ספר מצוין!
פחות אהבתי את הרפלקטיביות על הכתיבה למרות שזה כנראה חלק משמעותי מהפואנטה שניסה להעביר הסופר, אבל הרבה יותר אהבתי את הריאליזם ואת שטף התודעה של הדמויות.
תיאור המחשבות, התחושות הכי קטנות, הרגשות והזכרונות הוא נפלא וסוחף: שלפוחיות בנעליים לוחצות מידי, פה מלא באדמה ובחול, טיפות מים קרירות שנוטפות מזר פרחים על כף רגל ביום קיץ חם, והקטע האהוב עליי - ניסיון לחבר בין הפקודה המוחית להניע את האצבע לבין התנועה עצמה.

אני כנראה בת אדם פשוטה מאד, או סתם לא אמריקאית, או אולי הספר הזה עובד טוב יותר באנגלית, אבל אין ולו דבר אחד בספר הזה שלא עבר לי לגמרי מעל הראש.
לא הבנתי את הדמויות, אף אחת מהן לא עניינה אותי, ורובן רוב הזמן היו לא אמינות בעיניי. לא הבנתי את העלילה, שאמנם רובה באמת מונעת ממעשים לא ברורים של הדמויות שאני לא מבינה, אבל גם את החלקים שלא - לא הבנתי.
כמי שכנראה לא הבינה כלום, הספר היה כל כך הרבה יותר מידי ארוך, שאין לתאר.
בעבר כבר קראתי ספרים אמריקאים ארוכים עד מוות וכבדים שלא לגמרי הבנתי (דוגמאות: "תפילה לאוון מיני", "החוחית"), אבל אחרי שצלחתי אותם בקושי רב חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שהאורך והפרטים הם חלק משמעותי מהספר וממה שהוא מנסה להעביר. לצערי מ"חירות" לא יצאתי עם מסקנה דומה, ואני בעיקר מותשת מ-624 העמודים.
בשום שלב לא חשבתי או הרגשתי שזה ספר גרוע. אפילו הרגשתי שכנראה באנגלית הכתיבה לא רעה בכלל, למרות שיתכן שהנימה המשועשעת והאירונית מתקשה מאד לעבור בתרגום ורק הבליחה מפעם לפעם. אבל לצערי לא התחברתי באף רובד, לא הבנתי מה ניסו לספר לי או להעביר לי מעבר לרמה השטחית ביותר של העלילה, ולכן אני לא ממליצה על הספר.

כשאין ביקורות לספרים שאני רוצה לקרוא זה מבאס אותי, אז אני תורמת את תרומתי הצנועה :)
הספר חביב. בתחום המתח הוא לא מבריק במיוחד, ונדמה שעלילת המתח היא סתם מין דרך לגרום לדמויות לעשות משהו ואפילו לא משפיעה נפשית יותר מידי על הדמות הראשית שדי לוקחת הכל בקלות.
מעניין לקרוא ספר שמתרחש בניו יורק בסוף שנות התשעים - לפני אסון התאומים, בתקופה שבה העיר היתה שונה למדיי מאשר היא היום.
חלק מהדמויות, ובראשן המספרת, מצחיקות ואפילו מאד - מצאתי את עצמי מצחקקת פה ושם - ללא ספק בונוס.
החיסרון האדיר של הספר הוא השפה והתרגום. למתרגם היתה עבודה מאד קשה, משום שסגנון הכתיבה הוא סרקסטי ועושה שימוש באינספור דימויים, שמות וביטויים לונדוניים ואמריקאים שהיו רלוונטיים בסוף שנות התשעים. הבעיה היתה שלמרות שהייתי סלחנית לתרגום בגלל הקושי הזה, עדיין מצאתי את עצמי לא מרוצה במיוחד מהתרגום. הדיאלוגים לא נשמעו טוב בעברית, ולאורך כל הקריאה התקיים אצלי בראש תרגום סימולטני לאנגלית שכנראה היתה שם במקור. שניה אני אפתח את הספר בעמוד אקראי ואביא דוגמאות. הנה, למשל: "הייתי כזה אידיוט! אבל יצאתי עד מאוחר בלילה הקודם, ועדיין הייתי מחוק, את מבינה?". או "באמת נדפקתי, נכון?". או "הוא טיפוס אמיתי, לא?". או "היא קיבלה יותר פרסום מאשר היא יכולה לבלוע". וכו'. לצערי לאור זאת הקריאה היתה מסורבלת ואיטית, וזה הוריד מחוויית הקריאה.
לסיכום, לא הספר המדהים של השנה אבל גם לא נפילה ובטוח שלא זלזול באינטילגנציה, אם רשימת הקריאה שלכם דלה בגלל שאתם בהסגר קורונה זאת לא האופציה הכי רעה שיש.

