הו, כמה שמעתי על "החטא ועונשו"; עומד על תילו יחד עם הספרים הקלאסיים והמפורסמים, אחד כזה שאין מנוס אלא לקרוא אותו.
הוידוי הבא קשור קשר הדוק להמשך הביקורת (הארוכה, המייגעת והמשמימה - מזהיר מראש): אני פוחד למות. כן, מאוד יוצא דופן ומרהיב, מעולם לא נתקלתם בפחד נדיר זה.

לפני כמה זמן, ממש לפני שהתחלתי את הספר, בפעם הראשונה בחיי, חשתי כמו התקף חרדה; שכבתי במיטה הצבאית הבלויה, והנוחה עד מאוד, וחשבתי על דברים משמחים ביותר: העובדה שכולנו נמות, מה שאנחנו עושים חסר משמעות, וכהנה וכהנה; הדברים הרגילים, "העמוקים", לכאורה, שצצים פה ושם. רק אז, פתאום, נפל לי האסימון - אני לא רוצה למות. מה יש אחר כך, האם קיים משהו מעבר? האם הדבר ודאי שלא קיימת שום משמעות, וכל מה שאנחנו עושים הוא לשווא? המחשבה של להתאיין, להפוך לריק...לא להיות, לחדול להיות, חילחלה לעצמותיי, והרגשתי פחד אמיתי, תהומי. אינני מנסה להישמע עמוק או אינטלקטואל; ההגות של ניטשה וקאמי מוכרת, והייתי בטוח שהפנמתי את המשמעות הזו: ובתמורה לא ישנתי בלילה הזה.
"טוב ויפה," אתם עונים, "אך איך האפיזודה מתקשרת לספר?"

"החטא ועונשו" הוא ספר בלשי: סטודנט לשעבר, רסקולניקוב, רוצח זקנה, ועכשיו מתחילה העלילה האמיתית.
הסיבה לכך שהוא רצח הייתה לבחון תאוריה שהעלה בכתב: האם הוא איש רגיל, או איש מיוחד? האנשים המיוחדים הם אותם יוצאי דופן, כמו נפוליאון או יוליוס קיסר - אותם אלה שפושעים, אך לא רק שמשנים את החוק והמציאות, אלא שגם המצפון, הצו המוסרי, לא משפיע עליהם. הם מצויים במציאות אחרת משלנו, אנשים דגולים ומרהיבים, שלהבות-ליבם בוערות ומפיצות את זוהרם השמיימי.
רסקולניקוב מעוניין - לא, הוא מוכרח - לדעת לאן הוא משתייך. הוא מבצע את הפשע, לא עקב מצוקה כלכלית או אפילו נקמה, אלא סקרנות גרידא.
אך הוא אינו מסוגל לשאת בעול, ולאט לאט, הוא מתחיל לאבד את נפשו ואת עצמו; האם הוא אכן חלק מאותה קבוצה מצומצמת?
אני לא מעוניין לחשוף יותר מדי - וקיימות עוד דמויות נהדרות ומעניינות - אך ארצה לפרט על עוד דמות מעניינת: סוודריגאילוב.
רסקולניקוב וסוודריגאילוב מייצגים ניגודים, נקודות מבט שונות על החיים: באופי הם לעיתים דומים ולעיתים רחוקים עד מאוד, אך שניהם מפנימים את העולם כפי שהוא. אכזר, דוחה ומגעיל.
סוודריגאילוב רואה בנשים כחפץ, הוא בז לכל ערך ומתנהג כציניקן גמור. הוא מונע אך ורק עקב רגש התשוקה, ורק זה נותן לו המשך לחיות. אופיו ומעשיו, לכל אורך הספר, מבהירים זאת; אין לו שאיפות כלשהן, הוא כמו צופה מן הצד: לא אכפת לו מהחיים, הוא ניהיליסט.
רסקולניקוב, למרות הפשע המתועב שביצע, למרות העינויים המייסרים אותו על כל צעד ושעל, הוא רוצה לחיות: גם אם המוות הוא-הוא להיות בשטח קטנטן של מטר רבוע, להיות מוקף במים עד אין קיץ - שימשיך, ולו רק כדי לחיות. הוא כמה, חושק ואף נואש לזה - אפילו שהוא עצמו חש מעין סלידה לנוכח החיים, הוא רוצה בהם.

