*****
רקל, אשתו של השוטר הארי הולה זורקת אותו מהבית בגלל משהו. כמעט מיד, הוא נוסע בדיפולט לליקר-סטור ליד הבית שלו באוסלו וקונה שם איזה ג'ים בים. לא חולף זמן רב והוא מתעורר עם האנג-אובר קטלני על הרצפה, כשבגדיו ספוגים דם. הוא לא זוכר כלום מאתמול בלילה.
לא התחלה מבטיחה במיוחד. עוד רצח, עוד חקירה, עוד חשודים. למי יש כוח, אלוהים.
אבל לא אצל יו נסבו.
****
היא שכבה מעליו. הארי הבין שהוא צריך להרפות.
זה היה כמו לשקוע באמבטיה חמה, כשאתה לבוש והטלפון בכיס שלך. פאקינג לא נכון. פאקינג נפלא.
****
הדבר הכי גרוע בספרי מתח הוא פיתרון מושלם מדי. שכל החלקים נופלים למקומם ברגע המכריע. התחושה שאופפת את הקורא במקרים כאלה, היא של רמייה, מאחר שהחיים לא מאפשרים פתרונות סינתטיים כאלה, המציאות כאוטית מדי, לא סדירה, אקראית. אין בה מקום לתסריטים מלוטשים. כשזה קורה, השעיית הספק סופגת זעזוע מכריע שעלול למוטט אותה לחלוטין והספר מתגלה כקליפה חלולה ונוצצת שאין בתוכה כלום חוץ מלהטוטי כתיבת מתח סבוכים ופיתרון דחוק, כי אז השאלה היחידה היא אם הסופר הצליח לשטות בך לאורך כל הספר, או לא.
הפעם, ידעתי, אני לא אפול בתרגילים של נסבו. כבר כתבתי בסקירות קודמות שהנוסחה שלו בסופו של דבר פשוטה למדי, גם אם היא מתוחכמת וכתובה לעילא. ואכן, בערך בשליש הספר ידעתי (באופן מאוד לא מבוסס, אבל ידעתי) פחות או יותר מה יקרה בהמשך, ובכל זאת כשהחלקים אכן נפלו למקומם בחמישים העמודים האחרונים של הספר, לא נשארה לי ברירה אלא למחוא כפיים וירטואליות לסופר המחונן הזה, שמצליח לנסח עלילות מתח ריאליסטיות ואמינות, מלאות רגש וטעם והיגיון צרוף, וכל זאת בתוך נוסחה כמעט קבועה בז'אנר שמלכתחילה הוא מופרך, לפעמים אפילו אידיוטי. הוא לא מחרטט, אין לו כמעט "פילרים", הוא לא נזקק להסחות דעת של פאתוס והוא לא מנפנף סתם בטריוויה. כל חלק בספר חשוב וקשור לעלילה, ובכל פעם שאני סוגר את העמוד האחרון, אני מבין כמה אני נרגש ומתפעל ממה שקראתי. זה אף פעם לא סתמי, ואני אף פעם לא אדיש כמו בספרים אחרים, שבהם זהות הרוצח מעלה אצלי בעיקר פיהוק.
ספר מספר 12 בסדרה, ואין ירידה ברמה. אפילו לא רעידה. פשוט נפלא. לאן עוד נגיע עם הארי הולה וכמה זמן התענוג הזה יימשך, אין לי מושג. אני מוכן ללכת עם זה עד הפנסיה - שלי, או של הולה.
















