ביקורת ספרותית על אהובת המוות - תיבת פנדורין #8 מאת בוריס אקונין
ספר בסדר

---

לבוריס אקונין מגיע עונש ולכן הענקתי לו רק שלושה כוכבים.

אם אתה התלמיד המצטיין בכיתה ואתה כותב עבודה בינונית, המורה ייתן לך ציון "טוב". ובצדק.

נדמה שלאקונין נגמרו הרעיונות המשובחים ולכן מצא לו רעיון נטול ברק, עטף אותו בעטיפות נוצצות של תרבות, אומנות, היסטוריה, קישורים, מובאות, סיפורים ואמיתות. ואנחנו, למודי אקונין, המורגלים בפנינים השוכנות בתוך מצע מענג של היסטוריה רוסית, מקלפים את כל התפאורות והמסכות כדי לגלות בפנים איזה חלוק נחל אפרפר. אין יהלום, יש אכזבה.

ומלבד זאת, גם אראסט פנדורין שלנו נעשה צפוי ומשעמם ונטול הומור. לא שרלוק הולמס הרוסי ובקושי דוקטור ווטסון הצפוי.

האם אקונין מתחיל להכזיב? האם יבש מעיין הרעיונות? אינני בטוחה, כי לפני זמן מה העלתה טופי מיודעתנו ביקורת מקסימה על אהוב המוות, ספרו החדש. ואל תתגאי, טופי, יקירה, הספרנית שלך לא שלפה שפן מהכובע, את הספר החדש רכשתי לפני שבועיים והוא בהחלט נמצא על המדפים וגם נמכר במבצע. הוא ממתין לי בקוצר רוח. האם אני ממתינה לו בקוצר רוח? לא בטוח. מה נשתנה אהוב המוות מאהובת המוות? אלא שטופי טוענת כי זה סיפרו הטוב ביותר של אקונין, ואין לי אלא להאמין לה.

נשוב לאהובת המוות. בספר הזה נופלת צרה חדשה על מוסקבה הבירה בדיוק ב-1900 כשמאה נוגעת במאה והרעיונות מסחררים את ראשיהם של צעיריה, השטופים בהגות חדשנית וברעיונות רומנטיים כבירים. ובמי מתאהבים הצעירים הללו, שבכולם נובטים זרעי שירה והם מפמפמים דיקלומים מטופשים, פומפוזיים ומיושנים? לא ניחשתם. הצעירים הללו מאוהבים במוות. הם משוועים לזכות באהבתה/באהבתו של המוות בכבודו ובעצמו, להינשא למוות וליטול את חייהם במו ידיהם, קרי: להתאבד.
כן, רעיון מופלא.
את עדת האידיוטים הללו, שנים עשר במספר (בכל פעם שאחד מתאבד מתקבל למועדון מתאבד פוטנציאלי חדש) מנהיג אדם אחד, כריזמתי, נכלולי, אשמאי זקן, בעל ידע בהיפנוזה, בהעלאה באוב ובעיקר, במשיכת המטומטמים הרומנטיים באף.
המועדון הזה חי ופורח בעודו מונהג היישר אל המוות. הם מתאספים בביתו של האשמאי, אשר בשם פרוספרו מתכנה, לכולם כינוי דרמטי, בכולם יוקדת אש האהבה למוות וכולם משוועים כי המוות יבחר בהם לבן זוג.

אל המועדון הזה מצטרפת צעירה קרתנית דרמטית ויפה המכונה קולומבינה מן הקומדיה דל ארטה על ארלקינו, פיירו וקולומבינה. גם היא מתאהבת במוות ומוקסמת מן האשמאי בעל העיניים החודרות, חושקת בו ובמוות.

למזלם הטוב של הצעירים הבוהמיינים הללו, אשר האופל נדמה להם כזריחת החמה, מצטרף למועדון ידידנו פנדורין, אשר חושד כי המתאבדים נדחפו אל מותם לא רק בכוח רצונם שלהם. כמרגל הוא חודר אל מוסקבה הכפורית ומשתדל לחשוף את אשמתו של הנבל.
חוץ מזה יש לנו גם מרגל נוסף השופך אור על העלילה ונדמה כי פנדורין צריך לשלם לו תמלוגים.

אם היינו מקלפים מן הספר את שפע ההערות וההארות שאקונין מעניק לנו חינם אין כסף, היה נשאר לנו ספר בינוני למדי.
למען האמת, שפע ההערות וההארות הללו מתחילות לעייף אותנו מספר לספר. את מי מעניין מי ומה היו כל גנרל/משורר/עיתון/ספר/שיר/מחזה? בקיצור, הרי רוב ההסברים נשכחים ממילא אחרי שתי דקות, אז למה להכביד על ראשנו העייף?
האמת ניתנה להיאמר: כל הנספחים שבסוף הספר הם עלה התאנה של הבינוניות הכושלת. כלומר, מי יעז להטיל ספק במומחיותו של אקונין כשהוא עוטף אותנו בקולטורה כבדה וחונק אותנו בדפים ובקרינולינות עד אובדן נשמתנו?
זהו טריק ידוע בין המושכים בעט או בקולמוס או מקלידים במקלדת: אם יש לך סיפור דל לספר תלה אותו באילנות גבוהים, וכך תיעתק נשימתם של קוראיך מרוב התפעמות והערצה, ממש כמו נשימתה של קולומבינה הנושאת עיני עגל אל פרוספרו ואל פנדורין לסרוגין.

צר לי אקונין, לא הצלחת לעבוד עלי הפעם.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על אהובת המוות - תיבת פנדורין #8