****




חמישה כוכבים? סירייסלי? לספר של יאיר לפיד? יהיר? לפיד? ההוא, העיתונאי המתחנף, שר האוצר הדילטנט, עם הג'ל בשיער? עם הטעויות הטיפשיות, היציאות המביכות, הפאתוס המוגזם, המכנה המשותף הנמוך ביותר, הזחוח הזה, שמעדכן על כל פלוץ שהוא עשה או לא עשה בוול שלו בפייסבוק?

כן. חמישה כוכבים. כי יאיר לפיד, ההוא שהצלחתי בדרך כלל להתחמק מהתכניות שלו בטלוויזיה ומהטורים שלו בעיתון, הצליח לעשות כאן כמה דברים, שמאוד קשה לזייף. ובאתי ספקן מהבית, זה לא שנכנסתי כאן טאבולה ראסה.

אז על מה החמישה כוכבים? נורא פשוט:

1. דבר ראשון, זה ספר נהדר. רהוט ומעניין, בלי מריחות מיותרות, בלי התרפקויות נוסטלגיות זולות ובלי טעויות מביכות שהצלחתי לעלות עליהן (לא, קופרניקוס לא היה יווני, אבל די, ב. מיכאל. תנוח), לפיד הצליח (שלא כהרגלו) לא להכניס שמונה מאות מטאפורות בעמוד, ודווקא כאן הזחיחות מצליחה (כמעט) לא לעצבן.

2. גיחכתי בקול לפחות עשר פעמים. הישג שגם ספרים שהתהדרו ב"מצחיק עד לדמעות" לא הצליחו לגרד את קרסוליו. ואני לא צוחק סתם משטויות גיחי גיחי. לפיד סיניור היה איש מצחיק, בין שאר מעלותיו וחסרונותיו.

3. לפיד כתב אוטוביוגרפיה... על אבא שלו. מה זה אם לא גאוני? האוטוביוגרפיה כתובה בגוף ראשון, והיא נקראת ממש בקולו של טומי, בלי זיופים. קצת עף על עצמו, קצת טבול בהערצה של בן לאביו, אבל זה בכל זאת עובד. האמת היא שדי קשה לאתר את יאיר לפיד בטקסט הזה, וזה עוד הישג לא מבוטל. הוא לא מנסה להגדיל את חלקו בספר. טומי הוא הגיבור היחיד כאן, וכל השאר הן דמויות משנה שמקבלות את הפרופורציות הנכונות שלהן.

4. איזו מחווה מדהימה של בן לאבא. פייר, זה באמת מרגש.

5. מסתבר שסיפור חייו של טומי לפיד באמת מעניין. ובפרפראזה על המשפט המפורסם, מה ישראלי בעיניי - הוא, טומי לפיד. אפילו יותר מיאיר. איש ברוך כשרונות, סיפור סינדרלה קלאסי על ילד שגדל בתנאים מחפירים ביוגוסלביה והונגריה, שאיבד את אביו וחלק ניכר ממשפחתו בשואה וניצל ממנה בנס, עלה ארצה ועשה עם עצמו משהו גדול עד שהגיע להיות, בין השאר, ראש מפלגת שלטון גדולה ושר המשפטים של מדינת ישראל. יחד עם דנקנר, בן אמוץ, אפרים קישון, יוסי בנאי ועוד כמה שמות, נראה שהוא מאחרוני הדינוזאורים.

6. הסיפור כתוב, כך נראה, בכנות וישירות נדירות, וכראוי לביוגרפיה הוא מעלה גם עניינים פחות נעימים. למרות שטומי היה איש "חשוב", הסיפורים על הטעויות שעשה, החולשות שלו, ותפיסת העולם ה, אה, שנויה במחלוקת שלו מאירות רובד נוסף באישיותו, וגם, נדמה לי, בזו של יאיר לפיד עצמו.

7. גם הדברים שנעים על המנעד שבין מרגש לסנטימנטלי כתובים בטוב טעם ואינם מרגישים כמו מניפולציה. לא הזלתי דמעות אבל בהחלט התרגשתי, כמה וכמה פעמים.

8. איור העטיפה מקסים בעיניי.

