה זכר בספר, ועדיין לא נמאס לו לחיות כמו נווד שמתנייע ממקום למקום בטרמפים עם מברשת שיניים מתקפלת ודרכון פג תוקף.
הוא מבריק, הוא בלתי מנוצח, שום דבר ואף אחד הם לא אתגר בשבילו, הכל קטן עליו והכל יכול להיפתר באלימות ואם זה לא עובד - אז בעוד קצת אלימות.
אולי באמת זהו?

לפני חודש•רויטל ק.
יום השישי

יום השישי

אריאל שנבל

קראתי כמה ספרי מסע בזמן שבהם הגיבור מנסה למנוע אירוע היסטורי משמעותי.
בתסריט הנפוץ יותר, לפחות מהמדגם הלאו דווקא מייצג שלי, הגיבור נכשל.
או ליתר דיוק - מגלה שציר הזמן האלטרנטיבי גרוע יותר, ועם כל הצער והכאב - מוכרחים לחזור לציר הזמן שבו האירוע כן התרחש.
אני יכולה לחשוב רק על דוגמה אחת שבה שינוי ציר הזמן מצליח והספר מסתיים באוטופיה - עם מחיר אישי למעורבים בדבר.
עושה רושם שמוסכם על כולם בז'אנר הזה שאין שינוי ללא מחיר.

***
נראה לי שאין ישראלי שלא חשב על זה בשנתיים וחצי האחרות: מה היינו עושים אם היתה לנו מכונת זמן, איך היינו מונעים את ה-7/10? האם היינו יכולים למנוע אותו?
למי פונים? עם מי מדברים? מי היה מקשיב לנו?
ואיך חיים אחר כך עם זכרונות הזוועה שחיים רק בראש שלנו, בעולם שאנן שכל זה בשבילו רק מדע בדיוני, משהו שלא יכול לקרות?
ומה ההשלכות של השאננות הזאת, אם היינו ממשיכים לחיות בה, איזה מחיר היינו משלמים בהמשך?

***
אריאל שנבל כתב על זה ספר, ולמרות שידעתי שזה הנושא שלו - רק כשלקחתי אותו ליד קלטתי שאני הולכת לקרוא ספר על ה-7/10 .
ושבעצם, אני בכלל לא בטוחה שאני כבר מוכנה לזה.
בביקורת שלי על בסתר המדרגה של אמונה אלון כתבתי שעוד מוקדם מדי בעיני. מוקדם מדי לסיפורים בדיוניים על ה-7/10, כשיש עוד כל כך הרבה סיפורים אמיתיים שלא שמענו.
מוקדם מדי לכתוב על אירוע טראומטי כל כך, שאנחנו עוד חווים.
פחות הרגשתי ככה לגבי הספר הזה. גם בגלל הזמן שעבר וגם בגלל שהוא בסופו של דבר - לא ממש ספר על ה-7/10.
הוא ספר מד"ב, הוא ספר על תרחישים אלטרנטיביים, רק חלקו מתרחש בכאן ועכשיו.
אולי עוד מוקדם מדי לסיפורים בדיוניים מחקי מציאות, אבל בדיוניים לגמרי שמרחיקים מהמציאות - את זה קל לי יותר לעכל.

***
דבר אחד היה ברור מראש:
הספר הזה לא ילך לכיוון של האוטופיה. הגיבורה לא תמנע את ה-7/10 והספר לא יסתיים בחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.
לא חושבת שאף ישראלי מסוגל כרגע לכתוב או לקרוא אוטופיה מתקתקה כזאת, זה יהיה יותר מדי יריקה בפרצוף. כאילו מישהו מריץ בדיחה על חשבוננו.
לכן זה לא יהיה ממש ספוילר להגיד שהחלק בספר שמתאר את הדיסטופיה של ציר הזמן האלטרנטיבי היה החלק הקשה יותר לקריאה.
קראתי אותו בתחושה שעברנו מספיק, שהיה רע לתפארת גם בלי לתאר תרחישים דמיוניים גרועים יותר.
שאין צורך, תודה רבה, להמציא קווי זמן מחרידים יותר.
וגם בתחושה ששום דבר, נורא ככל שיהיה, כבר לא באמת נתפס אצלנו כדמיוני לגמרי, כמשהו שלא יכול לקרות.