עכשיו האפיזודה צפה ועולה, וזו הסיבה שהעליתי אותה מלכתחילה, משום שדוסטויבסקי מציג באופן נהדר את הפחד הזה, ואת הכמיהה לחיים. למרות כל הסבל, הייסורים והעינויים הבל-יתוארים, הוא בעד החיים; ואף על פי שנצרות, על פיו, היא המוצא, הספר יכול לשמש גם מבחינה אקזיסטנציאליסטית בלבד: הוא מאמין בחיים, בכאב, בצער. הוא משתוקק שנקבל את הרגשות הללו לחיקנו, שנהיה אנושיים: לחיות את החיים במלואם.
ספר נפלא וכתוב היטב - אני חושב שזו תהיינה החמצה לפסוח עליו.

אני לא יודעת איך זה קרה, אבל אני חושבת שאהבתי את זה.
לא יודעת, השליש הראשון היה די משעמם ושום דבר בו לא תפס אותי, ונכון שהשליש השני כבר היה יותר טוב, אבל עדיין לא היה לי בו עניין חזק.
השליש האחרון היה החלק שבו סוף סוף הסיפור התחיל לרצות אותי בתור קוראת, ולתת לי את מה שאני רוצה וצריכה.

אולי דווקא בגלל שהשקעתי כל כך הרבה אנרגיה בחשיבה על הסיפור - וניסיתי להבין מה אני אמורה לקחת ממנו, וניסיתי למצוא דרך להתחבר יותר, ובעצם סוג של עיבדתי את הסיפור כמה וכמה פעמים בראש שלי לפני שהגעתי למאתיים העמודים האחרונים - הסוף שלו היה מספק בעיניי.

בהחלט היה לי את החשש הזה שאני אסיים את הספר במין תחושת אדישות כלשהי.
כי התקשיתי איתו, לא הרגשתי חשק לקרוא אותו למרות שהיה לי עניין ואינטואיציה שזה הזמן שלי לקרוא אותו ושאני מוכנה אליו.
על בסיס אינטואיציה בלבד - הייתי ממש בחשק עצום לספר הזה, ועשיתי כמה טעויות קטנות כשקראתי אותו, ואני אנסה אולי לדבר עליהן קצת כדי שאחרים לא יחזרו על הטעויות שלי.

אני חושבת שיש בספר הזה משהו שדורש הרבה תשומת לב וסבלנות, באופן ילדותי אפילו, כמעט כאילו יש לי עסק עם ילד לא קל.
זה ישמע מוזר, אבל הסיפור קצת הרגיש לי כמו ילד היפראקטיבי שעושה לך ת'מוות, ואבל בכל זאת אתה איכשהו מתאהב בו.
בכל אופן, אם הייתי יכולה לחזור לאחור ולהכין את עצמי לספר הזה, אלו הדברים שהייתי מייעצת לעצמי:

1. תהיי סבלנית.
2. אל תנסי לקרוא ספרים אחרים, קחי בחשבון שאת הולכת לשבת עם הספר הזה לפחות שבוע.
3. תכתבי לעצמך בצד את השמות של הדמויות ופרטים על סיפור הרקע שלהן, וקחי בחשבון שדמויות ללא שמות הן אקראיות, ואלה שהסופר כן נותן להן שם רלוונטיות ויופיע שוב בהמשך.
4. הדיאלוגים שלו שונים מהרגיל, אז תהיי ערה לפיסוק, ותנסי לדמיין את איך שהדמויות מתבטאות ברמה הפיזית ואת קצב הדיבור שלהן - כי הוא לא מי יודע מה מפרט על זה.
5. תהיי סבלנית עם התוכן העמוס ושנראה גם חסר מטרה בדבריהן של הדמויות. אפילו כשזה מרגיש לא קשור לסיפור ושזה לא אמור לעניין אותך - שמרי על עירנות.
6. אין מה לעשות והחטא ועונשו זה לא רק הסיפור של רסקולניקוב, אלא גם של התקופה שבה הוא חי, הרעיונות, הטיפוסים, והעיר עצמה. דוסטויבסקי אוהב לעקוב אחרי הדמויות בצורה שמעבירה לנו את הלך רוחן, מסיבות שלא תמיד מובנות, עד שבסופו של דבר זה מובן.