אני יודע שלחבב את יאיר לפיד זה לא ממש באופנה. אבל ההתרשמות שלי, גם היום, זה שהוא מנסה לעשות טוב, ושהלב שלו נקי. הוא ואנשי מפלגתו. ולמי שחושב שהוא טיפש ובור - מי שכותב ככה, ברגישות הזאת ובמילים האלה ובניסוחים האלה ובהומור הזה, לא יכול להיות לא טיפש, לא בור ולא רשע.



****

#
טומי לפיד לא היה דמות שהתפעלתי ממנה במיוחד. אם חשבתי עליו – מה שלא קרה בדרך כלל – חשבתי שהוא טיפוס אנטיפתי, קולני, בטוח שהשמש זורחת לו מהתחת, ימני פוליטי, וכחן, יותר שונא מאשר אוהב. בקיצור - ישראלי מצוי, זן לא נדיר במקומותינו.

הספר הזה הדהים אותי מתחילת הקריאה בו. אני ממש לא אוהבת ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות. זאת היא גם וגם. כתובה ביד אוהבת, שאינה מתעלמת מתכונותיה הפחות מושכות של הדמות עליה הוא כותב. הסופר מצליח להעביר את קולה המיוחד של הדמות שלו, בכנות רבה וברגש שעובר את הקורא(ת). זו עובדה מפליאה ממש, במיוחד כשזוכרים שטומי לפיד היה אבא של הסופר. ובמיוחד כשמבינים איך מתנהלים יחסי אבות ובנים בדרך כלל: תערובת בלתי סבירה של אהבה והערצה, כעס ומרד, דחייה ולגלוג, הגנה וסלחנות. דמותו של טומי בספר אינה מתנצלת, לא מתנחמדת, לא מנסה לראות את נקודת ההשקפה של האחר. טומי מספר את הסיפור בגוף ראשון ומוצא את דרכו ישירות אל הקורא(ת). אם זה לא ברור – לדעתי זה הישג ספרותי יוצא מהכלל, בו הסופר מפיח חיים בדמות שכתב, כאילו אין סופר כמתווך.

חיים סוערים מאד היו לטומי לפיד. מיום היוולדו כבורגני קטן ביוגוסלביה – בן לאב חכם ואם יפהפייה – הותוו חייו לחיותם באופן בורגני, איטי ושקול, כמו אביו לפניו. אבל הגורל חשב אחרת. הוא הגיע לפי התהום – כילד ונער יהודי בתקופת השואה, והצליח לא ליפול. הוא החליט לקבוע בעצמו את גורלו והגיע להישגים יוצאי דופן, למרות – ואולי בזכות – חוסר הנכונות שלו להתחבב על אחרים על ידי ויתורים. הוא הפך את הבוטות לסמל מסחרי וטיפס בזכותה במדרגות השלטון (ולא נמנע מלטפס במדרגות ההון, גם כשזה היה כרוך בעבודה קשה שמעולם לא הפחידה אותו).

טומי לפיד של הספר הזה אינו שונה מדמותו הציבורית. משכיל ושחצן, בוטה ומשתלח, בעל דעות חד-משמעיות. עם כריזמה שדיברה להמונים, עם הומור (לאו דווקא עצמי). הכי רחוק מלורד אנגלי, הכי קרוב לבזאר תורכי, למרות היומרה. עם זה הוא היה איש רעים להתרועע, שמן, רחוק מביישנות ומהתבטלות, ימני וקפיטליסט. עם השנים גם תפיסתו הפוליטית שהיתה חד-משמעית, עברה עידון ושינוי כמו שקורה לרוב האנשים המגיעים לשררה ומבינים שהמציאות מורכבת יותר ממה שנוח היה להם להאמין.
ספר מרתק, כתוב נפלא, למרות שאולי היה מקום לקיצור ולהידוק, בלי לפגוע בסיפור. הוא מצליח לגרום לקורא(ת) להבין ולהזדהות, גם בלי להסכים.

רוב האנשים הולכים סופית לעולמם רק לאחר שהאדם האחרון שהכיר אותם מת. טומי לפיד זכה לחיים ארוכים מאד אחרי מותו. אולי רוב חבריון משכבר הימים כבר אינם לזכור אותו, אבל כל עוד אנשים יקראו את הספר, יצחקו, יתרגשו, קצת יבכו, ויחייכו, הוא יישאר בחיים. יצא ש(יאיר)לפיד סידר ל(טומי)לפיד כמעט חיי נצח.