***
אבל חוץ מזה, מדובר בספר קולח מאוד, מרתק, אי אפשר לנחש שמדובר בספר ביכורים (מה שאולי לא מפתיע, בכל זאת מדובר באדם שכותב לפרנסתו).
האם הוא פיצח משהו, הציג תובנה כלשהי לגבי העבר היהודי וההווה הישראלי שהכריכה האחורית טוענת שהוא מתמרן ביניהם?
אני לא בטוחה.
באופן כללי, העיסוק בישראליות וביהדות שטחי בספר.
הוא מתעניין יותר בבחירות אישיות כואבות, בצירי זמן אלטרנטיביים, בנפילות ובשיקום.
אין אוטופיה בספר, כאמור.
כי אי אפשר לתאר כזאת במצב הנוכחי בישראל.
יש משבר וכאב ובחירות כואבות מאוד.
ואולי הנחמה הקטנה והיחידה היא באפשרות הבחירה.
לא זו הדמיונית של הגיבורה שמסוגלת, אולי, לשנות את העבר, אלא הבחירה האישית של כל אחד ואחת איך ולאן להמשיך מכאן הלאה.

***

מחשבות מאוחרות - תוספת לביקורת:
כשבעלי התחיל לקרוא את הספר, הוא אמר שהספר הזה בעצם לוקח את ה-7/10 ומשתמש בו כתירוץ כדי לכתוב על מה שבאמת עניין אותו - דיסטופיה שבה מדינת ישראל נחרבת וקהילת ישראלים לשעבר קמה בארה״ב. קצת איגוד השוטרים היידיים.
ויש בזה משהו, השימוש ב-7/10 מצמיד אותנו לספר והוא הטריגר והמניע של העלילה, אבל הוא באמת לאו דווקא הכרחי בשבילה.
עם זאת, מעניין לציין שדווקא החלק שעוסק בקהילה הישראלית-יהודית-אמריקאית היה החלק הפחות טוב של הספר.
זה חלק שבו ניכר הרקע העיתונאי של שנבל, הוא כתוב יותר כמו כתבה מעניינת שסוקרת קהילה מאשר כמו ספר ממש. שאר החלקים של הספר יותר נוגעים.

לפני חודש•רויטל ק.
הכלה האחרת

הכלה האחרת

גלילה רון-פדר-עמית

מה בסך הכל אני מחפשת?
רומן היסטורי שמתרחש בארץ ישראל בימי התורכים.
שיהיה אמין היסטורית, מגובה בתחקיר היסטורי, שיהיה קל לקריאה אבל לא קליל סטייל רומן רומנטי שמתלבש על ההיסטוריה בשביל קצת צבע ונפח.
שיהיה לו עניין אמיתי בהיסטוריה ובדמויות שהוא כותב עליהן.
שיפגיש את הדמויות שלו עם דמויות היסטוריות ומאורעות היסטוריים אמיתיים.
משהו בסגנון של גיא אוני.
כי אין מספיק ספרים כאלה, שהם גם ספרות פופולארית אבל גם עם ערך מוסף היסטורי אמיתי על התקופה המדוברת.
על משכבי בלילות של אושרת אסייג-לופז היה קצת כזה, אבל התמקד בטרומפלדור בעיקר.
אות מאבשלום של נאווה מקמל-עתיק גם עוסק בתקופה, אבל מרוכז בדמותו של אבשלום, ובאופן כללי ספר לא מוצלח בעיני.
באדום עתיק של גבריאלה אביגור-רותם היו כמה פרקים כאלה, שהיו יכולים להיות בסיס לרומן היסטורי נהדר.
אחוזת דג'אני של אלון חילו לכאורה היה יכול לענות על ההגדרה, אבל העוול שהוא עשה לדמות היסטורית אמיתית, האג'נדה של הכותב וספר קודם שלו שמאוד לא אהבתי הרחיקו אותי מהספר הזה, שברור לי שלא אהנה ממנו.

