ביקורת ספרותית על פחד, חרטה ומשאלת לב - למה מנהיגים ואומות בוחרים במלחמה מאת גדי היימן
ספר טוב

---

בימים טרופים אלה, כשקולות מלחמה שטרם נראתה כמותה מעיבים על אזורנו מוכה הגורל, עולה בי שוב ושוב התהייה הבנלית, הילדותית משהו, מה גורם לבני האדם לבחור בפורענות הבלתי נתפסת, ההרסנית כל כך והמגעילה בכל מובן אפשרי כמו מלחמה? מדוע המין האנושי פשוט לא יכול לרוות נחת מהדברים הפשוטים, הקטנים והיפים שישנם בחיינו? כיצד זה שרבים כל כך בוחרים להכווין את משאביהם הרוחניים וחומריים של מיליונים להרס על פני יצירה?

בעוד אני שואל את עצמי שאלות אינפנטיליות, אך נוקבות, מתחוללת במזרח אירופה מלחמה, שעצם המיקום שלה אולי מעורר אותנו מעט יותר, מנער מאתנו ולו קצת את שכבת אגוצנטריות והיעדר האכפתיות לסכסוכי דמים בין - אנושיים באשר הם, כשהם לכאורה לא נוגעים לנו, במקומות שאנו לפעמים לא מודעים לקיומם. ארשה לעצמי רק על סמך שמו של הספר לנסות לנתח את הסכסוך הזה, אם כי שהספר עצמו לא מזכיר אותו כלל.


מה היה פחדו של פוטין ודומיו? היו לו כמה. והם לא היו רק שלו, אלה נגעו לשכבות רבות בעם כתוצאה מאפקט ההדהוד, שהיימן מדבר עליו בספרו. לדעתי הראשון שבהם היה פחד מאיבוד סופי של אוקראינה למערב, מודרניזציה ודמוקרטיה. קיום מדינה כה קרובה אתנית, מנטלית, דתית והיסטורית ממש לידו, המהווה אמירה ברורה שאפשר גם אחרת, הטיל עליו אימים והעיקה עליו ועל רוסים מסוימום מבחינה פסיכולוגית. מראשית ימי עצמאותה, עם כל השחיתות, הפשע והעוני, תפסה אוקראינה כיוון פלורליסטי ודמוקרטי, תוך התנערות כוללת מעבר אימפריאליסטי, הגם שהייתה חלק ממנו. זאת בניגוד לרוסיה שחזרה לרודנות, דיכוי ושאיפות התפשטות. יש שיטענו שהיה לרוסים גם חשש מנאט"ו, שהפרה את הבטחתה שלא לצרף אליה מדינות במזרח אירופה. אך לי ברור כי היה זה פחד יותר מפגיעה בכבוד ופרסטיז'ה מאשר מאיום אמתי, כי לא הייתה משמעות ממשית גדולה להצטרפותן של מדינות כמו ליטא או פולין. להיפך, מנהיגי נאט"ו המשיכו להזרים טריליוני דולרים לרוסיה ולהתרפס בפני פוטין עם כמות נשק ייצוגית בלבד באירופה. מעבר לכך, יותר משהעגל רצה לינוק, הפרה רצתה להניק. אותן מדינות בהצטרפותן רצו לבטח את עצמן מנחשול רוסי אפשרי שעלול להטביע אותן ביום מן הימים, כמו שזה קרה פעמים רבות כל כך בעבר.

והייתה חרטה. חרטה גדולה על אי מניעתו של אובדן. רוסיה החדשה, שראתה עצמה ברמת תת מודע ליורשת של ברה"מ האימתנית ורוסיה הצארית, חשה צער על כך שלכאורה נגזלו ממנה מחוזות כה רבים במהלך הפירוק ב-1991. מכאן הבוז של חלקים רבים מהעם ושל פוטין עצמו כלפי גורבצ'וב השנוא , בוז המלווה באשמה שהם עצמם וכמותם לא עשו יותר על מנת למנוע את מה שקרה. ואף שעם לכתם של אזרבייג'ן או אוזבקיסטן עוד הייתה יכולה רוסיה להשלים, באזור של אוקראינה היו לה כאבי פנטום בלתי נסבלים שלא פסקו. גדי היימן מציג מחקרים בספרו שמצביעים על כך, שאנשים פועלים מתוך צורך להימנע מתחושת חרטה עתידית. ככל הנראה חש פוטין שאם לא יפעל בעת הזאת, כאשר "ליצן" יהודי עומד בראש אוקראינה והיא נתונה במשבר פנימי, הזדמנות כזאת לא תחזור ובעתיד הוא יתחרט על כך.