זה מרגיש קצת זול ועצלני לסכם ככה דברים כל כך מעניינים וקריטיים בעיניי, אבל זה ספר עמוס מספיק, לכן אני חושבת שאין צורך להעמיס בביקורת.
-

אז לעניין העלילה.
אנחנו עוקבים אחרי סטודנט צעיר בשם רסקולניקוב, כשהוא חושב על לבצע רצח, ואז כשהוא רוצח, ובאדם שהוא נהיה ובחוויה שלו אחרי הרצח - בסיפור שמחולק לשישה חלקים.
אני חושבת שזה פרט חשוב, זה שהוא מחולק לשישה חלקים, כי משהו בחלקים האלה ובאיך שדוסטויבסקי מסיים את הפרקים שבתוך כל חלק - פשוט נורא מסודר ומופרד.
ככה שאני יכולה להגיד לכם עכשיו, שאם אני מתחילה לקרוא פרק מסוים, ואני לא מבינה את הקטע שלו, ואני מרגישה מבולבלת - רוב הסיכויים שאני ארגיש ככה רק עד סוף הפרק מסוים הזה, ושבסוף שלו אני אמצא איזושהי פואנטה או מעבר למשהו אחר וברור יותר.

לא ממש נהניתי מהחלק הראשון והשני, שבהם עקבנו בעיקר אחר רסקונלניקוב ומחשבותיו הכמוסות.
יש בחלקים האלה משהו מאוד מבודד וקודר, הרבה דיבורים על עוני, ואולי גם על אלכוהוליזם, וסוג של הסתובבות והתבוננות בלתי פוסקת בעיר ובסוג האנשים שחיים בה.
בהתחלה זה לא נכתב במפורש שרסקולניקוב חושב על לרצוח זקנה, אבל זה ברור שיש משהו שמעסיק אותיו

ואולם הפעם הפחד מפני פגישה עם דורשת־התשלום הדהים אפילו אותו עצמו, בצאתו לרחוב.
"אני זומם עניין כזה, ואני נבהל מדברים קטנים שכאלה!" – חשב בחיוך מוזר. – "מפני ש... כן... הכול נתון בידי האדם, ואת הכול שומט הוא מידיו, רק בגלל הפחדנות... הרי זה מושכל ראשון... מעניין, ממה פוחדים האנשים יותר מכול? מפני צעד חדש, מפני מלה חדשה שלהם־עצמם פוחדים הם יותר מכול... בעצם אני מפטפט יותר מדי. רק מפטפט ובגלל זה איני עושה דבר. ובעצם אפשר גם כך: אני מפטפט משום שאיני עושה דבר. אין זאת אלא שבחודש האחרון למדתי לפטפט כך, כשאני רובץ ימים שלמים בפניה וחושב... על מגדלים פורחים באוויר.
לשם מה אני הולך עכשיו? האם באמת אני מסוגל לעשות את זה? האם זה רציני? בכלל לא רציני. כך סתם, רק כדי לשעשע את הדמיון אני משלה את עצמי; לשם שעשוע! כן, סתם שעשוע ותו לא!"
-

אני מקווה שהטעימה הזאת חושפת בפניכם משהו על הכתיבה, שעליה אני רוצה לומר כמה דברים.
קודם כל, דוסטויבסקי כותב מחשבות במרכאות, ובדיאולגים אין מירכאות אלא קו מפריד, ואולי משהו בזה יכול לבלבל אנשים בקשר לאיזו דמות מדברת.
לפעמים הוא מוסיף בין הדיבורים האלה איזושהו קו שמפריד מסביר מי מדבר או מחשבה שיש לאותה דמות.

זה מוזר שהסיפור מחולק לשישה חלקים, ולכל חלק יש טון שונה במעט, כמעט כאילו פלטת צבעים שאיתם אנחנו עובדים משתנה במשהו בכל חלק, והם ללא ספק הולכים ומתבהרים אחרי החלק הרביעי - אפילו שהסיפור עדיין קודר.
תכלס, קשה לי באמת להגיד את זה כי לא ממש הושפעתי ממנו ככה, כלומר לא חוויתי אותו כקודר, אני פשוט מודעת לכך שבאופן כללי הוא כזה.
אבל בחוויה הסובייקטיבית שלי, היה לי די קל לעכל את הדברים.

– והרגת! אתה הרגת!
– אבל איך הרגתי, איך? ככה הורגים? מה, ככה הולכים להרוג, כמו שאני הלכתי אז?! פעם אספר לך איך הלכתי... ובכלל, האם את הזקנה העלובה הזאת הרגתי? את עצמי הרגתי, לא את הזקנה! בו־במקום, בבת־אחת – חיסלתי את עצמי לעולמים!... ואת הזקנה העלובה רצח השד, לא אני...
-

אני קצת מתנדנדת פה בדירוג, למרות שיש לי תחושה חזקה של ארבעה כוכבים, כי ארבעת החלקים הראשונים היו עבורי בעיקר בסביבות השלושה כוכבים.
אבל טוב, אני מניחה שבסופו של דבר אנחנו מדרגים ספר לפי התחושה שבה השאיר אותנו, ואם לא, אז עם המחשבה על איכותו ועל ערכו הספרותי.
ואני לא יכולה להגיד שיש לו ערך ואיכות של שלושה כוכבים בעיניי.

