“מישהו באתר "רדיט" כתב בתגובה בשרשור על טד צ'יאנג תגובה שאמרה משהו כמו "צ'יאנג תמיד ניגש לכתוב סיפור מתוך בסיס כזה של 'מה אם X רעיון \ אמונה היסטורית \ קונספט תיאורטי היה קיים במציאות?' וממשיך משם". אני חד משמעית מסכים.
אפשר לסכם את כל הסיפורים באוסף הזה ככה; הסיפור הראשון הוא "מה אם סיפור מגדל בבל היה קורה במציאות והמציאות הפיזית של העולם הייתה כמו שאנשים חשבו שהיא באותו הזמן?", "סיפור חייך" הוא "מה אם חייזרים היו מגיעים לכאן והיינו צריכים לגלות איך לתקשר איתם מאפס, ומה יהיו ההשפעות של שפה כזו על הלומד אותה?" וכן הלאה.
האמת שזה עובד נהדר (לרוב. נגיע לזה.) כי צ'יאנג ממש נכנס בעובי הקורה של הקונספט הזה וגורם לו להרגיש אמיתי ולא גימיקי בעליל, ודרך אגב מביא הרבה אמיתות על המחשבה האנושית.
יחד עם זאת, יש כאן סיפורים טובים יותר ויש סיפורים.. ובכן, טובים פחות.
לא אשקר, היה רגע בקריאה שדי סבלתי והמשכתי לקרוא די בעל כורחי, אבל אני לא מתחרט על כך, כי שני הסיפורים הכי טובים בכל האוסף הזה הם שני האחרונים לטעמי.
אכתוב כאן בקצרה את דעתי על כל סיפור:
1. מגדל בבל: הסיפור שפותח את האוסף והוא די נהדר. העלייה ההדרגתית במגדל מרגישה סוריאליסטית ומלאה בהפתעות, בייחוד עם המשחק על הציפיות שלנו נוכח הסיפור המקראי. ההכנסה של פרקטיקה לכל עניין מבנה המגדל ואופן ההתנהלות עם מגה פרויקט כזה היא מעניינת.
יחד עם זאת, הסיפור הזה אולי מעט ארוך מדי, בעיקר בהתחשב בעובדה שהדמויות כאן דלות באישיות.
4 נמוך מבחינתי.
2. הבן: ובכן, זה היה מטורף. פשוט נהדר. אני מופתע שאת "סיפור חייך" הלא כל כך קולנועי עיבדו לסרט לפני סיפור המתח - אקשן הבועט הזה. מסתבר שקנו את הזכויות לעיבוד שלו לקולנוע אבל זה פשוט לא הופק (עדיין..?).
4.5 כוכבים.
3. חלוקה באפס: וכאן טד צ'יאנג מתחיל לאבד אותי.
אין לי ראש מתמטי ואני לא אוהב מתמטיקה, והסיפור הזה הוא בעיקר לאוהבי מתמטיקה. יש כאן המון התעסקות בקונספטים מתמטיים שלא הבנתי ולא אכפת לי מהם.
מה שכן, רגשות אנושיים אני כן מבין וכן אכפת לי מהם, והלב הרגשי של הסיפור הזה הכה חזק וקרוב לבית מבחינתי. יצא לי להכיר בחורה דומה לגיבורת הסיפור, ואפיון האישה האובססיבית למחקר וההתמוטטות כתוצאה מניתוץ אקסיומות, כמו גם יחסיה עם בעלה.. הסיפור הרגשי כאן כל כך מוכר וכואב, ובניית הדמויות כל כך מדויקת שזה צלח את חוסר הנגיעה שלי למתמטיקה.
4 נמוך
4. סיפור חייך: טד צ'יאנג ממשיך לאבד אותי בסיפור הזה עם שתי בעיות עיקריות:
א: עיסוק מתמחה ופרטני מדי לקורא הסביר בבלשנות, ברמה שבערך כל שני עמודים הייתי צריך לחפש מונחים או קונספטים בלשניים באינטרנט ולקחת זמן להבין אותם, מה שכמובן אי אפשר לעשות בקלות מויקיפדיה כשאתה בור בעולם הזה, אז נשארתי מנותק שכלית מחלק גדול מאוד מדיוני הבלשנות הארוכים בסיפור הזה.
טד צ'יאנג קרא על בלשנות במשך חמש שנים(!) לפני שהוא כתב את הסיפור הזה, שזו מחויבות מרשימה שבהחלטת מתבטאת בדיוק וריאליות מעוררת הערצה, אבל הוא יכול היה להקדיש עוד קצת זמן להנגשה של זה לקורא הפשוט.
