“ממליצה על הספר בקרב בני נוער צעירים. הספר כן דורש ריכוז והוא מתאים לילדים שרגילים לקרוא. הוא לא מאוד קצר ובלי ניקוד.
אבל מלבד זאת הספר מאוד חשוב! הוא עוקב אחרי ילדה עם נכות, מנקודת מבטה על החיים, על הקשיים ועל החוויות שחווה, וחשוב שגם ילדים בלי נכות יכירו בספר הזה ובסיפור של הילדה הזאת שמרגישה יוצאת דופן. אם רק הייתי קוראת אותו בגיל יותר צעיר. שיעור חשוב מאוד וספר מרגש ומטלטל.”

“ספר מחמם לב על התמודדות עם קשיים של ילדה פגועה ועל משפחה תומכת.
מתאים גם לבני נוער.”

“הספר הזה נמצא באגף המבוגרים בספריה. הבת שלי, מסיימת כיתה ו', ראתה את הכריכה, קראה את התקציר באחורי הספר ושאלה אם היא יכולה לקרוא אותו. התשובה חיובית. לא ברור מדוע הספר מקוטלג כספר מבוגרים. הגיבורה, מלודי, היא בת 11. כל הספר נכתב מתוך נקודת המבט שלה, ואין בו דברים מעבר ליכולת ההבנה וההכלה של גיל 11 או 12. בפירוש ספר נוער, על כל המשתמע.

אז היא קראה. שבת אחת הספיקה. בסיום שאלתי איך הספר בעיניה, והסיכום הוא: "זה ספר עצוב". וזה נכון. מלודי היא ילדה שסובלת משיתוק מוחין, היא מוגבלת מאוד מבחינת התנועות ושיווי המשקל שלה, וזקוקה לתמיכה משמעותית בכל דבר, התלבשות, אכילה ושתיה, עשיית צרכים וכדומה. המוטוריקה הפגועה שלה לא מאפשרת לה לדבר, וגם יכולת תנועות הידיים שלה מוגבלת כך שהתקשורת איתה כמעט בלתי אפשרית. אין פלא שכולם חושבים שמלודי סובלת מפיגור שכלי. היא לומדת בכיתת חינוך מיוחד שכוללת בעלי מוגבלויות מכל הסוגים, ונידונה ללמוד את הא"ב מחדש מדי שנה בשנה, ולשמוע שירי ילדים מולחנים בצורה גרועה. אלא שמתחת לחגורה הקושרת אותה לכיסא הגלגלים, לטריינינגים שנוח להסיר, ולריר שנוזל מצידי הפה, שוכנת אישיות רגישה מאוד ומוח מבריק. מלודי כלואה בתוך מגבלות הגוף שלה, וזה קשה לה מאוד. למזלה באות לעזרתה המצאות טכנולוגיות בדמות מחשב שמסוגל לדברר אותה, ושכנה-מורה פרטית שמחליטה לסייע לה, וכך מגלים תלמידי כיתה ה' בבית הספר שמלודי מעולה בשינון פרטי טריוויה, ושהיא יכולה להוביל אותם לניצחון בתחרות ארצית.

לפני שלוש שנים כתבתי על הבלשית-הילדה פלאביה דה לוס (ותודה לפפריקה שהזכירה לי אותה). כתבתי שם שמאוד קשה לכתוב מתוך גוף של ילד או ילדה, ושבוודאי קשה מאוד לכתוב מתוך ילדה חכמה. ילד חכם הוא לא כמו מבוגר חכם. הראש פועל אחרת, הרגשות פועלים אחרת. במקום הזה הספר הצליח למדי, ולא הרגשתי צרימות חזקות מדי. כן הפריעו לי דברים אחרים. הטיפול במלודי הוא אמא שלה, השכנה-בייביסיטר שמאוד עוזרת, וכיתת חינוך מיוחד בבית הספר שלא ממש עושה את העבודה, בטח לא בהתאמה ללקות המסוימת שלה. לא ברור איך אין עוד אנשים שמטפלים, ובפרט - לא ברור איך ילדה כמו מלודי לא זוכה לטיפולים כמו פיזיותרפיה, ואיך המחשב מגיע לתודעה שלה ולמשפחתה מאוחר יחסית.