אז החלטתי לתת לו ארבעה כוכבים, וגם לקצר את הביקורת הזאת בחצי.
כן… כתבתי עוד וציטטתי עוד.
מזל שערכתי את הביקורת לפני שפירסמתי, אחרת כנראה שהייתם קוראים עכשיו את הגרסה הארוכה, שבה אפילו הציטוט שסיימתי איתו שונה.
_

הרחק הרחק לעומק, שם, למטה, במקום שכבר כמעט לא רואים כלום, עמוק מתחת לרגליו, שיווה עתה לנגד עיני רוחו את כל העָבָר הזה שחלף לבלי שוב, רעיונות לשעבר ומטרות לשעבר, נושאים לשעבר, התרשמויות לשעבר, ואת כל הנוף הזה, ואת עצמו, והכול, הכול... דומה היה שהוא עולה ועף אי־לשם כלפי מעלה, וכל מה שראו עיניו הלך ונעלם... תנועה אחת בלתי־רצונית ביד – ופתאום חש את מטבע עשרים הקופייקות שהידק באגרופו הקפוץ.
הוא פתח את ידו הקמוצה, הביט על המטבע בריכוז, ובתנופה ארוכה זרק אותו למים; ואז הסתובב והלך הביתה. נראה אז בעיניו שברגע זה חתך את עצמו כמו במספריים מכל שאר האנשים והדברים שבעולם.

כשאני חושב על החוטא ועונשו ממקום אישי, זה ספר שתופס אותי בדיוק בנקודה שבה ספרות כמו זאת - מצליחה לגעת בחיים עצמם. הוא מזכיר לי עד כמה דק הגבול בין החלטה קטנה לבין השלכות גדולות, בין רגע של חולשה לבין מסע חיים שלם.
מה שהכי נגע בי בקריאה הוא האופן שבו דוסטוייבסקי מציג את האשמה לא כעונש שמוטל מבחוץ, אלא כמשהו שמתחיל לכרסם מבפנים. זה גרם לי לחשוב על אותם רגעים שבהם לפעמים העונש האמיתי הוא פשוט לחיות עם הידיעה הזו.

הספר מצליח להאיר את המקומות שבהם אנחנו אנושיים מדי: הפחד, הדחף, הרצון להסתיר, הרצון להיגאל. הוא לא מטיף ולא שופט- הוא פשוט מציב מראה. ובאופן אישי, זו בדיוק הסיבה שהוא נשאר איתי: הוא מזכיר לי שהמאבק בין מי שאנחנו לבין מי שאנחנו רוצים להיות הוא לא רק עלילה ספרותית, אלא משהו שמתרחש כל הזמן, בשקט, בתוך כל אחד מאיתנו.
רק גאון כמו דוסטוייבסקי ידע לכתוב פרוזה שכולה פילוסופיה.