ואז יצא הספר הזה, שלכאורה אמור להיות בדיוק מה שאני מחפשת:
גלילה רון פדר עמית כותבת קליל ונגיש.
ספרי הביוגרפיה שהיא הוציאה לאורך השנים, לילדים ולנוער, נותנים לה רקע היסטורי רחב.
התחקיר שהיא עשתה ניכר בספר, והקטעים האהובים עלי בו היו אלה שבהם היא שילבה קטעי עיתונות אמיתיים מהתקופה.
אבל בכל זאת, גם הספר הזה לא היה מה שחיפשתי.
למה?
קצת כי הוא היה קליל מדי, כי ההיסטוריה בו נשארה ברמה של ספרי ילדים. בלי עומק, בלי הבנה רחבה יותר של תהליכים ואירועים.
הרבה בגלל הדמויות: קודם כל היו יותר מדי מהןץ כמה אפשר להיקשר לדמות ולפתח אכפתיות כלפיה כשיש כל כך הרבה דמויות וקפיצות ביניהן?
הדמויות שטחיות מאוד, חלקן מאוד לא אמינות.
בפרט הדמות של סוניה, דמות קיצונית שעוברת שינויים קיצוניים, שעושה מעשים מחרידים ובכל זאת בסוף הספר איכשהו הופכת לגיבורה החיובית, החזקה, המודל לאישה ציונית לוחמת, לא לגמרי ברור איך.
החוט המקשר בין כל הגיבורות הוא האדמו"רית מלודמיר.
דמות היסטורית אמיתית, חידתית ומסקרנת.
לא לגמרי ברור לי למה העלילה נטוותה סביבה, מה רצתה הסופרת לומר עליה.
היא לכאורה דמות נשית פורצת דרך, אישה מנהיגה שהיתה שנויה במחלוקת והלכה נגד המוסכמות.
בספר היא מתוארת בתחילה ככזאת ובהמשך כמניפולטיבית, כמישהי שהורסת את חייה של אחת מהמאמינות שלה.
לא לגמרי ברור לי מה ניסתה הסופרת לומר בתיאור הזה.

בינתיים, אני ממשיכה לחכות לספר הנכון שייתן לי את חוויית הרומן ההיסטורי שאני מחפשת.

לפני חודשיים•
★★★★★
•רויטל ק.
הטירה הכחולה

הטירה הכחולה

לוסי מוד מונטגומרי

בגיל 29 החיים של ולנסי מגיעים לקיצם.
היא בת 29, רווקה זקנה, דהויה ומשעממת.
אף אחד כבר לא יתחתן איתה, לא יקרה לה שום דבר מעניין בחיים. כל חייה ימשיכו להיות רצף של התנהגות מרצה, מנומסת ונורמטיבית לפי הסטנדרטים של המשפחה הבלתי נסבלת שלה.
בשלב הזה, לא כל כך אכפת לנו, אם להיות כנים. היא באמת דמות מבאסת וקשה לדמין איך יצמח מהעשב האפרפר והדהוי הזה רומן רומנטי שיצליח באמת לגעת בקורא.

בגיל 29 החיים של ולנסי מגיעים לקיצם.
כמעט.
הרופא מבשר לה שמחלת הלב שהיא סובלת ממנה תביא למותה בשנה הקרובה (זה קצת ספוילר אבל ממש קצת, אז תתגברו).
ואז, כשהחיים באמת מגיעים לקצם וכבר אין מה לדאוג מהעתיד, מהמוניטין, ממה יחשבו ומה יגידו - ולנסי מתחילה לחיות.

לראשונה בחייה היא מעזה להתנהג קצת פחות בנימוס, לא לעמוד בציפיות של הסביבה, להגיד מה שהיא באמת חושבת והשערורייתי ביותר - לעזוב את הבית ולעבור לגור עם חברת ילדות גוססת שהקהילה כולה מנודה כי נכנסה להריון מחוץ לנישואים (הא. לא ראינו את זה מגיע, נכון קוראי האסופית לדורותיהם?)

ולנסי עוברת שינוי אופי דרמטי, האם הוא אמין? לא יודעת. אבל בואו, רומנים רומנטיים לא נועדו להיות אמינים. הם נועדו להיות כיף ואסקפיזם ואת זה הספר הזה עושה נהדר.