מעטים הספרים שאני מפסיקה את קריאתם באמצע, ולצערי "על דעת עצמו" הוא אחד מהם.
על פניו נורית גרץ מיטיבה לשלב בין ראיונות פרטיים, קטעים מתוך ספריו של עמוס קינן, יומן נעוריו ודמיון חופשי. היא מציירת תמונה ברורה בשפה מעניינת.
רק שלמרבה הצער אותי התמונה הזאת פשוט... שיעממה.
אין לי שום עניין מיוחד בעמוס קינן, והתעייפתי מהטרחנות המליצית שלו שברובה הרגישה לי ריקה מתוכן ("חובת המדריכים לענות על שאלת אדמות האריסים!"). הסיפור לא התקדם לשום מקום ולא הצלחתי לפענח שום רגש או מערכת יחסים משמעותית.
ולכן למרות שלא מדובר בספר גרוע עפ"י הגדרתי, כלומר הוא לא מטומטם או מזלזל בקוראים, החלטתי אחרי מספר שבועות של מאבק וכ-100 עמודים לוותר עליו.
לשמחתי הביקורות הובילו אותי ל"שירים ליואל" - ושם היה לי הרבה יותר מעניין (ופחות גוזל זמן).

מדובר בספר די מעפן, גם אם לשפוט אותו רק בז'אנר המותחן.
הטוויסט מוסיף לו חביבות ואכן קראתי מתוך סקרנות לראות כיצד מתפתחת העלילה שהיא ממש בסדר בתחומה, אבל הכתיבה רדודה למדי, וחשבתי שפרקים של 4-5 עמודים לכל היותר זה מבנה של ספרות נוער לטובת הקורא בעל הקשב הנמוך.
הדמויות לא מעניינות ולא מתפתחות לשום מקום, תיאור המוסד הפסיכיאטרי אומלל ופלקטי, ויש הרבה יותר מידי חורים מכל הכיוונים.

הקושי העיקרי שלי עם "יקיצה" הוא שרוב הזמן לא נהניתי מהקריאה.
המבנה של הספר, עם החזרות האינסופיות של תקופות וסצינות משמימות, משרתות את המסר היטב, אבל החוויה היא פשוט לא נעימה, ולמעשה רוב הזמן התבדחתי שמצחיק ששם הספר הוא "יקיצה", כי כל מה שהוא עושה לי זה דווקא להירדם.
הספר מתחיל להיות מתגמל רק כ-100 עמודים לפני הסוף, אז פתאום מתחילים פרטי הפרטים לשרת את הקורא בהבנת מערכת היחסים של הגיבור עם חברו, וגם של הגיבור עם עצמו.
ועדיין, לא הצלחתי להתחבר לאף אחת מהדמויות, ואני לא יודעת לומר כמעט שום דבר על הדמות הראשית, איזה מין בן אדם הוא. בכל פעם הוא מתנהג אחרת, פעם פזור נפש ופעם מבחין בכל פרט ופרט, פעם עצבני ופעם חומל, ובעצם חוץ מזה שיש לו נטיה לאלימות ולהדחקה, אני באמת לא יודעת עליו יותר מידי.
והערה אחרונה - אין בעיה להשאיר את הדמות הראשית בלי שם, אבל יש יותר מידי משפטים שהם בסגנון "יואל הלך לכיוון בית הספר, והוא פתח את השער" כשלא ברור אם "הוא" שייך ליואל או לגיבור - אולי זה בכוונה אבל זה מקשה על הקריאה ואף מתיש.