החטא ועונשו הוא רומן פסיכולוגי ופילוסופי שמלווה את רסקולניקוב, סטודנט עני שחי בפטרבורג ומבצע פשע שמטלטל את חייו. דרך ההתמודדות שלו עם אשמה, מוסר והשלכות המעשים שלו, הספר עוסק בנפש האדם, בצדק ובשאלה עד כמה אדם יכול להצדיק את עצמו מול המצפון שלו.
העלילה התחילה יחסית לאט ואז תפסה תאוצה. הרגשתי שהחלק הראשון הוא “החטא”, בעוד שהחלק השני ועד האפילוג הוא “העונש”- אבל לא עונש פיזי, אלא העונש הפסיכולוגי והפנימי של רסקולניקוב. רק באפילוג מגיע גם העונש החיצוני והממשי.
רסקולניקוב הוא בדיוק האדם שחושב שהוא חכם יותר מכולם בתיאוריה, אבל בפועל הוא די נמושה .
בהתחלה הספר אפילו מרגיש שהוא מצדיק את המעשים שלו, אבל לדעתי זה נובע מזה שאנחנו נמצאים עמוק בתוך הראש של רסקולניקוב עצמו והוא באמת מאמין שמה שעשה היה מוצדק. האמת היא שהוא ממשיך לחשוב כך כמעט לאורך כל הסיפור, אבל באפילוג הספר בהחלט עושה סדר ומבהיר שהמעשים שלו לא באמת ניתנים למחילה.
הספר היה יחסית גרפי, עם הרבה מאוד תיאורים. בדרך כלל תיאורים זה משהו שאני דווקא אוהבת, אבל היו רגעים שזה כבר הרגיש לי קצת יותר מדי.
יש משפט באפילוג שאני חושבת שהוא עדיין מאוד רלוונטי לחיים שלנו היום- הרעיון של “ביצוע פשע בעקבות אי־ שפיות זמנית”. כיום, גם אם הפושע לא באמת סובל ממחלת נפש, עורכי דין לא פעם משתמשים בטענה הזו כדי לנסות להקל בעונש של פושעים, כי לרוב פושע שנחשב שפוי לחלוטין בזמן ביצוע המעשה מקבל עונש קשה יותר.
לגבי הכתיבה- אני כל כך שמחה שבחרתי לשלב ספר קולי יחד עם הקריאה הפיזית, כי הכתיבה בהחלט מאתגרת. לגמרי יכולתי לחכות עוד שנתיים לפני שהייתי קוראת אותו, למרות שאין לי מושג עד כמה באמת הייתי “מוכנה” יותר .
לדעתי זה ספר שמתאים יותר לגילאי סוף שנות ה- 20, לפחות בקריאה רגילה. הספר הקולי ממש הנגיש לי את השפה, במיוחד בסצנות עם הרבה דמויות ודיאלוגים שקשה לעקוב אחריהם. הקריין משנה מעט את הטון בין הדמויות וזה עוזר מאוד.
ובכל זאת, השפה עצמה לא בהכרח מסובכת- פשוט קורים כל כך הרבה דברים בבת אחת וזה מה שלפעמים מעמיס.
מאוד לא אהבתי את לוז'ין ואני בספק אם יש מישהו שכן.
בסופו של דבר, הספר לגמרי עמד בציפיות שלי ואני מאוד שמחה שקראתי אותו. הייתי ממליצה עליו בעיקר לגילאי סוף שנות ה- 20 אם קוראים פיזית, אבל בגרסת אודיו גם תחילת שנות ה- 20 יכולה לעבוד הרבה יותר טוב.

"האם לפנינו הרומן הבלשי הנפלא ביותר שנכתב אי פעם"? כך שואלת אותי הכריכה האחורית, ואני משיב מייד - בחיים לא, מה קרה לכם? הכריכה ממשיכה בשאלה רטורית נוספת: "או שמא עיקר הסיפור במעמקים הפסיכולוגיים שבהם הוא נובר ביד אמן"? והתשובה שלי, שניתנת גם היא ללא שהות: בהחלט כן, וכנראה זו הסיבה לכך שלא נהניתי ממנו.

(הסקירה מכילה ספוילרים)

כמובן שהחטא ועונשו אינו רומן בלשי או ספר מתח. אין כאן פושע שמבצע את הרצח המושלם מתוך מניע וכנגדו חוקר ערום וציניקן, והם משחקים משחק חתול ועכבר רצוף תהפוכות ודיאלוגים שנונים. לא ולא! הרוצח, רסקולניקוב, הוא מין נעבך כזה, עני מרוד, לובש בלואים, שמחמת העניות הפסיק את לימודי המשפטים באוניברסיטה ומאז הוא נושא את התואר הלא מחמיא "סטודנט לשעבר" (שכמו התואר "חייל משוחרר" אצלנו, קצת מביך להתהדר בו יותר מכמה חודשים) הוא מחליט לרצוח איזו זקנה בודדה, משכונאית או מלווה ריבית, אישיות לא סימפטית שלא מרבה אור וטוב בעולם. למה הוא עושה את זה? לא בטוח שהוא בעצמו יכול לתת תשובה ברורה. מתוך תאוות בצע - לא, מכיוון שהוא כלל לא משתמש בכסף וברכוש שהוא שודד מהזקנה. יש לו איזו תיאוריה פילוסופית די מחרידה על בני אדם שזכותם לחיים עליונה על זכותם של אנשים אחרים, נחותים מהם, אבל לא כמו הנאצים, הזכות הזו לא נובעת מעליונות גזעית, אלא מאיזו סגולה מיוחדת, אינטלקטואלית, ערכית, ששוכנת, כמובן, ברסקולניקוב ונעדרת מהמשכונאית הרצוחה. הוא רוצח די שלומיאל, רסקולניקוב, ואת אחותה של הזקנה, שגם קודקודה מבוקע בגרזנו הוא רוצח כשדלת הדירה פתוחה. הוא מצליח איכשהו להימלט מזירת הפשע, אבל במקום לברוח מהעיר אל המרחבים האינסופיים של רוסיה, שם איש לא ימצא אותו, הוא מעדיף להסתובב בפטרבורג ולפזר רמזים באוזני כל מי שמוכן להקשיב שהוא הרוצח של שתי האחיות. אם הוא מרגיש אשמה, אני לא הבחנתי בה. יותר מטרידים אותו המחזרים של אחותו הנאה, שאותם הוא מנסה להרחיק ממנה. מנגד, החוקר של הרצח הוא לא בלש אלא מין פילוסוף כורסה שמנהל עם רסקולניקוב שיחות עיוניות מופשטות ומתייחס אליו בחביבות חריגה לחשוד ברצח. גם כשהחוקר, פורפירי פטרוביץ' (איזה שם זה לבלש? מה רע באברהם אברהם?) מטיח ברסקולניקוב אחרי יותר מ-500 עמודים שהוא הרוצח הוא לא טורח לעצור אותו אלא משגר אותו לדרכו ומבקש שלא יבצע מעשים קיצוניים ונמהרים.

