זהו ממואר אותו כתבה הסופרת מס' שנים לאחר מותה של אימה. בממואר זה מתארת הסופרת את ילדותה הלא פשוטה במשפחה קשת יום כאשר בהיותה כבת שבע, אימה חלתה במאניה-דיפרסיה ובשלב מאוחר יותר אובחנה כסכיזופרנית.
הסופרת מתארת כאמור את ילדותה ונערותה, תקופה בה התגלגלה בין בתי אומנה ופנימיות, את הפחד המצמית שהיה לה רוב חייה שמא גם היא תלקה במחלת הנפש של אימה.
הסופרת מקדימה ומתארת את ילדותה האיומה של אימה תחת הוריה האכזריים, מה שאילץ אותה לחיות מחוץ לבית בגיל צעיר וללדת אותה, את ביתה הבכורה, בגיל 19.
כדי להמתיק את הגלולה המרה יש בספר גם תיאורים של התקופה שקדמה למחלת האם, תקופה שהבת זוכרת כשמחה למרות המצב הכלכלי הקשה בבית.
אימה, שקיבלה טיפולים שכללו מכות חשמל וכדורי ליתיום, הפכה למעין "זומבי", מה שהקשה מאד על התקשורת עמה.
את הפחד מהמחלה הסופרת השרישה בעקיפין בילדיה כאשר ניתקה אותם מסבתם ומנעה ממנה לבקר בביתם.
הסופרת כתבה כתיבה כנה וחשופה והספר מעלה מחשבות נוגות אודות סיטואציות דומות במשפחות בהן ישנו אדם שלוקה במחלת נפש קשה ומה אנחנו כחברה יכולים וצריכים לעשות כדי להקל במשהו על משפחות אלו.

