כבר מההתחלה הספר תופס אותך. סיימתי אותו במספר ימים.
הכתיבה מעולה - יאיר לפיד פשוט התעלה על עצמו.
סיפור חייו של טומי לפיד מרתק.
הספר כתוב בהומור רב, ומצאתי את עצמי צוחק בקול רם מספר רב של פעמים.
יש רגעים נוגעים ללב, והספר עצמו מלא עומק - תרבותי, אישי - אבל גם פוליטי. מלא תובנות על החיים, על עיתונאות ועל פוליטיקה.
הפך להיות אחד הספרים האהובים עלי. אני בטוח שאקרא אותו שוב בעתיד.
תודה לכם, לפיד האב על החיים הללו, ולפיד הבן על שהעלית אותם בצורה מופתית על הכתב.

אח, איזה הזוי - מסתבר שאת הבחורה הראשונה שיצא לי לנהל איתה מערכת יחסים משמעותית, הכרתי בכלל מאחותי, שבעבודה שלה היא עובדת עם איזו מישהי, שמכירה איזה מישהו, שמכיר את מ'.
באיזשהו תאריך בפברואר 1989, התחתנו. היה חם יחסית לעונה, אני זוכר. ממוצע הטמפרטורות בחודש זה הוא כ- 0 מעלות. אבל בחוץ, ביום החתונה שלנו, היו אולי איזה 20 מעלות. הלכתי בטוקסידו קל. מ' צעדה במלכותיות בשימלת קטיפה לבנה של כלה, ללא שרוולים. קצת מוגזם, כי לא היה כזה חם, אבל שיהיה. החתונה הייתה חילונית, ללא רב, כי לא היינו ממש דתיים. אני ו-מ' הזמנו צלם שיצלם במצלמה ממש חדישה ונדירה (בכל זאת, שנת 1989, אז הכל באופו יחסי) כדי שהילדים שלנו יוכלו לראות איך נראה יום חתונתנו. הכל הלך טוב, ובאותו יום הייתי מאושר.

ידעתי שאני עומד בקרוב לעזוב את בלארוס ולעלות לארץ. כבר שם עבדתי בדפוס, אז לפני שנפרדתי מארץ הולדתי, הלכתי בין היתר לבקר בבית הדפוס, להגיד שלום ולהודיע על עזיבתי.

אני על המטוס לארץ ישראל. מ' כבר בהיריון. כנראה שזו תהיה בת, אבל עדיין לא בטוחים. אני מלא חששות. אומרים במטוס שבנתב"ג יש 30 מעלות בחוץ. שרב. אני מוריד את השכבות שעוד היו לי. כשאני יורד, בנוסף לחום, נורא מלוכלך כאן בארץ. ברוסיה הכל מצוחצח, נקי ומסודר. אבל טוב, לפחות כאן אין שילטון קומוניסטי, ויש לארץ הזו יותר מה להציע לנו, מאשר חלב, ביצים, לחם ודברים בסיסיים.

בשנים הראשונות שלי בארץ, בין השאר, למדתי באולפן. זה היה ממש קשה. מ' הייתה יותר טובה.
עשיתי גם מילואים, כי רצו שאתרום קצת לצבא הישראלי. כשחייתי ברוסיה שירתתי בצבא, אבל בצבא האדום, ושם עזרתי לבסיס בנושא הניווט.

וזהו, נראה לי.

***

ובכן, מה שקראתם עכשיו היה ניסיון עלוב שלי לכתוב ביוגרפיה של אבא שלי, המסופרת מנקודת מבטו בגוף ראשון, אך שנכתבת על ידי בנו - כלומר, אני.

וכמו שבטח ראיתם, אני לא יודע עליו מי יודע מה. אם הייתי מעלה את זה על הדפוס, זה היה בקושי ממלא עמוד שלם, אולי עשר עמודים כולל ההקדשה, התודות, תוכן העיניינים, התקציר והשבחים שקיבל הספר מאנשים מנומסים ונחמדים במיוחד שריחמו עליי או משהו כזה.

