ביקורת ספרותית על החטא ועונשו (1995) מאת פיודור דוסטויבסקי
ספר בסדר

---

"אנחנו, לכזב לא נדע בשכלנו אנו! רשאי אתה לכזב לי, ואולם כזב על פי דרכך אתה ואז על פיך אשקך. הכזב על פי דרכך אתה - הרי זה כמעט טוב מן האמת על פי אחרים. במקרה הראשון הרי אתה אדם, אך בשני אינך אלא ציפור בלבד! האמת לא תברח, אולם מקור החיים עלול להיסתם."

החטא ועונשו.
שמעתי הרבה על הספר הזה.
הוא תואר כקלסיקה אמתית, מיטב הספרות שהצליחה לחלץ המאה ה19 העגמומית, תמצית הפילוסופיה של התקופה. אולי לכן קצת צרם לי כשסיימתי אותו בלי יראת הכבוד שנותרה אצל רוב קוראיו.
דוסטויבסקי היה גאון. הוא מבריק ופולשני בצורה נדירה מאוד. אפשר לזהות את זה בקלות בפשטות בה הוא חודר לנבכי נפש האדם ואפילו בשפה העשירה שלו, גם בהתעלמות מוחלטת מהתוכן. קטונתי מלבקר את הספר הזה, הוא מכיל הרבה יותר עומק ממה שאני מסוגלת לדלות. אבל אנסה בכל זאת לפשט ולתאר לפחות את המסר העיקרי שלו.
גיבור הספר, רודיון רסקולניקוב, רוצח אישה. ואז עוד אחת. היינו מתארים לעצמנו שזה לא דבר שקל לחיות אתו, וזה בהחלט לא. מפה ואילך, הספר מעמת את רסקולניקוב (ואת הקורא) עם מיטב הפרנויה הטהורה שהמוח האנושי מסוגל לספק. זה מדהים, מזעזע, וגאוני. הוא פושט הרבה מאוד מאבק המציאות ומותיר את גיבור הספר שלו חשוף לגמרי, בטענה שאם טבע האדם אינו רע מנעוריו, סמוך על האדם שירע בבחרותו.
אבל יש לי כמה בעיות עם הספר הזה, והן לא קטנות. בתור נוצרי אורתודוקסי אדוק, דוסטויבסקי לא מפקפק בדבר. האמת המונחת לפניו ברורה לחלוטין בשבילו וזה מורגש בהתפתחות העלילה של הספר, שלא סוטה לרגע מהמסלול שהציב לפניה. לכן הרגשתי שהשאלות החשובות שנשאלו בעקיפין דרך הספר לא באמת קיבלו תשובה (הייתי מתארת את השאלות, אבל הן יהוו ספוילר גדול בהרבה מכל תפנית בעלילה שאני מסוגלת לתאר כאן), הן קיבלו חוק. אבל השאלות בעינן נותרות, ובאופן טבעי יוצרות המון חורים. בשביל לכסות את החורים האלה, במהלך הספר מתווספות עוד ועוד שכבות מעיקות של ליפוף ספרותי שמרחיק את הקוראים מההבנה של המסר של דוסטויבסקי – וזה מכוון. לדעתי, זו הסוואה לסירוב להתמודד עם נושאים מעיקים שהפתרון שמוצע לנו מעלה. פתרון שמצמצם הרבה מן הרוע ובוחר להסתכל על הטוב והאמת דרך קשית. התעלמות אלגנטית שלא יוצרת קשיים. מה רע?
הבעיה שלי עם הסתכלות על העולם דרך קשית היא שקשית אינה יציבה. היא מדויקת יותר, אולי נכונה יותר, אבל הסתכלות צרה אף פעם לא מובילה לראייה רחבה – או ליציבות שלמה ואמתית. "אני מעדיף להיות עם ישו הנוצרי מאשר עם האמת" אמר פעם דוסטויבסקי, וקל להבין למה. אבל האם זו הדרך בה באמת היינו רוצים לחיות? אולי, אבל זו שאלה קצת מסובכת יותר מהדרך הסלולה והבטוחה שהספר מנסה להראות, השלילה של ניהיליזם אקזיסטנציאליסטי והקרבה ל"טוב המוחלט" שהוא יוצר.
יכול מאוד להיות שלא קראתי את "החטא ועונשו" בזמן הנכון. אני משוכנעת שיש בו יותר ממה שמצאתי (ובהחלט יותר ממה שתיארתי – סלחו לי על שטחיות מילולית), ואין ספק שאחזור אליו שוב בתקופה אחרת, ולו רק בשביל ההנאה שבלקרוא אנושות עירומה.
הייתי ממליצה לקרוא את הספר, בהחלט כן, אבל להיזהר מלשכוח את השאלות שהוא מעלה. אני מאמינה שהן חשובות. האמת אמנם לא מבטיחה כמו ישו הנוצרי – אבל לפחות היא אלמותית.

» ביקורות נוספות של Nuwanda
» ביקורות נוספות על החטא ועונשו (1995)