איך נראתה עליית הנאציזם והשנים הראשונות לשלטון הטרור שלו בעיניים גרמניות לא יהודיות? 'מפיסטו' מספק הצצה מעניינת לתוככי החברה הגרמנית באותן שנים, בדגש על עולם התיאטרון, החל מפועלי הבמה ועד הכוכבים הגדולים. גיבורו הראשי הוא שחקן שאפתן במיוחד. האם הוא חסר מצפון? לא בדיוק. המצפון שלו קיים אבל מודחק ללא הרף. הוא מגיע ממשפחה מהמעמד הבינוני הנמוך, והוא יעשה הכול כדי להפוך לכוכב מספר אחת של גרמניה, וכדי להתקבל במעגלי האצולה הגרמנית הישנה. הכול מלבד "למכור את האמא שלו", כמאמר הביטוי העממי. ופה בדיוק מצאתי נקודת אור בדבר שהפריע לי קצת בראשית הספר: האם ניתן לתאר דמות אדם שבבירור איננו נאצי, אשר לשם התהילה בלבד מוכר את נשמתו למשטר הזה (ולא בכדי הדמות שגילם אשר הפכה אותו סופית לסופרסטאר בגרמניה היא מפיסטופלס, השטן מ'פאוסט' של גתה) בצבעים שאינם חד גוניים ודוחים? האם ניתן לחוש חמלה כלשהי אפילו לעלובי נפש מסוג זה? ואם התשובה שלילית, האם יכול רומן כלשהו להכיל דמות ראשית שהיא קריקטורית ביסודה בלי להידרדר לשטחיות? יהיו מי שיגידו שלעיתים החיים עצמם צבועים בשחור ולבן גס: כמה גוונים בדיוק היו למשל בחייהם של אסירי השמאל במחנות הריכוז בגרמניה, אשר כבר מוזכרים היטב בספר (שיצא לאור בהולנד בשנת 1936)?
אבל אם נחזור לאמו של הגיבור, נגלה דווקא שם ביחסים ביניהם איזו חמימות וחמלה הדדית, שהצליחו להציל את הספר מלגלוש לשטחיות, שנראה לי שבשום מקרה לא מועילה לאמנות. נקודת האור הנוספת שמסייעת פה היא דמותה של מי שהופכת לאשתו של הגיבור. היא מסוגלת (זה קורה שנתיים-שלוש לפני עליית היטלר לשלטון) לשבת לבירה במזנון התאטרון עם שחקן צעיר עני ורעב שתומך בנאצים, ולחוש איזו חמלה אימהית כלפיו. כמה אירוני שדווקא בעלה, שנוזף בה על שבילתה עם "אספסוף נאצי", הוא זה שממהר אחרי השתלטותם על גרמניה ועל עולם התרבות הגרמני ללחך את פנכתם, בעוד שהיא, שהיתה מסוגלת לראות את הנער המושפל מהפריפריה שמתחבא מאחורי הלאומן הנאצי, ממהרת לגלות מגרמניה ולהקדיש את חייה למאבק במשטר החדש. היא הזכירה לי שתי דמויות אהובות עלי מעולמות שונים מאוד: גיבור סיפורו של אשר ברש 'הנשאר בטולדו', ועלי חוג'ה מ'גשר על הדרינה' של איוו אנדריץ'. שתיהן דמויות שמשתייכות לקבוצת מיעוט העומדת בפני הפסד במערכה (היהודים בספרד ערב צו הגירוש, והמוסלמים בבוסניה ערב ההשתלטות הסרבית בזמן מלחמת העולם הראשונה). שניהם סופגים ביקורת מהקבוצה שלהם על מתינות יחסם ליריב, אך בסופו של דבר, הם אלה שמסרבים להיכנע לדרישותיו, ובכך מהווים סוג של מגדלור מוסרי.
הספר אולי איננו המעמיק ביותר מבחינה אנושית (ולצד אהדתו המופגנת ליהודים הצטערתי לגלות בו יחס גזעני-משהו לשחורים), אבל נושאו מרתק ולצערי תמיד רלוונטי, והוא קריא וסוחף.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