אבל כאן - בביוגרפיה של יוסף טומי לפיד, המסופרת מנקודת מבטו בגוף ראשון, ונכתבה על ידי בנו יאיר לפיד - כאן יש 400 ומשהו עמודים. זה מטורף!

ועוד בכזו אוטנטיות הוא עשה את זה. לרגעים ממש הרגשתי כאילו אני קורא ספר של טומי, ולא של יאיר. אבל אז קלטתי שטומי כבר לא נמצא בין החיים. יאיר ממש העלה אותו מהמתים!

האמת היא שלא ידעתי הרבה על טומי. כל מה שידעתי, זה שהוא היה פוליטיקאי, אולי גם קצת עיתונאי, ניצול שואה שהפסיק להאמין באלוהים בעיקבות מה שראה שם. הספר הזה באמת נתן לי הרבה מידע מעניין עליו, מה שנקרא: "מאחורי הקלעים של כל מה שידעתי עליו לפני הקריאה".

יאיר לפיד יודע להתנסח בצורה מופתית, כהרגלו. טומי לפיד הוא אדם שעבר הרבה בחיים ושיש לו לא מעט לספר. וביחד, מדובר בשילוב מנצח.

אפשר לחלק את הספר לשלושה חלקים:
חלק ראשון - הילדות בנובי סאד שביוגוסלביה
חלק שני - העלייה לארץ וההתקלאמות
חלק שלישי - ההתפרסמות וההפיכה לאיש ציבור

את החלק אהבתי הכי הרבה - 5 כוכבים
את החלק השני הכי פחות אהבתי - 3 כוכבים
את החלק השלישי אני מדרג איפושהו באמצע - 4 כוכבים. אולי קצת יותר קרוב ל-5 (בעיקר בגלל הסוף, ומישפט המחץ שסוגר אותו)
וביחד - 4 כוכבים, אולי 4 וחצי.

כן, כי יש רגעים כאלה שיאיר לפיד נסחף קצת עם הכתיבה ועם אהבתו העזה לאביו ותחושת השליחות וכותב יותר מדי על דברים שאפשר לקצר בהן. ולפעמים גם יש תחושה שאולי יאיר קצת כותב קטעים שאולי לא באמת קרו ודוחף אותם לספר... אבל בסך הכל זהו ספר חשוב על בן אדם חשוב שנהניתי להכיר אותו ולקרוא עליו, ובעיקר אהבתי את הרעיון הגאוני של לכתוב ביוגרפיה על מישהו אחר, אבל מנקודת מבטו של אותו מישהו. אז שאפו ענקי על זה.

מומלץ בחום.




(נקודה למחשבה: אם יוסף טומי לפיד היה בחיים, והוא היה קורא את הספר - איך לדעתכם הייתה נראית הסקירה שלו עליו? האם הייתה חיובית, או שמא שלילית? כי מצד אחד, זה הבן שלו, והוא יודע על אבא שלו כל כך הרבה אז זו גאווה ענקית. אבל מצד שני, יכול להיות שטומי לא היה רוצה שיכתבו אודותיו כל כך הרבה פרטים, שחלקם מאוד אישיים, או לפחות ללא רשות, ואולי גם אם יש קטעים שלא באמת קרו אז זה בטח לא היה ממש נעים לאבא לקרוא את אותם קטעים מומצאים. כמו שאמרתי, נקודה למחשבה.)

בילדותי, כשהעולם היה שחור - לבן, טומי לפיד היה מ'הרשעים'.
גם כשכבר החל להישפך קצת צבע לתמונת העולם שלי, טומי לפיד לא היה ברשימת החנינות שהייתי מחלק ליושבי הגיהינום אם היו לי קשרים עם המלאך האחראי.
עד ששבת אחת מצאתי את הספר בבית.
במהלך השבת נחשפה לפני דמות שונה מאד מה'עוכר ישראל' שנצטייר בדמיוני כל שנות ילדותי.
גיליתי שטומי היה יהודי חם, עם זיקה עמוקה לעמו ומכורתו(גם ההיסטורית וגם הגיאוגרפית). אדם משכיל, שנון ומעניין, עם הרבה מצפון ושכל ישר.
הספר, שנכתב בידי בנו, יאיר, כתוב בצורה קולחת שנעים לקרוא, משלב אנקדוטות משובחות, וציטוטים שמעידים על אינטלקט.
לא שהייתי בוחר שינוי אילו ניתנה לי הזדמנות רטרואקטיבית, ככלל אינני מתלהב ממפלגה שהמצע שלה הוא שלילת רעיון, אבל למדתי שטומי האיש הוא הרבה יותר מטומי הפוליטיקאי, וגם הוא לא רע בכלל.