מי יהנה מהקלסיקה עבת הכרס הזו? קוראים שמוכנים להשקיע ולשקוע בדיאלוגים ובמונולוגים פילוסופים-פסיכולוגים ארוכים ארוכים, ויש להם עניין בתיאולוגיה נוצרית (הספר משופע בציטוטים מהברית החדשה) ובמציאות החומרית והחברתית ברוסיה במאה ה-19.
מי שמחפש בלש, אני ממליץ בכל פה על הספרים של דרור משעני.

חוויה פסיכולוגית עמוקה ושורשית בנפתולי נפש האדם, מלאה בדיאלוגים פנימיים ובתסביכים מדהימים. כתיבתו של דוסטויבסקי היא מעבר למהפנטת; הוא מיטיב, יותר מכל סופר אחר, להגדיר לפרטי פרטים את עומקה של הנפש המיוסרת והנפתלת.
'החטא ועונשו' אינו רק ספר איכותי מן השורה הראשונה וחוויית קריאה מטלטלת, אלא הוא כלי אמיתי וטהור להבנת נפש האדם – הן את עצמו והן את סובביו.

מה שמפעים במיוחד בדוסטויבסקי הוא היכולת שלו להפוך את רסקולניקוב לא רק לדמות ספרותית, אלא למראה שמשקפת את המאבקים הפנימיים של כל אחד מאיתנו. הקריאה בספר היא לא פחות מטיפול פסיכולוגי – היא מאלצת אותך להתעמת עם שאלות של מוסר, אשמה וגאולה, ולא נותנת לך לחמוק עם תשובות קלות. זהו ספר שמשאיר חותם בנפש גם שנים רבות אחרי שסוגרים את הכריכה האחרונה.

את ביקורתי על הספר הזה אני מושך די הרבה זמן, גם כי אני לא בטוח שעיכלתי לגמרי את כל רבדיו, אבל בעיקר בשל חרדת הקודש העצומה שאוחזת בי, בכל פעם שאני בכלל מעיז לחשוב בכיוון של לכתוב משהו על היצירה המונומטלית הזו ו/או על מחברה הגאון-חצי-אלוהים מבחינתי - פיודור דוסטויבסקי... (במוחי מתנגנת כל הערב נעימת הפתיחה של היצירה "כה אמר זרטוסטרה" מאת שטראוס...).

כי בואו נהיה כנים לרגע ונניח את כל הקלפים על השולחן : מי אני ? מי אני בכלל ? מורה מתוסכל, תושב בירת הנגב, אחד שהבין מזה כמה שנים, באותו גיל כמו פראנק מק'קורט בזמנו, פחות או יותר, שיצטרך, ככל הנראה, להמתין "לסיבוב חיים שני" כדי לעשות משהו ממשי בעולם הזה (אתאיסט מוחלט, א-פרו-פו), אדם שאושרו היחיד ביקום הוא, באמת, שני ילדיו המקסימים ולהבדיל - כמה ספרים שהוא כבר קרא ועוד כמה וכמה (וכמה) שטרם הספיק...

אז מה לו לאחד כזה, כמוני, להתיימר בכלל לנשום בהבל פיו המזדקן, ליד אחת מהיצירות הספרותיות הגדולות של כל הזמנים (וגם זה אנדרסטייטמנט) ולחשוב שהוא מסוגל להוסיף עוד דבר-מה בעל חשיבות או ערך כלשהו, ל-154,000 ההפניות (!) שיש ליצירה הזו בגוגל ?! לא, לא, הבה נהיה רציניים.