מבחינות מסויימות הוא מופרז ומגוחך יותר מהאסופית. התהליך שאן עוברת שבו היא מרפה מהפנטזיה הילדותית של "גבר החלומות" הכהה והשתקן ומבינה שהיא אוהבת את גילברט, חבר הילדות שלה, נראה ריאליסטי להפליא לעומת הרומן בספר הזה.
המשפחה של ולנסי, גיבורת הרומן, מורכבת מאנשים שנראים כמו הדמויות הכי צדקניות ובלתי נסבלות של מונטוגומרי מספרי האסופית או כמו בני הזוג בנט מגאווה ודעה קדומה, אם לשניהם היתה מנת המשכל של הגברת בנט. הטיפשות שלהם מתחרה רק בחוסר ההיכולת שלהם להביע אמפתיה. לא תמצאו פה דמות כמו הגברת לינד שלמרות חסרונותיה, היא אנושית בסופו של דבר.

מבחינות מסויימות הוא בוגר יותר, קודם כל כי הוא עוסק באנשים מבוגרים ולא ביתומות ג'ינג'יות בנות 11, וגם כי הוא בועט יותר במוסכמות החברתיות כמו הריון מחוץ לנישואים או היחס לאנשי דת.

אבל בסך הכל מדובר ברומן רומנטי קליל וחמוד להפליא.
הוא קצר, לא מאות עמודים של מלל והשתפכויות מיותרות.
אין בו תיאורים גרפיים מופרזים ומיותרים.
אין בו ניסיון להיות ריאליסטי או מקורי. אתם תראו את הטוויסטים מקילומטרים.
ותהנו מהם בכל זאת.
כי הוא קיטש מתוק עם תיאורי נוף וטבע כמו שמונטוגומרי יודעת.
כיף של ספר, מושלם לתקופות בהן יש צורך באסקפיזם מנחם.

לפני חודשיים•רויטל ק.
מאחורי כל גבר מוצלח

מאחורי כל גבר מוצלח

שרה גודמן קונפינו

כן כן, שוב לקחתי קומדיה רומנטית קלילה ומטופשת מהספרייה.
נכון.
אנחנו במלחמה, אנחנו רצים לממ"ד, הילדים בבית, מג'נגלים עבודה וזומים של הילדים ואין לדעת מה יקרה מחר והכי גרוע: פסח מתקרב.
אז כן, אני זקוקה לאסקפיזם, תתבעו אותי.

פתחתי את הספר וגילגלתי קצת עיניים כי נחשו מה, שוב הגיבורה היא רעיית פוליטיקאי מושלמת, כזאת שיושבת בבית עם הילדים ומוחקת את עצמה למען הקריירה של בעלה ש - הפתעה הפתעה - בוגד בה עם המזכירה. קצת מזכיר את הפתיחה של אנטומיה של סקנדל, חוץ מזה שאנטומיה של סקנדל לא היה קומדיה ולא רומנטי, אז זה משהו אחר אבל אתם יודעים. כל האקספוזיציה הזאת שבאה לספר לנו כמה הפטריארכיה עדיין כאן וגברים שולטים בעולם ובקושי משאירים מקום לנשים המסכנות כשבואו, לנשים בימינו יש בחירה אתם יודעים, אף אחד לא הכריח את גיבורות הרומנים האלה להיות רעיות ואמהות מושלמות ולוותר על החיים שלהן, תתקדמו כבר עם העלילות, שנות השישים התקשרו למסור ד"ש…

ואז התברר שזה בעצם סוג של רומן היסטורי שמתרחש ב… כן, שנות השישים.

מה שהפך את כל האקספוזיציה להרבה יותר הגיונית. וגם את המגמה של הסיפור להפוכה בדיוק: זה לא ספר שבא לבכות על הפטריארכיה המרושעת שטרם ניפצנו, להפך, זה ספר שבא לחגוג את כל הדרך שעשינו מאז שנות השישים. זה ספר שמאמין בהתקדמות ובהתפתחות, לא במבני כוח שחייבים לנפץ ולהחריב ואז להתחיל מאפס.

האם זה באמת רומן היסטורי? קצת, בעיקר באווירה. היחס לנשים, היחס לשחורים, אנטישמיות מוסווית בקושי.
מרגישים שהסופרת הכינה שיעורי בית.
ואז לקחת אותם ורקחה מהם מאפה מתקתק במילוי קיטש.
בסדר, נו. רציתי רומן רומנטי ואסקפיזם וקיבלתי בדיוק את זה.

לפני חודשיים•רויטל ק.