חילוקי דעות עם עצמי. זה מה שהרגשתי בסיומו של הספר הזה. כאילו פיצול האישיות הקטן שהשתלט על יאיר לפיד בשבתו כטומי לפיד, החליק החוצה מבין דפי הספר ונכנס גם אלי.

מצד אחד, בניגוד למה שכתבו אחרים, לא הצלחתי אפילו לרגע לשכוח שהכותב הוא יאיר לפיד. אותם שטיקים ואותו סגנון מוכר מטוריו בעיתון: הפאנצ' הקטן החצי מצחיק-חצי מרגש בסיומה של כל פסקה, ציטוטי ה"זה וזה אמר פעם כך וכך" המפורסמים שלו, הרגשנות העדינה והמתקתקה שעוטפת את משפטיו. הרגשתי גם קצת חוסר הקפדה בעריכה בספר הזה. פסקאות לא מושלמות. כאילו אצה למישהו הדרך להוציאו לאור.
מצד שני, תנסו אתם להיכנס לראש של אבא שלכם ולכתוב מבעד לעיניו על עצמכם, על אמא שלכם, על הילדים שלכם... מדובר בניסיון מרתק ומקורי, שמבחינה רגשית ופסיכולוגית נראה לי לא פשוט בכלל. אלמנט שמוסיף רובד נוסף של עניין לביוגרפיה הזו.

מצד אחד, הספר זורם וקל לקריאה, נבלע בתוך כמה שעות ולא משאיר בפה טעם של ספרות גדולה. מצד שני, סיימתי אותו כבר לפני שבוע וחצי ועד עכשיו לא הצלחתי להוציא מתחת ידיי סקירה ראויה שתייצג נאמנה את דעתי עליו. גם עכשיו לא.

מצד אחד הרגשתי שיש משהו יומרני, אפילו קצת מגלומני, באופן שבו דמותו של טומי לפיד מצטיירת ועולה מהספר הזה, כביכול בעיני עצמו, אבל בעצם בעיני בנו-מעריצו. "אינני סובל מצניעות מופרזת" הן המילים הראשונות ששם יאיר לפיד בפיו של אביו ומילים מדויקות יותר כנראה מעולם לא נכתבו. "תמיד ידעתי שהוא חשוב, אבל רק עכשיו אני קולטת שלא הבנתי עד כמה" אומרת אשתו בהלוויתו, והתעורר בי הרצון לבוא ולהגיד להם: "טוב, בואו לא נגזים, חבר'ה. הוא היה כולה שר משפטים באיזו מדינה קטנה... ".
מצד שני, לא יכולתי שלא להתרשם מאישיותו החזקה, ומהדרך הארוכה שעבר, מילדותו הקשה באירופה הכבושה, עד שהגיע להיות שר בממשלת ישראל. זה הביא אותי לחשוב על ההבדל הזה, המולד כנראה, בין האנשים הקטנים והפשוטים, כמוני למשל, הקמים כל בקר לעבודתם, מחתימים שעון וחוזרים הביתה לילדים ולכביסה, ובין אותם אלו שיש להם קצת יותר כישרון, קצת יותר אומץ, או אולי פשוט יותר חוצפה, והחיים שלהם נראים פחות כמו קו אוטובוס מנומנם, ויותר כמו רכבת הרים מרגשת. יש לי חשד שכולנו, בסתר ליבנו, מאמינים עד גיל מסוים (מי יותר, מי פחות...) שאנחנו מיוחדים ונועדנו לגדולות, אבל רובנו, בסופו של דבר, מוצאים את עצמנו מובלים על ידי ההזדמנויות שנקרות על דרכנו, ובשלב כלשהו, עולים על מסלול צר כלשהו, שהחיים ייעדו לנו. אצל אנשים כמו טומי לפיד, זה פשוט עובד אחרת. הם לא מפסיקים לנסות.

