ביקורת ספרותית על החטא ועונשו (1995) מאת פיודור דוסטויבסקי
ספר טוב

---

אני לא יודעת איך זה קרה, אבל אני חושבת שאהבתי את זה.
לא יודעת, השליש הראשון היה די משעמם ושום דבר בו לא תפס אותי, ונכון שהשליש השני כבר היה יותר טוב, אבל עדיין לא היה לי בו עניין חזק.
השליש האחרון היה החלק שבו סוף סוף הסיפור התחיל לרצות אותי בתור קוראת, ולתת לי את מה שאני רוצה וצריכה.

אולי דווקא בגלל שהשקעתי כל כך הרבה אנרגיה בחשיבה על הסיפור - וניסיתי להבין מה אני אמורה לקחת ממנו, וניסיתי למצוא דרך להתחבר יותר, ובעצם סוג של עיבדתי את הסיפור כמה וכמה פעמים בראש שלי לפני שהגעתי למאתיים העמודים האחרונים - הסוף שלו היה מספק בעיניי.

בהחלט היה לי את החשש הזה שאני אסיים את הספר במין תחושת אדישות כלשהי.
כי התקשיתי איתו, לא הרגשתי חשק לקרוא אותו למרות שהיה לי עניין ואינטואיציה שזה הזמן שלי לקרוא אותו ושאני מוכנה אליו.
על בסיס אינטואיציה בלבד - הייתי ממש בחשק עצום לספר הזה, ועשיתי כמה טעויות קטנות כשקראתי אותו, ואני אנסה אולי לדבר עליהן קצת כדי שאחרים לא יחזרו על הטעויות שלי.

אני חושבת שיש בספר הזה משהו שדורש הרבה תשומת לב וסבלנות, באופן ילדותי אפילו, כמעט כאילו יש לי עסק עם ילד לא קל.
זה ישמע מוזר, אבל הסיפור קצת הרגיש לי כמו ילד היפראקטיבי שעושה לך ת'מוות, ואבל בכל זאת אתה איכשהו מתאהב בו.
בכל אופן, אם הייתי יכולה לחזור לאחור ולהכין את עצמי לספר הזה, אלו הדברים שהייתי מייעצת לעצמי:

1. תהיי סבלנית.
2. אל תנסי לקרוא ספרים אחרים, קחי בחשבון שאת הולכת לשבת עם הספר הזה לפחות שבוע.
3. תכתבי לעצמך בצד את השמות של הדמויות ופרטים על סיפור הרקע שלהן, וקחי בחשבון שדמויות ללא שמות הן אקראיות, ואלה שהסופר כן נותן להן שם רלוונטיות ויופיע שוב בהמשך.
4. הדיאלוגים שלו שונים מהרגיל, אז תהיי ערה לפיסוק, ותנסי לדמיין את איך שהדמויות מתבטאות ברמה הפיזית ואת קצב הדיבור שלהן - כי הוא לא מי יודע מה מפרט על זה.
5. תהיי סבלנית עם התוכן העמוס ושנראה גם חסר מטרה בדבריהן של הדמויות. אפילו כשזה מרגיש לא קשור לסיפור ושזה לא אמור לעניין אותך - שמרי על עירנות.
6. אין מה לעשות והחטא ועונשו זה לא רק הסיפור של רסקולניקוב, אלא גם של התקופה שבה הוא חי, הרעיונות, הטיפוסים, והעיר עצמה. דוסטויבסקי אוהב לעקוב אחרי הדמויות בצורה שמעבירה לנו את הלך רוחן, מסיבות שלא תמיד מובנות, עד שבסופו של דבר זה מובן.

זה מרגיש קצת זול ועצלני לסכם ככה דברים כל כך מעניינים וקריטיים בעיניי, אבל זה ספר עמוס מספיק, לכן אני חושבת שאין צורך להעמיס בביקורת.
-

אז לעניין העלילה.
אנחנו עוקבים אחרי סטודנט צעיר בשם רסקולניקוב, כשהוא חושב על לבצע רצח, ואז כשהוא רוצח, ובאדם שהוא נהיה ובחוויה שלו אחרי הרצח - בסיפור שמחולק לשישה חלקים.
אני חושבת שזה פרט חשוב, זה שהוא מחולק לשישה חלקים, כי משהו בחלקים האלה ובאיך שדוסטויבסקי מסיים את הפרקים שבתוך כל חלק - פשוט נורא מסודר ומופרד.
ככה שאני יכולה להגיד לכם עכשיו, שאם אני מתחילה לקרוא פרק מסוים, ואני לא מבינה את הקטע שלו, ואני מרגישה מבולבלת - רוב הסיכויים שאני ארגיש ככה רק עד סוף הפרק מסוים הזה, ושבסוף שלו אני אמצא איזושהי פואנטה או מעבר למשהו אחר וברור יותר.

