ביקורת ספרותית על מפיסטו מאת קלאוס מאן
ספר מעולה

---

סיפור המסגרת של מפיסטו הוא למעשה סיפורו של הנדריק הפגן, שחקן כשרוני מהמבורג. זמן הסיפור מתרחש בגרמניה של שלהי שנות העשרים של המאה הקודמת, זמן ההשפלה המתמשך של גרמניה שלאחר הסכמי ורסאי.

כשרונו של הפגן מביא אותו רחוק עד שניתן לכנות את הספר "עלייתו ועלייתו של הנדריק הפגן". כשחקן, כשרונו של הפגן קצת גדול על עיר שדה כמו המבורג, והוא חפץ להגיע להכרה דווקא בברלין, ולא בכדי.

אלא שלשם כך מסייע בידי הפגן כשרון אחר ולאו דווקא כשרון המשחק שלו. מדובר באופורטוניזם המושלם של הפגן, יכולת ההתנהלות המוצלחת שלו בקרב האנשים הקובעים ויחד עם כשרון המשחק והמראה החיצוני הארי המושלם שלו, הפגן אכן מגיע רחוק. אולי רחוק מדי.

הזמנים הם כבר זמן התגבשות התנועה הנציונל-סוציאליסטית ואף-על-פי שהפגן רחוק מפוליטיקה מעשית, עלייתו והתקרבותו לברלין מקבילים במדויק להתקרבותה של המפלגה הנאצית לשלטון בברלין.

אישיותו המתאימה-עצמה של הפגן מושכת אליו נשים רבות, ביניהן אשתו לעתיד של "ראש הממשלה". זמן מסוים מוצא עצמו הפגן בפריז ומשום מה הוא חושש לשוב לברלין בשל הרוחות הרעות הנושבות במדינה. אלא שידידותו עם הגב' לינדנטל, חברתו ואשתו בעתיד של "ראש הממשלה", מסייעים לו לשוב בבטחה לברלין. לא רק שהוא שב בבטחה וכשרונו כשחקן עומדים לזכותו, במהרה נפרשת מעליו שמיכת ההגנה של "ראש הממשלה". הפגן מוצא עצמו מנהלו של התיאטרון של ברלין, משאת נפש משכבר. יחד עם זאת הפגן מתעשר, קונה לו מבנה מהודר של בנקאי יהודי לשעבר והופך את המקום להנדריק-הול, מקום החביב על שועי המדינה, קציניה ובכירי פקידיה.

הנדריק חש שמכר את נשמתו לשטן באותה צורה שבה מכר פאוסט את נשמתו לשטן בסיועו מפיסטו, התפקיד שהביא את הפגן לשיאו כשחקן.

הספר נכתב ב-1936, בטרם זכה מאן עצמו לראות את נפילת גרמניה לאחר המלחמה. עם זאת, כצופה מן הצד וכאחד שכתב את הספר מחוץ לארצו, הוא ראה דברים שלרבים מיושבי גרמניה לא היה נוח לראות. כאנשי רוח דומים לו, מאן ראה את שקיעתה של גרמניה לעבר ההתבהמות, מרחץ הדמים, נטילת החופש האישי ושקיעת התרבות הגרמנית החופשית.

זמן רב היה הסיפור אסור לפרסום ומכירה בגרמניה משום משפטים ארוכים שהתנהלו ע"י המשפחה (מאן עצמו התאבד ב-1949) במטרה למנוע פרסום ספר המבוסס לרוב על סיפור משפחתו של מאן ועל גיסו המגולם בספר כהפגן. ב-1981 זכה הסרט עפ"י הספר באוסקר והורשה להפצה בגרמניה רק בשנת 2000.

למרות שהספר צנום למדי, 250 עמודים בלבד, התקופה עליה מסופר היא מהתקופות הסוערות באירופה בכלל וגרמניה בפרט ומאן מצליח לתת את התחושה הכבדה המתלווה לסיפור האישי של הפגן.

מארץ של עוני משתולל, אינפלציה דוהרת, בלבול שלטוני עקב ההשפלה המתמשכת שלאחר הסכמי ורסאי, המדינה הופכת למדינה מתועשת-מתעשרת, בעלת משמעת ברזל וכיוון ברור של פאשיזם דוהר, הדלדלות רוחנית וסגידה ל"בחורים היפים", הלבושים במדים מהודרים ויורים כלאחר יד שעורפו של כל מי שמגלה שמץ של עצמאות מחשבתית וגם מתוודה על כך.

רק הפגן מתאים עצמו לזמנים המשתנים ומתחבר למנעמי השלטון כשהוא מנצל את נגישותו החופשית ל"ראש הממשלה" על-מנת להציל יהודים אחדים ממוות וזאת במטרה לרחוץ את נשמתו ומצפונו המוכתמים.

לאחר שחוצים את 80 העמודים הראשונים, הגדושים פרטי פרטים של הברנז'ה התיאטרונית של המבורג, נכנסים לסיפור קולח, מבעית ומייסר, במיטב הסער והפרץ של הספרות והמוזיקה הגרמניים והשאר היסטוריה.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על מפיסטו