ביקורות נוספות על "תאומות זהות"

תאומות זהות

תאומות זהות

אלין הילדרברנד

מאוד נהנייתי לקרוא את הספר... אנושי, מרגש ולפעמים אפילו דמעתי!
טביתה והרפר פרוסט הן אולי תאומות זהות כלפי חוץ, אבל מבפנים הן שונות לחלוטין. טביתה זהירה ומיושבת,
הרפר פזורת דעת ופרועה. כל אחת מהן נושאת עמה עלבון, צער ואובדן – אבל אחרי עשר שנות נתק, אף אחת כבר לא בדיוק יודעת מה השתבש.
עכשיו אביהן מת, והתאומות המתגוררות באיים סמוכים נפגשות בהלוויה. שרשרת של נסיבות מאלצת אותן להתחלף באי מגוריהן.
האם כל אחת תצליח במקום שבו נכשלה אחותה? והאם הפעם יצליחו להתגבר על משקעי העבר?
ממש ממליצה לקרוא!

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אביבה
תאומות זהות

תאומות זהות

אלין הילדרברנד

הטריק הידוע של חילופי תאומות זהות. כתוב היטב, נעים לקריאה. לא יצירת מופת, אבל למי שמחפש כמה שעות של אסקפיזם באיים קסומים ורחוקים..

לפני 4 שנים•
★★★★★
•יעל
תאומות זהות

תאומות זהות

אלין הילדרברנד

מי לא קרא בילדותו את הספר אורה הכפולה? תאומות זהות שגירושי הוריהן גרמו לפיצולן אשר גדלו הרחק אחת מהשנייה, דומה המקרה של התאומות הזהות הרפר וטביתה.
גורלן נגזר במשחק אבן נייר ומספריים כאשר הרפר הלכה עם אבא בילי וגרה באי מרתה'ס ויניארד וטביתה גרה בננטקט. האיים סמוכים אבל יריבות ותיקה שורה בין תושביהם.

תאומות זהות אבל שונות באופיין, הרפר חופשיה משוחררת, לא מיושבת, עם עבר מפוקפק ועתיד לא ידוע, היא חיה עם אבא בילי חיי חופש ושלווה עד שחלה ונפטר בפתאומיות.
טביתה לאומתה, מוקפדת מסודרת, חרדתית ונוקשה היא אמא לאיינסלי בת העשרה, גם בן היה לה לחודשיים פלוס, שנולד פג ולא שרד.
מותו של ג'וליאן ככתם שחור על ליבה והאשמה למותו מופנית להרפר.

טביתה "זכתה" לחיות עם אמא אלינור מעצבת בגדים עם מותג על, שהולך ונכחד, הן מחזיקות מחוצו ועל האי חנויות בגדי בוטיק כושלת, עם בת עשרה מורדת ואמא תובענית, טביתה בקושי מתנהלת.

נסיבות מותו של אבא בילי גורמות להן, כל אחת לעבור לגור באי השכן, של אחותה, לקחת על עצמן כל אחת את חיי אחותה לטוב ולרע. הדמיון המדהים ביניהן מוסיף לבלבול,
כל מה שהיה יכול להשתבש, משתבש....

אבל לחיים ובעיקר לאהבה חוקים משלהם, הקשר ההדוק בין תאומות זהות גובר על הכל,
קשר הדם, חברות ובעיקר אהבה פורמת את כל הקשרים.
ספר מקסים, קריא ומעניין על קשרי משפחה ובכלל.....
אהבתי מאד.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•רונדנית
תאומות זהות

