מפתיע קצת שאין לספר הזה ביקורות חוץ מהתייחסות קצרה (ונהדרת) באחת הרשימות של חברה באתר, אז יצא ככה שזהו סוד (מקסים ומיוחד) שאני שמחה לגלות לכולכם (חוץ מכותבת הרשימות). אני אחרי סופ"ש ארוך באחד מקיבוצי הדרום שזימן לי הרבה שקט (שקט של קיבוץ שזה אומר צרחות של תוכים, נביחות כלבים (שבאים לפעמים לבקר בבית בלי הזמנה מראש) יללות תנים, ומלא מלא צרצרים) רגיעה ושלווה. סוף סוף, אחרי תקופה ארוכה התנתקתי קצת מעולם הגיימינג המאוד אהוב עלי ומהלימודים באוניברסיטה ופשוט הייתי וטיילתי וקראתי. אחד התוצרים של זה הוא הספר המקסים הזה של קובי בן שמחון שלדעתי הוא הראשון והאחרון שלו (מאז 2008! הרבה זמן חבר). כבר משם הספר (אשתי רוקדת ואני חולם) ניתן להבין את הכיוון הכללי שלו: הרהור, חשבון נפש, השטח בין חלום ומציאות. הכותב עושה סדר בזיכרונות שלו מבית אביו (אמו נפטרה כשהיה ילד והוא לא הספיק להכיר אותה), מחברת הנפש שלו (זיוה המיוחדת) וכמו שמדפדפים באלבום תמונות ישן שאתה צילמת הזיכרון קצת משתנה ונוספים לו דברים שכנראה לא היו. בנסיבות מסתוריות (או סתם צירוף מקרים מקסים) צפיתי במהלך הסופ"ש בסרט חדש ונהדר שנקרא 'אחרי השמש' (AFTERSUN) שמספר כמעט אותו דבר: צעירה בערך בגיל 28 צופה בסרטוני וידאו שהיא ואבא שלה צלמו במהלך חופשה שלהם בטורקיה כשהיא הייתה בת 10. לא הבנתי (וגם לא השותף שלי לצפייה)(ואני חושבת שלזה כיוונה הבמאית) מה היה באמת ומה הוסיף או שינה המוח לזיכרון של הבחורה אבל התחושה והאווירה המופלאה בסרט הייתה של חשבון נפש, של סגירת מעגל. שנינו (השותף ואני) הגענו למסקנה שהימים בטורקיה היו הימים האחרונים שלהם יחד והדברים שלא צולמו בווידאו הם השלמות הזיכרון שהמוח שלה יצר. הספר והסרט התחברו זה לזה בצורה מופלאה והעלו מחשבות על העבר, על האנשים שהיו ונעלמו, על מה זה זיכרון בעצם. למרות שגם הספר וגם הסרט דיי עצובים (או לדברי השותף "מלנכוליים שזה עצב מתוק יותר") הרגשתי התרוממות רוח ותחושה שהכול נמצא במקום ושאיזה מזל שאני מוקפת במשפחה מקסימה ובאנשים הנכונים שמתישהוא יישאר מהם זיכרון, זיכרון שאני בטוחה שייפגם במהלך השנים אבל אני גם בטוחה שהמוח שלי ייצר מהם דברים נעימים.

"אבי ואמי נולדו בערים עתיקות. הוא בירושלים, היא בעיר קטנה באוסטריה, היו בה יותר חומות אבן מבתים פשוטים. אפילו שלא נולדה בווינה והגיעה לארץ בגיל שנתיים, אבא שלי כינה את אמא וינאית, כאילו התגוררה שם כל ימי חייה, כאילו ירושלים מעריצה את וינה. רציתי לספר על זה, לא יודע למה נזכרתי פתאום"(עמוד 219)

מפתיע קצת שאין לספר הזה ביקורות חוץ מהתייחסות קצרה (ונהדרת) באחת הרשימות של חברה באתר, אז יצא ככה שזהו סוד (מקסים ומיוחד) שאני שמחה לגלות לכולכם (חוץ מכותבת הרשימות). אני אחרי סופ"ש ארוך באחד מקיבוצי הדרום שזימן לי הרבה שקט (שקט של קיבוץ שזה אומר צרחות של תוכים, נביחות כלבים (שבאים לפעמים לבקר בבית בלי הזמנה מראש) יללות תנים, ומלא מלא צרצרים) רגיעה ושלווה. סוף סוף, אחרי תקופה ארוכה התנתקתי קצת מעולם הגיימינג המאוד אהוב עלי ומהלימודים באוניברסיטה ופשוט הייתי וטיילתי וקראתי. אחד התוצרים של זה הוא הספר המקסים הזה של קובי בן שמחון שלדעתי הוא הראשון והאחרון שלו (מאז 2008! הרבה זמן חבר). כבר משם הספר (אשתי רוקדת ואני חולם) ניתן להבין את הכיוון הכללי שלו: הרהור, חשבון נפש, השטח בין חלום ומציאות. הכותב עושה סדר בזיכרונות שלו מבית אביו (אמו נפטרה כשהיה ילד והוא לא הספיק להכיר אותה), מחברת הנפש שלו (זיוה המיוחדת) וכמו שמדפדפים באלבום תמונות ישן שאתה צילמת הזיכרון קצת משתנה ונוספים לו דברים שכנראה לא היו. בנסיבות מסתוריות (או סתם צירוף מקרים מקסים) צפיתי במהלך הסופ"ש בסרט חדש ונהדר שנקרא 'אחרי השמש' (AFTERSUN) שמספר כמעט אותו דבר: צעירה בערך בגיל 28 צופה בסרטוני וידאו שהיא ואבא שלה צלמו במהלך חופשה שלהם בטורקיה כשהיא הייתה בת 10. לא הבנתי (וגם לא השותף שלי לצפייה)(ואני חושבת שלזה כיוונה הבמאית) מה היה באמת ומה הוסיף או שינה המוח לזיכרון של הבחורה אבל התחושה והאווירה המופלאה בסרט הייתה של חשבון נפש, של סגירת מעגל. שנינו (השותף ואני) הגענו למסקנה שהימים בטורקיה היו הימים האחרונים שלהם יחד והדברים שלא צולמו בווידאו הם השלמות הזיכרון שהמוח שלה יצר. הספר והסרט התחברו זה לזה בצורה מופלאה והעלו מחשבות על העבר, על האנשים שהיו ונעלמו, על מה זה זיכרון בעצם. למרות שגם הספר וגם הסרט דיי עצובים (או לדברי השותף "מלנכוליים שזה עצב מתוק יותר") הרגשתי התרוממות רוח ותחושה שהכול נמצא במקום ושאיזה מזל שאני מוקפת במשפחה מקסימה ובאנשים הנכונים שמתישהוא יישאר מהם זיכרון, זיכרון שאני בטוחה שייפגם במהלך השנים אבל אני גם בטוחה שהמוח שלי ייצר מהם דברים נעימים.

"אבי ואמי נולדו בערים עתיקות. הוא בירושלים, היא בעיר קטנה באוסטריה, היו בה יותר חומות אבן מבתים פשוטים. אפילו שלא נולדה בווינה והגיעה לארץ בגיל שנתיים, אבא שלי כינה את אמא וינאית, כאילו התגוררה שם כל ימי חייה, כאילו ירושלים מעריצה את וינה. רציתי לספר על זה, לא יודע למה נזכרתי פתאום"(עמוד 219)