לפעמים זה מעייף רק להסתכל עליהם. אחד הקטעים שנגעו לליבי באופן מיוחד הוא הפתק הקטן שהשאירה שולמית לפיד לבעלה הפעלתן: "טומי, הנה לוח הזמנים שלנו להשבוע: יום ראשון – קישונים. יום שני - הצגה ואחר כך בית קפה. יום שלישי – תלמי, עם משפחת בונים. יום רביעי – הפעם הקישונים אצלנו, יחד עם מרגלית והאולמרטים. יום חמישי – אופרה. יום שישי – ארוחת ערב משפחתית ואז חברים באים אלינו. שבת – ארוחת ערב אצל דוש וטובה, עם גדעון סאמט. אני יודעת שאתה איש רעים להתרועע, אבל איני יכולה לעמוד בקצב שלך. הצילו. שולה".
כל כך הזדהיתי איתה. אני, תנו לי רק להתכרבל מתחת לשמיכה כל ערב עם הספר שלי ועזבו אותי מכל האולמרטים שבעולם. אבל מצד שני, עלי כנראה אף אחד כבר לא יכתוב שום ספר, לא בגוף ראשון ולא בגוף שלישי...

בקיצור, הסתבכתי עם עצמי לגבי הספר הזה. אני רק יודעת דבר אחד: סיימתי אותו שטופת דמעות ועם רצון מוזר לחבק את יאיר לפיד ואולי אפילו לשלשל איזה פתק קטן לקלפי עם השם שלו (ויש לי חשד כבד שזה לא ממש במקרה...).

אני חושבת שכדאי לקרוא.

אני שוכבת על ערסל בבוליביה ולא מצליחה לעשות דבר, לתקשר עם עוברים ושבים, לתכנן תכניות או להתנתק מהמחשבות על החיים הרב גוניים, על הטיפוס האקסצנטרי שאת השפעתו על תחומיו הפורמלים- עיתונות ופוליטיקה, כבר הכרנו בגדול (רק בגדול), אבל את הקסם בכל הנישות האחרות בחיים של טומי לפיד- זוגיות מעוררת קנאה עם שולה, חברות אמת עם אולמרט/קישון/פורז/ועוד ועוד ועוד, הומור סרקסטי וקולח, מוח קודח, חמלה, אנושיות, ציונות, אמונה ואי אמונה, היכולת להיות גם וגם, הכל באותו מימד ובאותו אדם קולוסלי, יבין רק האדם שיבחר לעלעל בין השורות שנכתבו באופן מופתי על ידי יאיר לפיד, שרק תיתן לו קולמוס והוא כבר יעשה את העבודה.. הספר מציע הרבה מעבר לביוגרפיה, אך על הקורא להצטייד בסבלנות כשל קורא ביוגרפיה בשל כל הדקויות שנכתבות בפרוטרוט בכל פרק בחייו של הגיבור (שגם הן בחיים כמו בחיים, לא תמיד מעוררות עניין רב). הכרך מכיל קטעים עוצרי נשימה, חלקם פורסמו בעבר, חלקם נגלים רק בספר. בכל מספר עמודים אתה מוצא עצמך שוב, מבולבל ונזכר שיאיר הוא הכותב ולא טומי על עצמו בגוף ראשון, הבינה והיידע הכללי מוסיפים הרבה אינפורמציה לראש וההשתפכות הבלתי מרוסנת של כל התחושות חיברה אותי מאד לספר וגרמה לי להבין דבר מה על העולם שלי. בכל פעם שחלף עובר אורח כזה או אחר וביקש להחליף עימי את הספר, כמקובל בטיול- מחליפים ספרים לצמיתות, שקלתי את הבקשה בכובד ראש ואיכשהו שום ספר לא הגיע לרמה של ״זכרונות אחרי מותי״, חרף כל ההצעות, ההחלטה שלי הייתה לדחות את כולן כדי לקרוא את הספר שוב..