תאומות זהות

אלין הילדרברנד

כתיבה זורמת לעיתים שנונה עלילה יפה הסוף די ידוע מאמצע הספר

לפני שנתיים•
★★★★★
•גקי
תאומות זהות

תאומות זהות

אלין הילדרברנד

על הכריכה האחורית כתוב "מלבב ומקסים" וזה אכן כך.
שתי אחיות, שני איים, שני עולמות.
טביתה והרפר הן תאומות זהות וצאצאיות לאצולה בוסטונית, בנותיהן של ביל המתחשב ואלינור הנוקשה. הן מתגוררות כעשרים קילומטר זו מזו באיים ליד החוף המזרחי של ארצות הברית-טביתה בננטקט בסמוך לאלינור והרפר במרתה'ס ויניארד שם גר ביל- לאחר גירושי הוריהן כנערות ובכורח הנסיבות נאלצו להחליט מי תגור עם מי. לא מסוגלות להסכים מותירות את ההחלטה לגורל ב'אבן, נייר ומספריים'.קהילות קטנות, אין סודות.
למרות הקירבה הגיאוגרפית ושתי דקות ההפרש בגיל פעורה ביניהן תהום ונתק ממושך עקב אירועי העבר וגם בשל היותן שונות בתכלית זו מזו. טביתה שקולה, אחראית ורצינית והרפר קלת דעת, חסרת אחריות ו'שטותניקית'. לא נישאו מעולם ולטביתה היה קשר ממנו נולדו לה שני ילדים- ג'וליאן שמת בינקותו ואיינסלי בת העשרה -מרדנית ובועטת המסתבכת בצרות בבית ספרה ופונה לטביתה בשמה ולא 'אמא'.טביתה מנהלת את הבוטיק היומרני והכושל של אמה והרפר מתפרנסת מעבודות מזדמנות, מסתבכת עם החוק וברומן עם גברים נשואים.
עם מותו של ביל בוויניארד מגיעות אלינור, טביתה ואיינסלי לאחר נתק מעל עשור לטקס האשכבה.
הפגישה המחודשת מתחילה רע כשטביתה סופגת סטירה מאישה נבגדת שסברה שהיא הרפר.היא גם מציפה אל פני השטח משקעים לא קלים.
התנהגותה הנלוזה של הרפר הופכת אותה למוקצה באי ובמקביל מאלצות הנסיבות את טביתה לשהות זמן מה בוויניארד. הרפר עוברת לננטקט להשגיח על איינסלי הרואה בה דודה מגניבה, מבצעת מהפך בבוטיק ומוצאת אושר. טביתה מחליטה לשפץ ולמכור את בית אביה ולראשונה מזה שנים, חופשייה מהתחייבויותיה הרגילות והשגרה ומוצאת אהבה-היא מאושרת.
יש עוד התפתחויות בעלילה ותקצר היריעה.
לקראת הסוף אלינור מתוודה בפניהן על דברים שלא ידעו מה שמקרב אותן. הרפר גם חושפת גילוי מפתיע.
הסוף מקסים-ביום הולדתן הארבעים בו נבצר מהן להיות יחדיו וכל אחת ב'אי שלה' הן מאחלות זו לזו בדרכן המקורית 'יום הולדת שמח' בהפרש שתי דקות והכלב של הרפר שדרך עיניו מובא האפילוג מהרהר "בני האדם הם פסיכים, אפילו הרפר"....
חביב, יפה ואנושי.כתוב (בידי סופרת שבעצמה תאומה) בסגנון מלבב ללא יומרות פסיכולוגיות ואחרות וחף מחפירות וברברת.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•ראובן
תאומות זהות

תאומות זהות

אלין הילדרברנד

סיפור משפחתי על תאומות זהות שהוריהן התגרשו ובעקבות כך, הן הופרדו.
האב בילי עבר עם הבת הרפר לאי מרתה'ס ויניארד והאחות התאומה טביתה ואימה אלינור עברו לחיות באי הסמוך, ננטקט.
איים הממוקמים ליד החוף המזרחי של ארצות הברית.
כשטביתה יולדת את בנה ג'וליאן טרם זמנו, הרפר מגיעה לעזור וכל הסיפור הזה מסתיים בטרגדיה ומוביל לנתק בין האחיות התאומות.
לאחר כעשר שנות נתק, האחיות נפגשות בהלוויית אביהן.
הן נושקות לגיל ארבעים. הרפר רווקה וטביטה גרושה עם בת, איינסלי בת שש עשרה.
יש ביניהן משקעים רבים המונעים מהן יכולת לתקשר, אך נוצר מצב שגרם לאחיות להחליף מגורים ולגור באופן זמני, כל אחת באי של השנייה.
האחיות נראות זהות במראה החיצוני שלהן, דבר שגורם לבלבול והטעיה של הסובבים..
האיים מתוארים כמקומות יפים, מלאי תיירים, חופים, מסעדות, ברים, הרבה אלכוהול וגם סמים..
עניין אותי בעיקר, הדינמיקה המשפחתית. הכעסים, הסודות, הנקמנות והתהליך שכל אחת מהדמויות, עוברת..
מומלץ בחום.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•תמי