למשל: הערות סופר \ מתרגם סביב מונחים היו יכולות להיות דבר נחמד, ואין כאן כמעט כאלו.
ב: הסיפור חותך הרבה מאוד מההתרחשויות סביב הגעת החייזרים ולמידת השפה שלהם לזיכרונות של הבלשנית את ילדתה המנוחה, ולרוב הזיכרונות האלו פשוט לא כתובים טוב במיוחד או משתלבים..
רוב הקטעים על הילדה שלה מרגישים לי כמו איזה ניסיון לחקות פוסט של אמא רהוטה מהממוצע בפייסבוק, יש בהם משהו מוזר, וגם כשהם יותר טבעיים הם פשוט לא מעניינים במיוחד. כלומר, מהצד האחד יש לנו עיסוק בחייזרים ולמידת שפה לא אנושית. מהצד השני יש לנו את הסיפור על הפעם שהבת שלה בגיל 16 התבדחה סביב בן זוג שאמא שלה יצאה איתו. למה זה צריך להיות כאן?
כן, יש קטעים יפים יותר בקשר לילדה (למשל הסיפור על המילה "שושבינה" בפיה בגיל גן, ואיך זה מתקשר ללמידת שפה בכלל.) אבל אפשר היה לערוך את זה יותר, כי הרבה קטעים גורמים לגלגול עיניים.
3 כוכבים.
5. שבעים ושתיים אותיות: חד משמעית הסיפור הכי רע ומייגע כאן.
בבריטניה הוויקטוריאנית, המהפכה התעשייתית מונעת על ידי "שמות" קבליים שמניעים גלמים רבי עוצמה, ועל הדרך כל מיני תאוריות מדעיות מוזרות של תחילת העת החדשה הן אמיתיות.
הסיפור הזה מאוד ארוך, מאוד מבולגן ומאוד מייגע. הוא מקדיש הרבה מאוד זמן להתעסקות פרטנית בכל הרעיונות הפסאודו מדעיים שבו והתיאוריות המורכבות והמבולגנות שהוא בונה כדי לאחד ביניהן לבין אלמנטים מהקבלה, ובסוף הוא בעיקר גורם לכאב ראש.
הדמויות לא מעניינות במיוחד ולא היה אכפת לי מהנעשה. אם אני ארצה לקרוא משהו על המהפכה התעשייתית באנגליה וההשלכות שלה יש אופציות הרבה יותר טובות ויותר מעניינות.
כוכב אחד.
6. האבולוציה של המדע האנושי: בקושי חמישה עמודים ובלי דמויות, ה"סיפור" הזה מרגיש יותר כמו טיוטת ה"מה אם" מאשר טקסט גמור. מדובר כאן על תרחיש מעניין שבו המדע של בני אדם משופרים הוא כל כך מתקדם שבני אדם רגילים כמעט לא מבינים אותו, בני האדם המשופרים לא כותבים אותו בשפות אנושיות, ומדע אנושי הוא רק ניסיון "להסביר לאחור" את המדע של המשופרים. כל הטקסט מנוסח כמו מאמר עיתונאי, זה נכתב לפרויקט לעיתון מדעי.
סה"כ הרעיון נחמד אבל אין כאן שום בשר אלא רק שלד של סיפור.
שני כוכבים.
7. גיהנום הוא היעדרו של אלוהים: ומרצף של אכזבות ב"שבעים ושתיים אותיות" שלקח לי נצח לקרוא מרוב תסכול, שעמום וסיבוך יתר, אנחנו עוברים למה שהוא אולי הסיפור הכי טוב כאן וחד משמעית יצירת מופת.
הסיפור הזה הוא על מציאות שבה התגלויות מלאכים הן דבר שגרתי פחות או יותר, ואם אתם זוכרים את התנ"ך שלכם אז אתם יודעים שמלאכים הם פחות תינוקות עם כנפיים ויותר מפלצות לאבקראפטיות, וככה זה גם בסיפור הזה.
המלאכים הם כל כך מפחידים ואיומים למעשה, שבמהלך ההתגלויות שלהם יש אבידות בנפש, ובמקרה שלנו מדובר באישה שישבה בבית קפה כשזכוכית התנפצה נוכח עצמת המלאך וחתכה לה עורק ראשי. אופסי.