אני הצבעתי לטומי לפיד. נראה לי פעמיים אפילו.
היה לי מאוד מעניין לקרוא את סיפור חייו גם אם מסופר מנוקדת ראות מאוד לא אובייקטיבית ומהעיניים הכי אוהבות שיש: של הבן שלו.
לא שהיה ספק למישהו אבל יאיר לפיד חשב שאבא שלו מושלם כנראה.
ספק אם טומי לפיד עצמו היה כותב בכזו אהבה עצמית את הביוגרפיה של עצמו.

לא נורא. יאיר לפיד כותב מאוד יפה ואי אפשר להאשים אותו שהעריץ את אבא שלו. היו תקופות שגם אני.

טומי לפיד תמיד אמר שאין אלוהים. לו באמת לא היה... הוא לא ראה אף אחד ממטר!!
מצאתי את עצמי בספר צוחקת המון בקול רם, שומעת את המבטא ההונגרי שלו יורד על כולם וזורק להם את האמת הכואבת (והמצחיקה עד דמעות )בפרצוף.הוא היה ציניקן גדול ולרוב האנשים קשה להתמודד עם זה.

אבל רוב הדמעות ירדו כשהספר נגמר.הסוף כאן הוא לא הפתעה. אתה יודע מה הולך להגיע ועדיין ממאן להיפרד.
תמיד היתה לי פינה חמה ליאיר לפיד (טוב נו... לאיזו בחורה אין?) אבל עכשיו זה כבר חדר שלם...
לא קראתי יותר מידי מהספרים שלו האחרים אבל הטורים שלו בעיתון מעולים וכך גם הספר הזה. יאיר לפיד לא צריך להמציא סיפורים ולהשתדל יותר מידי - המציאות מוציאה את זה הכי טוב ממנו.הוא מוכשר. נקודה.

התרגשתי, נהנתי והשכלתי מהספר הזה - הכל באותה מידה.
מומלץ בחום!!!!

כשישבתי שבעה על אבי עליו השלום,הבנתי עד כמה המנהג הזה חכם.הוא גורם למשפחה שהתפזרה להתכנס לבית אחד ולחזור קצת לילדות בו גרנו כולנו תחת קורת גג אחת,לשחזר סיפורים ומאורעות מהזכרון המשותף וגם לפגוש מכרים שלא ראינו מאז ילדותנו הרחוקה-וגם מהם לשמוע פרטים חדשים שלא ידענו על הנפטר.וגם לפזר את כאב האובדן ולחלקו עם הרבה אנשים.
ואחרי השבוע הזה חוזרים לזרם החיים האיתן וגם חוזרים לשכוח.
משום כך גדולה בענין המחווה שעשה יאיר לאביו שכנראה לא ישבו עליו שבעה ואולם עשה יותר מכך בכתיבת הספר הזה:להכנס לחיי אביך המת דרך חברים,כתבים אישיים,סיפורים של קרובים ורחוקים משול לישיבת שבעה ממושכת ועמוקה שאין כדוגמתה.אני בטוח שיאיר חווה את כל האלמנטים המאפיינים את מסורת השבעה ובעוצמות גדולות פי כמה ובמשך זמן ארוך יותר.
ממש "שבעה ספרותית".
וזה ממש אבסורד כי טומי לפיד התרחק מ"הדת" (אך לא מיהדותו)וממה שמזכיר "דתיות".
אבל יכול להיות שלמרות שלטומי לפיד לא היתה אמונה באלוהים ,אלוהים האמין בטומי לפיד.
אחרת איך תסבירו את העובדה שטומי לפיד יצא מהמשחק וחזר אליו בצורה מפתיעה בכל פעם מחדש?
סיפור חייו הזכיר לי את סיפור חייהם של צ'רצ'יל ופליקס זנדמן(מייסד חברת "וישי")שאינך יכול להמנע מהמחשבה שלאלוהים היה תכניות בעבורם ולמרות שנראה כי הינה סיימו את תפקידם ההיסטורי או בכלל בחיים,חזרו משום מקום למרכז של המרכז של העשיה והחיים.
מה שנותר לכל אב הוא לקוות שצאצאיו יחזירו לו אהבה במחווה יפהפיה כמו זו שיאיר עשה לאביו.