לא ממש נהניתי מהחלק הראשון והשני, שבהם עקבנו בעיקר אחר רסקונלניקוב ומחשבותיו הכמוסות.
יש בחלקים האלה משהו מאוד מבודד וקודר, הרבה דיבורים על עוני, ואולי גם על אלכוהוליזם, וסוג של הסתובבות והתבוננות בלתי פוסקת בעיר ובסוג האנשים שחיים בה.
בהתחלה זה לא נכתב במפורש שרסקולניקוב חושב על לרצוח זקנה, אבל זה ברור שיש משהו שמעסיק אותיו

ואולם הפעם הפחד מפני פגישה עם דורשת־התשלום הדהים אפילו אותו עצמו, בצאתו לרחוב.
"אני זומם עניין כזה, ואני נבהל מדברים קטנים שכאלה!" – חשב בחיוך מוזר. – "מפני ש... כן... הכול נתון בידי האדם, ואת הכול שומט הוא מידיו, רק בגלל הפחדנות... הרי זה מושכל ראשון... מעניין, ממה פוחדים האנשים יותר מכול? מפני צעד חדש, מפני מלה חדשה שלהם־עצמם פוחדים הם יותר מכול... בעצם אני מפטפט יותר מדי. רק מפטפט ובגלל זה איני עושה דבר. ובעצם אפשר גם כך: אני מפטפט משום שאיני עושה דבר. אין זאת אלא שבחודש האחרון למדתי לפטפט כך, כשאני רובץ ימים שלמים בפניה וחושב... על מגדלים פורחים באוויר.
לשם מה אני הולך עכשיו? האם באמת אני מסוגל לעשות את זה? האם זה רציני? בכלל לא רציני. כך סתם, רק כדי לשעשע את הדמיון אני משלה את עצמי; לשם שעשוע! כן, סתם שעשוע ותו לא!"
-

אני מקווה שהטעימה הזאת חושפת בפניכם משהו על הכתיבה, שעליה אני רוצה לומר כמה דברים.
קודם כל, דוסטויבסקי כותב מחשבות במרכאות, ובדיאולגים אין מירכאות אלא קו מפריד, ואולי משהו בזה יכול לבלבל אנשים בקשר לאיזו דמות מדברת.
לפעמים הוא מוסיף בין הדיבורים האלה איזושהו קו שמפריד מסביר מי מדבר או מחשבה שיש לאותה דמות.

זה מוזר שהסיפור מחולק לשישה חלקים, ולכל חלק יש טון שונה במעט, כמעט כאילו פלטת צבעים שאיתם אנחנו עובדים משתנה במשהו בכל חלק, והם ללא ספק הולכים ומתבהרים אחרי החלק הרביעי - אפילו שהסיפור עדיין קודר.
תכלס, קשה לי באמת להגיד את זה כי לא ממש הושפעתי ממנו ככה, כלומר לא חוויתי אותו כקודר, אני פשוט מודעת לכך שבאופן כללי הוא כזה.
אבל בחוויה הסובייקטיבית שלי, היה לי די קל לעכל את הדברים.

– והרגת! אתה הרגת!
– אבל איך הרגתי, איך? ככה הורגים? מה, ככה הולכים להרוג, כמו שאני הלכתי אז?! פעם אספר לך איך הלכתי... ובכלל, האם את הזקנה העלובה הזאת הרגתי? את עצמי הרגתי, לא את הזקנה! בו־במקום, בבת־אחת – חיסלתי את עצמי לעולמים!... ואת הזקנה העלובה רצח השד, לא אני...
-

אני קצת מתנדנדת פה בדירוג, למרות שיש לי תחושה חזקה של ארבעה כוכבים, כי ארבעת החלקים הראשונים היו עבורי בעיקר בסביבות השלושה כוכבים.
אבל טוב, אני מניחה שבסופו של דבר אנחנו מדרגים ספר לפי התחושה שבה השאיר אותנו, ואם לא, אז עם המחשבה על איכותו ועל ערכו הספרותי.
ואני לא יכולה להגיד שיש לו ערך ואיכות של שלושה כוכבים בעיניי.

אז החלטתי לתת לו ארבעה כוכבים, וגם לקצר את הביקורת הזאת בחצי.
כן… כתבתי עוד וציטטתי עוד.
מזל שערכתי את הביקורת לפני שפירסמתי, אחרת כנראה שהייתם קוראים עכשיו את הגרסה הארוכה, שבה אפילו הציטוט שסיימתי איתו שונה.
_

הרחק הרחק לעומק, שם, למטה, במקום שכבר כמעט לא רואים כלום, עמוק מתחת לרגליו, שיווה עתה לנגד עיני רוחו את כל העָבָר הזה שחלף לבלי שוב, רעיונות לשעבר ומטרות לשעבר, נושאים לשעבר, התרשמויות לשעבר, ואת כל הנוף הזה, ואת עצמו, והכול, הכול... דומה היה שהוא עולה ועף אי־לשם כלפי מעלה, וכל מה שראו עיניו הלך ונעלם... תנועה אחת בלתי־רצונית ביד – ופתאום חש את מטבע עשרים הקופייקות שהידק באגרופו הקפוץ.
הוא פתח את ידו הקמוצה, הביט על המטבע בריכוז, ובתנופה ארוכה זרק אותו למים; ואז הסתובב והלך הביתה. נראה אז בעיניו שברגע זה חתך את עצמו כמו במספריים מכל שאר האנשים והדברים שבעולם.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על החטא ועונשו (1995)