“זהו ממואר אותו כתבה הסופרת מס' שנים לאחר מותה של אימה. בממואר זה מתארת הסופרת את ילדותה הלא פשוטה במשפחה קשת יום כאשר בהיותה כבת שבע, אימה חלתה במאניה-דיפרסיה ובשלב מאוחר יותר אובחנה כסכיזופרנית.

הסופרת מתארת כאמור את ילדותה ונערותה, תקופה בה התגלגלה בין בתי אומנה ופנימיות, את הפחד המצמית שהיה לה רוב חייה שמא גם היא תלקה במחלת הנפש של אימה.
הסופרת מקדימה ומתארת את ילדותה האיומה של אימה תחת הוריה האכזריים, מה שאילץ אותה לחיות מחוץ לבית בגיל צעיר וללדת אותה, את ביתה הבכורה, בגיל 19.

כדי להמתיק את הגלולה המרה יש בספר גם תיאורים של התקופה שקדמה למחלת האם, תקופה שהבת זוכרת כשמחה למרות המצב הכלכלי הקשה בבית.
אימה, שקיבלה טיפולים שכללו מכות חשמל וכדורי ליתיום, הפכה למעין "זומבי", מה שהקשה מאד על התקשורת עמה.

את הפחד מהמחלה הסופרת השרישה בעקיפין בילדיה כאשר ניתקה אותם מסבתם ומנעה ממנה לבקר בביתם.

הסופרת כתבה כתיבה כנה וחשופה והספר מעלה מחשבות נוגות אודות סיטואציות דומות במשפחות בהן ישנו אדם שלוקה במחלת נפש קשה ומה אנחנו כחברה יכולים וצריכים לעשות כדי להקל במשהו על משפחות אלו.”

“בספר זה כותבת ריקי כהן על ילדותה בצל אם חולת נפש. הסופרת כותבת על הקושי הגדול לחיות כילדה מוזנחת בקושי כלכלי ונפשי ובצילה של אימא שנכנסת ויוצאת מאשפוזים פסיכיאטרים.
המחברת כותבת על הידרדרותה של אמה על התרופות שהיא לוקחת שעושות אותה קהת חושים ועל מכות החשמל שכיבו את מוחה של האם.
ריקי כהן לא מסתירה דבר ומספרת על הקושי של אביה לשרוד לצד אשתו הלא מתפקדת ולגדל שלושה ילדים בתנאים מאוד קשים.
הסופרת כותבת על הפחד שהמחלה סכיזופרניה תעבור אליה או לילדיה.
אימא של ריקי סובלת מטקסיות מצורך לעשות דברים שאין להם שום טעם ומכך שיש כלפי האם סטיגמה הרואה בה כאישה פגומה.
הספר כתוב היטב והוא מעביר לקורא את הקושי הגדול של הדמויות בספר. כל אחד ואחת בספר מתמודד עם קשיים רגשיים ונפשיים קשים ולכל אחד דרך התמודדות אחרת.
הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
הקריאה בספר קשה וריקי כהן חושפת באומץ את מחלת הסכיזופרניה אתה התמודדה אמה.
הספר מומלץ והוא ממחיש את הקושי הכפול של מחלות נפש: גם התמודדות עם המחלה, וגם התמודדות עם הסטיגמה שיש כלפי מחלות אלו.”