כמובן, כיצד אפשר בלי משאלת לב? בספר מובאים מקרים, בהם ניתן לראות כיצד בני האדם נוטים לפרש את המציאות בהתאם למשאלת הלב שלהם. לפעמים המרכיב הזה הוא מתעתע ביותר, מעוות ביותר את הדעת, אך היימן טוען בגיבוי מחקרים, שבלעדיו בני אדם לא היו יוזמים דברים חדשים, נזהרים יתר על המידה ומפחדים משינויים אפילו יותר. פוטין היה בטוח שההתנגדות תהיה רפה, מרבית תושבי קייב יקבלו את צבאו כמושיע ואפילו צייד את חייליו במזון לשלושה ימים בלבד. הוא שאב השראה מרפיסותו של אובמה ב-2014 שאפשר לו לספח את חצי האי קרים ולהצית מלחמה עקובה מדם, תוך שהמערב מביע "דאגה" ונוקט נגד רוסיה בסנקציות מגוחכות. כך הוא היה בטוח שיקרה גם ב-2022. היו לו סוכנים נאמנים בכל דרגי הממשל האוקראיני ויחידות חבלה מוכנות בכל רחבי קייב שרק חיכו לפקודתו.

אלא שלא כך קרה. אולם, בעוד שמדינות כמו גרמניה וצרפת למשל היו מאוד רוצות להמשיך ביחסים טובים עם פוטין גם אחרי שהתחיל במלחמה, ארה"ב סיפקה מידע לוויני ומודיעיני מדויק, נשק חיוני וייעוץ צבאי כבר לפני הפלישה, מה שמנע מהצבא הרוסי לכבוש את קייב וגרם לו לספוג אבדות קשות. יוזמה אישית של בוריס ג'ונסון צירפה את בריטניה לסיוע במלוא הכוח ולשאר ארצות המערב לא נותרה ברירה, אלא להצטרף גם אם בהיסוס. אוקראינים רבים, שכל חייהם אהדו את רוסיה ואהבו את השפה הרוסית, שהתנגדו למגמות לאומניות ואוקראיניזציה כפויה, נלחמו בחירוף נפש כש"אחיהם" ניסו לקחת להם את חירותם בכוח. למזלנו לפחות חלק ממשאלות ליבם של רודנים בסוף לא מתממשות. מקווה שיימשך כך.

בהיסטוריה המודרנית ובספר (שהמחבר מודה בכך בלית ברירה בין השורות) ניכרת מגמה ברורה המראה שכשארה"ב נתפסת כחלשה או ממאנת להתערב בפוליטיקה העולמית, משטרים ואישים מפלצתיים מתחילים לפרוח ולשגשג. היעדר עמדה נחושה בזמן אמת עולה בקורבנות ומשאבים רבים לאין ערוך מאוחר יותר. כך קרה בשנות ה-30, כשהאמריקאים התעסקו בבדלנות. בלעדיהם אף גורם לא הצליח לרסן את גרמניה ,יפן או איטליה. ההתרפסות ו"פיוס" של צרפת, בריטניה וכל השאר הביאו לסוף ידוע. מצד שני אפילו מטורף כסטלין התקפל כאשר טרומן הקים רכבת אווירית לברלין ושבר את המחסום הסובייטי.

בספר מובאת דילמת הביטחון הנצחית שמודגמת בצורה מאלפת באיבה בין ליליפוט לבלפוסקו מהספר על הרפתקאות גוליבר של ג'ונת'ן סוויפט. היימן מציג את הדילמה ואיך היא שיחקה תפקיד מכריע ביחסים בינלאומיים במהלך המאה ה-20. מובאים מודל של שחקן רציונלי, ארועים שיכולים להניע מנהיגים לחפש סיכון ולוותר על זהירות ועוד. היימן מתעכב גם מעט על הפרק, בו הוא מסביר איך היסטוריה הפכה למדע, הנשען על מקורות מהימנים , אי שם במאה ה- 19. עבורי כל זה היה לגמרי מרתק .

בדרך קלה, זורמת ולא מעמיסה משלב היימן תיאוריות התנהגותיות ופסיכולוגיות בפרשיות היסטוריות מן המאה ה-20 . ישנם גם פרקים מההיסטוריה הישראלית שמספקים זווית הסתכלות שונה מהנרטיב המקובל על מאבקים מזויינים ואחרים שישראל השתתפה בהם.

למרות היותן של הניתוחים התיאורטיים, המחקרים (ביניהם של דן אריאלי) והסברים פסיכולוגיסטיים מעניינים מאוד, בעולם האמתי הדברים יכולים להיות מורכבים יותר או הרבה יותר פשוטים. לא די בגישות האלה כדי להסביר את ההיסטוריה של המלחמות ולעיתים הן לא מתאימות. היימן מודה בכך בעצמו.

המחבר בסופו של דבר מוביל את הקורא אל המקום שהוא (היימן) חש הכי טבעי בו – שיעור היסטוריה. לקראת אמצע- סוף הספר הוא כאילו זונח את כל הגישות ההתנהגותיות ופשוט מספר איך קרו הדברים. אמנם הוא עושה את זה בצורה מעניינת ומהנה, במיוחד עבור אוהבי התחום כמוני, אך הספר לא ממש קולע למה שהוא אמור להיות. יש בו מידע מרתק ומוגש בצורה קלה לעיכול, הוא ידידותי לקוראים, בניגוד לספרי עיון רבים, מספק נקודת מבט שונה ולא שגרתית . מצד שני הוא באמת יכול לדבר בעיקר לאנשים שהיסטוריה מרגשת אותם .

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על פחד, חרטה ומשאלת לב - למה מנהיגים ואומות בוחרים במלחמה