על הכריכה האחורית כתוב "מלבב ומקסים" וזה אכן כך.
שתי אחיות, שני איים, שני עולמות.
טביתה והרפר הן תאומות זהות וצאצאיות לאצולה בוסטונית, בנותיהן של ביל המתחשב ואלינור הנוקשה. הן מתגוררות כעשרים קילומטר זו מזו באיים ליד החוף המזרחי של ארצות הברית-טביתה בננטקט בסמוך לאלינור והרפר במרתה'ס ויניארד שם גר ביל- לאחר גירושי הוריהן כנערות ובכורח הנסיבות נאלצו להחליט מי תגור עם מי. לא מסוגלות להסכים מותירות את ההחלטה לגורל ב'אבן, נייר ומספריים'.קהילות קטנות, אין סודות.
למרות הקירבה הגיאוגרפית ושתי דקות ההפרש בגיל פעורה ביניהן תהום ונתק ממושך עקב אירועי העבר וגם בשל היותן שונות בתכלית זו מזו. טביתה שקולה, אחראית ורצינית והרפר קלת דעת, חסרת אחריות ו'שטותניקית'. לא נישאו מעולם ולטביתה היה קשר ממנו נולדו לה שני ילדים- ג'וליאן שמת בינקותו ואיינסלי בת העשרה -מרדנית ובועטת המסתבכת בצרות בבית ספרה ופונה לטביתה בשמה ולא 'אמא'.טביתה מנהלת את הבוטיק היומרני והכושל של אמה והרפר מתפרנסת מעבודות מזדמנות, מסתבכת עם החוק וברומן עם גברים נשואים.
עם מותו של ביל בוויניארד מגיעות אלינור, טביתה ואיינסלי לאחר נתק מעל עשור לטקס האשכבה.
הפגישה המחודשת מתחילה רע כשטביתה סופגת סטירה מאישה נבגדת שסברה שהיא הרפר.היא גם מציפה אל פני השטח משקעים לא קלים.
התנהגותה הנלוזה של הרפר הופכת אותה למוקצה באי ובמקביל מאלצות הנסיבות את טביתה לשהות זמן מה בוויניארד. הרפר עוברת לננטקט להשגיח על איינסלי הרואה בה דודה מגניבה, מבצעת מהפך בבוטיק ומוצאת אושר. טביתה מחליטה לשפץ ולמכור את בית אביה ולראשונה מזה שנים, חופשייה מהתחייבויותיה הרגילות והשגרה ומוצאת אהבה-היא מאושרת.
יש עוד התפתחויות בעלילה ותקצר היריעה.
לקראת הסוף אלינור מתוודה בפניהן על דברים שלא ידעו מה שמקרב אותן. הרפר גם חושפת גילוי מפתיע.
הסוף מקסים-ביום הולדתן הארבעים בו נבצר מהן להיות יחדיו וכל אחת ב'אי שלה' הן מאחלות זו לזו בדרכן המקורית 'יום הולדת שמח' בהפרש שתי דקות והכלב של הרפר שדרך עיניו מובא האפילוג מהרהר "בני האדם הם פסיכים, אפילו הרפר"....
חביב, יפה ואנושי.כתוב (בידי סופרת שבעצמה תאומה) בסגנון מלבב ללא יומרות פסיכולוגיות ואחרות וחף מחפירות וברברת.

על הכריכה האחורית כתוב "מלבב ומקסים" וזה אכן כך.
שתי אחיות, שני איים, שני עולמות.
טביתה והרפר הן תאומות זהות וצאצאיות לאצולה בוסטונית, בנותיהן של ביל המתחשב ואלינור הנוקשה. הן מתגוררות כעשרים קילומטר זו מזו באיים ליד החוף המזרחי של ארצות הברית-טביתה בננטקט בסמוך לאלינור והרפר במרתה'ס ויניארד שם גר ביל- לאחר גירושי הוריהן כנערות ובכורח הנסיבות נאלצו להחליט מי תגור עם מי. לא מסוגלות להסכים מותירות את ההחלטה לגורל ב'אבן, נייר ומספריים'.קהילות קטנות, אין סודות.
למרות הקירבה הגיאוגרפית ושתי דקות ההפרש בגיל פעורה ביניהן תהום ונתק ממושך עקב אירועי העבר וגם בשל היותן שונות בתכלית זו מזו. טביתה שקולה, אחראית ורצינית והרפר קלת דעת, חסרת אחריות ו'שטותניקית'. לא נישאו מעולם ולטביתה היה קשר ממנו נולדו לה שני ילדים- ג'וליאן שמת בינקותו ואיינסלי בת העשרה -מרדנית ובועטת המסתבכת בצרות בבית ספרה ופונה לטביתה בשמה ולא 'אמא'.טביתה מנהלת את הבוטיק היומרני והכושל של אמה והרפר מתפרנסת מעבודות מזדמנות, מסתבכת עם החוק וברומן עם גברים נשואים.
עם מותו של ביל בוויניארד מגיעות אלינור, טביתה ואיינסלי לאחר נתק מעל עשור לטקס האשכבה.
הפגישה המחודשת מתחילה רע כשטביתה סופגת סטירה מאישה נבגדת שסברה שהיא הרפר.היא גם מציפה אל פני השטח משקעים לא קלים.
התנהגותה הנלוזה של הרפר הופכת אותה למוקצה באי ובמקביל מאלצות הנסיבות את טביתה לשהות זמן מה בוויניארד. הרפר עוברת לננטקט להשגיח על איינסלי הרואה בה דודה מגניבה, מבצעת מהפך בבוטיק ומוצאת אושר. טביתה מחליטה לשפץ ולמכור את בית אביה ולראשונה מזה שנים, חופשייה מהתחייבויותיה הרגילות והשגרה ומוצאת אהבה-היא מאושרת.
יש עוד התפתחויות בעלילה ותקצר היריעה.
לקראת הסוף אלינור מתוודה בפניהן על דברים שלא ידעו מה שמקרב אותן. הרפר גם חושפת גילוי מפתיע.
הסוף מקסים-ביום הולדתן הארבעים בו נבצר מהן להיות יחדיו וכל אחת ב'אי שלה' הן מאחלות זו לזו בדרכן המקורית 'יום הולדת שמח' בהפרש שתי דקות והכלב של הרפר שדרך עיניו מובא האפילוג מהרהר "בני האדם הם פסיכים, אפילו הרפר"....
חביב, יפה ואנושי.כתוב (בידי סופרת שבעצמה תאומה) בסגנון מלבב ללא יומרות פסיכולוגיות ואחרות וחף מחפירות וברברת.