כתבתי לא מזמן שבכיתי ב"שואה שלנו"; אז, סליחה ומחילה, דמעתי גם ב"חטא ועונשו". אלא שהפעם לא בגלל עצב שהעלה בי סיפור שהזכיר לי דברים מחיי, מעברי, ממשפחתי, אלא, פשוט וקל, מאושר אמיתי; משום שלא האמנתי שאפשר לכתוב ככה - יפה, מעוטר, מפואר. לא זכרתי עד כמה יכולה גאונות צרופה ליטול עלילה של מה-בכך-לכאורה ולהעצים אותה לגבהים בלתי נתפסים. למסמר אותך לכורסא למשך זמן קריאה של שש מאות ומשהו עמודים ולהשכיח ממך לחלוטין את כל החיים שמסביב. זוכרים את הקטע מתוך הסרט "אמדיאוס", שבו מסביר סליירי לכומר המוודה על גאוניותו של מוצרט ("הפשטות, הפשטות") ? אז זה זה.

אין מילים. ספר אדיר-אדיר. יצירת מופת על-זמנית, שמי בכלל מאמין שנכתבה לפני כמעט מאה וחמישים שנה... אבי הרומן הבלשי, אבי הרומן ההסטורי ואבי הכל... אני, שעד לפני כשנה "הכרתי" שמות של סופרים רק בזכות הספריה העצומה שהקימו לעצמם הוריי במפעל חייהם ושקראתי בכלום זמן וולס ודיקנס, ג'ויס ואוסטין, פרוסט וקאמי, סנט אקזופרי ומאן, מילר ומונרו, לם וק. דיק וכמובן - קפוטה, לא פגשתי מעולם מעולם בספר כזה. וסליחה מכולם. וח"ח למתרגם הנוכחי, פטר קריקסונוב. רוסית אינני דובר, אבל יש לי הרושם, מן הסתם, שזה הכי קרוב שיש.

אין שישה כוכבים In this joint ???

יצירת מופת? בעיניי,יצירת מופת חייבת להיות כתובה היטב, בעלת עומק,ומעל הכל - יצירת מופת חייבת להשפיע עלי, חייבת להעביר אותי תהליך כלשהו.
הכתיבה של דוסטוייבסקי נהדרת (במיוחד עיצוב הדמויות - מדהים מדהים מדהים), העומק מובן מאליו - אבל אני לא מרגישה שהספר השפיע עלי.

הביקורת האמיתית שלי היא כלפי ההכללה העיוורת הזו של יצירות מופת - קפקא, דוסטוייבסקי, גוגול - כל הפולחן הזה לא מוצא חן בעיני. ספר הוא מכלול של מילים, ואתה הוא שקורא אותו עכשיו - אתה ולא המבקר שהילל אותו. אם הדעה שלך עליו חיובית - מצויין. ואם שלילית - גם זה טוב. אתה צריך לקבוע לעצמך.

כמובן שיש את המתן כבוד לקלאסיקות - אם צרור הדפים הזה שרד אחרי מאה שנה הוא שווה משהו, בלי כל ספק.
מנגד - אף אחד בימינו לא היה מצפה ממני לשאוב הנאה משימוש במחשב בגודל חדר - והחטא ועונשו עוד מקדים אותו!

מה גם שיש לי את התחושה שהספר היה נקטל לו היה יוצא היום, בדורנו הציניקני. טבע האדם טוב במהותו, והנפש מייסרת את עצמה על חטאיה יותר משתוכל החברה לענות אי פעם?
השקפת עולם רומנטית שכזאת זוכה לבוז מצער בימינו.

ועוד משהו אחרון - יש לי את הספר, משמע, באמת נהינתי ממנו. קראתי את התרגום הישן יותר, אבל קניתי את החדש.
קראתי את התקציר מאחור וחשכו עיני -
אני מצטטת:..."אלמן, עמוס חובות, מהמר כפייתי, לא בריא, ובקיצור - גאון." (!) אם לא הבנתם מה מרגיז אותי כל כך, כנראה לא תבינו גם אחרי שאסביר, לכן לא אבזבז קיטור ואסיים את הביקורת הזו, שהתארכה הרבה מעבר לתכנוני המקורי.

"אנחנו, לכזב לא נדע בשכלנו אנו! רשאי אתה לכזב לי, ואולם כזב על פי דרכך אתה ואז על פיך אשקך. הכזב על פי דרכך אתה - הרי זה כמעט טוב מן האמת על פי אחרים. במקרה הראשון הרי אתה אדם, אך בשני אינך אלא ציפור בלבד! האמת לא תברח, אולם מקור החיים עלול להיסתם."

