ביקורת ספרותית על שמונה דקות מאת אור שהם
ספר מעולה

---

אם יש דבר שבאמת משמח אותי בסֵפֶר, ואפילו יותר מאשר העלילה-זה מבנה הסיפור. ואחד הדברים שאני ממש אוהבת זה שהדמויות מגיחות בכמה סיפורים, מתארחות פה ושם (בספר שהוא קובץ סיפורים) זה תמיד מוסיף עניין.

אור שהם כתב קובץ בן שמונה סיפורים, ובנה אותו בצורה כזו כך שכל דמות הסוגרת כל סיפור , היא גם זו הפותחת את הסיפור הבא אחריו. כביכול אין קשר בין הסיפורים, אך כן יש משהו הקושר ביניהם, ולעיתים הקשר הוא אקראי ביותר.

גבר ממרילנד המחכה לדייט על ספסל בפארק, רוצח שכיר מסאו פאולו, אֵם טרייה ממדריד, חבר'ה צעירים מישראל בדרכם למופע זריחה במצדה, ואפילו חמור אחד בלוב. מה קושר אותם אחד לשני?

שוהם מספר את סיפורו של כל אחד מהם בזמן שהשמש נעלמה. והספר הקצרצר הזה תפס אותי הכי לא מוכנה. כי הוא מספר את הסיפור של כל אחד מאתנו. וזו לא רק השמש. כי לטעמי האישי השמש בסיפור היא כמטפורה. זה הפחד הזה לאבד אחיזה בקיים, במוכר וידוע, ויותר מכל- ממחיש ששום דבר, אבל באמת שום דבר הוא לא מובן מאליו.

ומה נעשה יום אחד כשנגלה שהמובן מאליו הוא לא כזה? ואם כבר מובן מאליו, הסיפור השישי בקובץ בא ומראה לנו, ובעיקר מחדד לנו את המושג הזה, ועד כמה הוא מתעתע.

הספר הקטן והחכם הזה נקרא כמו משל, ואני ראיתי בו וקראתי בין השורות משהו הרבה יותר רחב מאשר היעלמותה של השמש. זה בכלל היעלמותו של העולם שהולך ומשתנה אל מול עינינו ללא הפסק. ובכלל נראה לי שיש לשוהם נשמה של פילוסוף.

הספר השאיר אותי עם המון מחשבות, העלה בי שאלות, ואני אוהבת שהספר ממשיך לנוע לי במחשבות.

כמו המתאבנים הבאים לפני ארוחה, ונועדו לפתוח את התיאבון, שהם הגיש לנו פה מתאבן מבטיח, ואני כבר בציפייה לארוחה. שמחתי לקרוא בפרק התודות את הפסקה האחרונה, בה הוא מבטיח לזוגתו להקדיש לה ולילדיהם העתידיים את הספרים הבאים (איך אני אוהבת הבטחות כאלו!)

אל תיתן לנו לחכות הרבה.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על שמונה דקות