בעלה הרוס לחלוטין, בעיקר בהתחשב בעובדה שבמציאות של הסיפור, אחרי שמישהו מת רואים אם הנשמה שלו הולכת לגן עדן או גיהנום, והיא הלכה לגן עדן, בעוד הוא כופר מוחלט והוא יודע שאם הוא ימות הוא יגיע לגיהנום וכך יהיה מופרד ממנה לנצח (הגיהנום בסיפור הזה די סבבה האמת, אין בו עונש, אתה פשוט לא נמצא ליד אלוהים לאחר המוות).
אז הוא מבלה את שאר הסיפור בניסיון למצוא דרך לאהוב את אלוהים באמת ובתמים כדי שהוא יגיע לגן העדן אחרי המוות ויתאחד עם אישתו.
בדרך אנחנו פוגשים גלריית דמויות צבעוניות וכל כך הרבה שאלות מרתקות בקשר למהות האלוהות ותפיסות אנושיות של שכר ועונש ושאר קונספטים תיאולוגיים.
בתור חובב תיאולוגיה זו הייתה הנאה צרופה, והדמות של הבעל ההרוס מאהבה כבשה אותי מיידית.
הסיפור הזה הוא ספר איוב על קראק, כפי שצ'יאנג כותב פחות או יותר בחוסר צניעות מסוים אבל בדיוק בהערות בסוף הספר.
5 כוכבים.
8. לאהוב את מה שרואים: תעודה:
קודם כל, כפי שהשם אומר, הסיפור הזה הוא אכן תעודה יותר מהכל, ולדעתי כתסריט לסרט מוקומנטרי דרמטי היצירה הזו באמת תזרח, הרבה יותר מאשר על דפים.
כל הסיפור מועבר לנו באמצעות "ראיונות" עם דמויות שונות וציטוטים מכתבות בטלוויזיה, תשדירים וכו'. ממש החומר למסך הקטן או הגדול. (ואכן ראיתי שהזכויות לעיבוד לטלוויזיה נרכשו לפני כבר יותר מחמש שנים. נו! אני צריך סדרת טלוויזיה על זה!)
אבל עם כל ההתקטננות שלי, זה מצוין גם כסיפור.
הנושא מרתק; פולמוס סביב הליך הפיך שמכבה את התפישה של יופי אנושי בבני אדם. כלומר, אדם שעבר את ההליך יכול להבחין במראה החיצוני של אנשים, אבל הוא לא ירגיש שמישהו יפה או מכוער בשום אופן, זה לא יעורר אצלו שום תחושה.
בסיפור הזה יש קבוצת סטודנטים באוניברסיטה כלשהי שרוצים לחייב במסגרת הקוד האתי של המוסד שכל הסטודנטים יעברו את ההליך הזה, והעניין מובא סביב ציטוטים של הרבה מאוד מעורבים וזוויות שונות ומורכבות.
זה היה מרתק, ואני אשתמש במשפט השחוק "רלוונטי היום יותר מאי פעם", כי בחיי שהקריאה לפעמים הרגישה לי כמו לשמוע פרוגרסיבים אמריקאים של ימינו, ואני בטוח שאם היה התקן כזה, מספר רב של מוסדות אמריקאים היו מחייבים שימוש בו.
ומהצד השני, עם הרשתות החברתיות (שלא היו קיימות כשהסיפור נכתב) ואמצעי עריכת התמונות המשוכללים יותר ויותר, גם העיסוק של הסיפור הזה בשקרי יופי שחברות ודיגיטל מוכרים לציבור נהפך להרבה יותר ממשי ומסוכן.
יש בסיפור הזה גם הרבה הומור ודיוקן מדויק להחריד של אנשים צעירים והתמודדותם עם חיצוניות.
5 כוכבים.
סה"כ אני מאוד ממליץ על הספר הזה, אבל אם תדלגו על "שבעים ושתיים אותיות" לא יקרה כלום.”
![עטיפת פני מועדות לכוכבים [מחודש]](https://d3puo8fj28n16q.cloudfront.net/eyJidWNrZXQiOiJzaW1hbmlhLXB1YmxpYy1hc3NldHMiLCJrZXkiOiJib29raW1hZ2VzL2NvdmVyczk1Lzk1ODI4Ni5qcGciLCJlZGl0cyI6eyJyZXNpemUiOnsid2lkdGgiOjM4NCwiZml0IjoiaW5zaWRlIiwid2l0aG91dEVubGFyZ2VtZW50Ijp0cnVlfSwidG9Gb3JtYXQiOiJhdmlmIiwiYXZpZiI6eyJxdWFsaXR5Ijo2MH19fQ==)