החטא ועונשו.
שמעתי הרבה על הספר הזה.
הוא תואר כקלסיקה אמתית, מיטב הספרות שהצליחה לחלץ המאה ה19 העגמומית, תמצית הפילוסופיה של התקופה. אולי לכן קצת צרם לי כשסיימתי אותו בלי יראת הכבוד שנותרה אצל רוב קוראיו.
דוסטויבסקי היה גאון. הוא מבריק ופולשני בצורה נדירה מאוד. אפשר לזהות את זה בקלות בפשטות בה הוא חודר לנבכי נפש האדם ואפילו בשפה העשירה שלו, גם בהתעלמות מוחלטת מהתוכן. קטונתי מלבקר את הספר הזה, הוא מכיל הרבה יותר עומק ממה שאני מסוגלת לדלות. אבל אנסה בכל זאת לפשט ולתאר לפחות את המסר העיקרי שלו.
גיבור הספר, רודיון רסקולניקוב, רוצח אישה. ואז עוד אחת. היינו מתארים לעצמנו שזה לא דבר שקל לחיות אתו, וזה בהחלט לא. מפה ואילך, הספר מעמת את רסקולניקוב (ואת הקורא) עם מיטב הפרנויה הטהורה שהמוח האנושי מסוגל לספק. זה מדהים, מזעזע, וגאוני. הוא פושט הרבה מאוד מאבק המציאות ומותיר את גיבור הספר שלו חשוף לגמרי, בטענה שאם טבע האדם אינו רע מנעוריו, סמוך על האדם שירע בבחרותו.
אבל יש לי כמה בעיות עם הספר הזה, והן לא קטנות. בתור נוצרי אורתודוקסי אדוק, דוסטויבסקי לא מפקפק בדבר. האמת המונחת לפניו ברורה לחלוטין בשבילו וזה מורגש בהתפתחות העלילה של הספר, שלא סוטה לרגע מהמסלול שהציב לפניה. לכן הרגשתי שהשאלות החשובות שנשאלו בעקיפין דרך הספר לא באמת קיבלו תשובה (הייתי מתארת את השאלות, אבל הן יהוו ספוילר גדול בהרבה מכל תפנית בעלילה שאני מסוגלת לתאר כאן), הן קיבלו חוק. אבל השאלות בעינן נותרות, ובאופן טבעי יוצרות המון חורים. בשביל לכסות את החורים האלה, במהלך הספר מתווספות עוד ועוד שכבות מעיקות של ליפוף ספרותי שמרחיק את הקוראים מההבנה של המסר של דוסטויבסקי – וזה מכוון. לדעתי, זו הסוואה לסירוב להתמודד עם נושאים מעיקים שהפתרון שמוצע לנו מעלה. פתרון שמצמצם הרבה מן הרוע ובוחר להסתכל על הטוב והאמת דרך קשית. התעלמות אלגנטית שלא יוצרת קשיים. מה רע?
הבעיה שלי עם הסתכלות על העולם דרך קשית היא שקשית אינה יציבה. היא מדויקת יותר, אולי נכונה יותר, אבל הסתכלות צרה אף פעם לא מובילה לראייה רחבה – או ליציבות שלמה ואמתית. "אני מעדיף להיות עם ישו הנוצרי מאשר עם האמת" אמר פעם דוסטויבסקי, וקל להבין למה. אבל האם זו הדרך בה באמת היינו רוצים לחיות? אולי, אבל זו שאלה קצת מסובכת יותר מהדרך הסלולה והבטוחה שהספר מנסה להראות, השלילה של ניהיליזם אקזיסטנציאליסטי והקרבה ל"טוב המוחלט" שהוא יוצר.
יכול מאוד להיות שלא קראתי את "החטא ועונשו" בזמן הנכון. אני משוכנעת שיש בו יותר ממה שמצאתי (ובהחלט יותר ממה שתיארתי – סלחו לי על שטחיות מילולית), ואין ספק שאחזור אליו שוב בתקופה אחרת, ולו רק בשביל ההנאה שבלקרוא אנושות עירומה.
הייתי ממליצה לקרוא את הספר, בהחלט כן, אבל להיזהר מלשכוח את השאלות שהוא מעלה. אני מאמינה שהן חשובות. האמת אמנם לא מבטיחה כמו ישו הנוצרי – אבל לפחות היא אלמותית.