עם זאת, הספר טוב, חשוב, לא מייפה יותר מדי תמונה עגומה וקשה של אכזריות ילדותית שמגובה גם על ידי המבוגרים שסביבם. עדיף בהרבה על "פלא", ומומלץ לנוער-צעיר.”

“ספר מיוחד על ילדה שאצל רבים מאיתנו משתייכת לשכבת השקופים.
מלודי היא ילדה נכה, פגועה במערכות המוטוריות שלה, אינה מסוגלת ללכת, טווח תנועה מוגבל בידיה ואינה מסוגלת לדבר. במקום קול נשמעות ממנה נהמות.

ובטרם נמשיך, אני מבקש כי כל קורא של בלוג זה יעשה מבחן לעצמו. כיצד באמת תגיב ובעיקר תחשוב לעצמך,כאשר תראה ילד/ נער או בוגר מוסעים בכיסא גלגלים, ראשם שמוט כי אין להם כוחות להחזיק אותו ישר, לעתים מריריים, ואולי, לפעמים, חולצתם מוכתמת מאוכל שגלש עליה?
ואם הוא מלווה על ידי "נורמלי", למי תפנה ראשון?

ואולי אבקש עוד תרגיל מחשבתי קטן.
השווה זאת לאם שהולכת עם ילד חמוד ברחוב. האם תנסה במצב מסוים להיות נחמד לילד? כדבר טבעי, להנאתך ולהנאת האם?

נחזור למלודי גיבורת סיפורנו.

מלודי בעלת שכל בריא , קולטת חושבת ובעיקר רגישה לסביבה ולתגובות הזולת.
הבעיה שלה היא שבשנותיה הראשונות לא היו אמצעי "פלט" לכל הנכנס לראשה.
לכן , חוץ מהוריה , שכנתה רוז שראתה בה אדם, וקטרין הסייעת שלה שהביטה לה ישר בעיניים, ראו בה האחרים ( כולל הרופאים של אותה תקופה), ילדה אבודה.

הטכנולוגיה באה לעזרתה, והיא לומדת מהפיזיקאי הוקינס, להשתמש בקול סינתטי כדי להתקשר.
מרגע זה הדרך פתוחה לפניה.

מתוך ניסיון במשפחה , אני יכול לציין כי אחד האבסורדים של העולם הוא , כי שכלולים טכניים מתחילים , בדרך כלל, בכלי מלחמה או במירוץ לחלל, עוברים בדיקה אצל נכים ולבסוף גולשים לכלל הציבור.
כאלו הם העזרים כמו תצוגה בתא הטייס שנקלטה במכוניות נכים שולבה במכוניות היוקרה ואחר כך לכל ההמון.
או אותו מענה קולי סינתטי שנמצא היום בכל משיב טלפוני, במיוחד כשאתה מתקשר חסר סבלנות ומצפה למענה אנושי.

הסיפור מראה כי דעות קדומות אינן נמחקות בין רגע. גם כשמלודי מוכיחה את עצמה כחיונית להצלחת הנבחרת בתחרות טריוויה ארצית, הרי יש שמנסים להכשילה, או מצד שני לרכב על הצלחתה.

וכל מה שמלודי מבקשה הוא ..לא להתבלט.
היא מבינה את חוק היסוד שאומר : "אם הנך שונה, אנחנו הבריאים לא נקבל אותך באופן טבעי לשורותינו".

האמיתה האחרונה היא כי שתי אוכלוסיות מקבלות אותה כמות שהיא: ילדים קטנים שהם בעיקר בתהליך למידה של העולם, ו בעלי חיים, במקרה זה טופי, הכלבה שבבית.

הספר כתוב נכון. הוא מביא את היום יום מנקודת מבטה של מלודי. החוויות שמוצגות במינון נכון, לא מטיף או לוחמני, מצטברות לתמונה מלאה ומיוחדת.
איני אובייקטיבי, אבל אוכל להעיד כי הוא מכיל אוסף ניכר של מקרים אמתיים.
שווה לקרוא.”