נתפסתי לספר מהשנייה הראשונה שהרמתי אותו.
אסנת היא אישה כמוני. דרור הוא איש כמו בעלי. לא ב-100%, אבל מספיק דומה.
הניתוח החד של ידלין את הפערים בין האדם שאני רוצה להיות לבין הטבע שלי היה מכאיב, משעשע, אפקטיבי כמו טיפול פסיכולוגי.
העלילה באה לשים מראות ולאתגר, אבל אני באמת חושבת שהקונפליקטים המרכזיים הם בכלל לא מול שכן כזה או אחר, אלא פנימיים לחלוטין.
"אם תגורי בשכונה הזאת תצטרכי להתבייש ב-90% מהמחשבות שאת חושבת"...
מבחינתי הספר עסק בעיקר במתח שבין המחשבות, הפחדים, החלק הפרימיטיבי של המוח - לעומת האידיאולוגיה, השליטה העצמית, ההשכלה - ומי משני אלה הם בעצם אני האמיתית.

הדעה שלי על הספר היא אמביוולנטית.

מצד אחד, הוא ספר young adults ואני לא מחובבי הז'אנר בלשון המעטה. אז זה לא בגנותו, כי אם את בגיל המתאים יכול להיות שדברים כמו "חרם על בנים", "שיחקתי 7 דקות בגן ויש לזה השלכות דרמטיות על שארית חיי", ו"אנחנו כאלה שיכורים על רצועת החוף" מעוררים את התגובה הרצויה. אבל אותי זה ממש לא מעניין. אין לי בעיה עם ספרי התבגרות למבוגרים ("ספר הדקדוק הפנימי" הראשון שעולה לי לראש), יש לי בעיה עם ספרי YA והלוואי שיציינו את זה באחורי הספר.
בנוסף, רוב הזמן הרגשתי שהדמויות לא ממש אמינות, עושות מעשים מאד קיצוניים בלי הסבר מספק, ובעיקר משנות את אופיין בפתאומיות ובאופן מאד לא ברור.

מצד שני, יש כמה נושאים מעניינים וטיפול מעניין בהם.
למשל, מערכת היחסים הדינמית בתוך המשפחה - כל ארבעת בני המשפחה נצמדים ומתרחקים לאורך כל הספר ומעניין לקרוא את זה ולחשוב על זה, בעיקר בהתחשב בכך ששניים מהם תאומים.
או למשל, צורת החשיבה של נואה שמצייר כל הזמן בראש ופשוט מתרגם את העולם ליצירות אמנות קטנות.

אם אתם צעירים ו/או חובבי YA - לכו על זה בהחלט.
לכל היתר - לדעתי הספר לא ממש מוצלח, אל תפלו בסופרלטיבים על הכריכה.

בספר "תאונות" לא קורה יותר מידי, אבל זה ממש לא משנה.
במהלך הקריאה סיפרתי עליו לחברים ולמשפחה, וכולם שאלו אותי "על מה הספר?", ווואללה, זה לא שהוא לא על כלום - יש סופר, ויש סופרת, ויש ילדה, ויש עיסוק בהורים מזדקנים ובהתבגרות פיזית ונפשית וביתמות ובבדידות ובזוגיות, אבל העלילה היא משנית ומשמשת קרקע לדיון בנושאים האלה.
אהבתי מאד את התיאורים ואת המחשבות, אהבתי את הקצב, היו כמה משפטים שנגעו בליבי ועוררו בי מחשבה.
פחות אהבתי את הדמויות, מיונתן ממש סלדתי, עם שירה הייתי סבבה כל עוד הייתי במחשבות שלה, כשהיא התחילה לדבר בדיאלוגים אהבתי אותה פחות ופחות, ואולי היחידה שאהבתי היא דנה. אחד הדברים שאהבתי בטיפול בילדה הוא המחשבות שלה, שהן מורכבות ועמוקות ולא משוטחות. אני זוכרת את עצמי בגיל הזה, והמחשבות שלי לא היו מטומטמות כמו שבד"כ מתוארות מחשבות של בני נוער צעירים, לפחות בחוויה הפנימית שלי. ושמחתי שדנה קיבלה טיפול מכובד.
הספר בהחלט יכול להיות קצר יותר, ונדמה שהוא נגמר באופן כמעט שרירותי במהלך העלילה - יכול היה גם להמשיך או להיפסק מוקדם יותר. לקראת הסוף כבר חשתי מיצוי וחוסר סבלנות, אבל כאמור הוא עוסק בנושאים מאד מעניינים ברגישות ובמורכבות, ונהניתי מהקריאה.
בונוס - לקרוא על שנות ה-90 בימינו, ועוד על אנשים שתופסים את עצמם כמתקדמים וטרנדיים בשנות ה-90, עם המון דיסקטים וטלפונים קוויים ולימונדות בבתי קפה, זה נורא כיף :)