ביקורת ספרותית על זיכרונות אחרי מותי - סיפורו של יוסף (טומי) לפיד מאת יאיר לפיד
ספר מעולה

---

#
טומי לפיד לא היה דמות שהתפעלתי ממנה במיוחד. אם חשבתי עליו – מה שלא קרה בדרך כלל – חשבתי שהוא טיפוס אנטיפתי, קולני, בטוח שהשמש זורחת לו מהתחת, ימני פוליטי, וכחן, יותר שונא מאשר אוהב. בקיצור - ישראלי מצוי, זן לא נדיר במקומותינו.

הספר הזה הדהים אותי מתחילת הקריאה בו. אני ממש לא אוהבת ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות. זאת היא גם וגם. כתובה ביד אוהבת, שאינה מתעלמת מתכונותיה הפחות מושכות של הדמות עליה הוא כותב. הסופר מצליח להעביר את קולה המיוחד של הדמות שלו, בכנות רבה וברגש שעובר את הקורא(ת). זו עובדה מפליאה ממש, במיוחד כשזוכרים שטומי לפיד היה אבא של הסופר. ובמיוחד כשמבינים איך מתנהלים יחסי אבות ובנים בדרך כלל: תערובת בלתי סבירה של אהבה והערצה, כעס ומרד, דחייה ולגלוג, הגנה וסלחנות. דמותו של טומי בספר אינה מתנצלת, לא מתנחמדת, לא מנסה לראות את נקודת ההשקפה של האחר. טומי מספר את הסיפור בגוף ראשון ומוצא את דרכו ישירות אל הקורא(ת). אם זה לא ברור – לדעתי זה הישג ספרותי יוצא מהכלל, בו הסופר מפיח חיים בדמות שכתב, כאילו אין סופר כמתווך.

חיים סוערים מאד היו לטומי לפיד. מיום היוולדו כבורגני קטן ביוגוסלביה – בן לאב חכם ואם יפהפייה – הותוו חייו לחיותם באופן בורגני, איטי ושקול, כמו אביו לפניו. אבל הגורל חשב אחרת. הוא הגיע לפי התהום – כילד ונער יהודי בתקופת השואה, והצליח לא ליפול. הוא החליט לקבוע בעצמו את גורלו והגיע להישגים יוצאי דופן, למרות – ואולי בזכות – חוסר הנכונות שלו להתחבב על אחרים על ידי ויתורים. הוא הפך את הבוטות לסמל מסחרי וטיפס בזכותה במדרגות השלטון (ולא נמנע מלטפס במדרגות ההון, גם כשזה היה כרוך בעבודה קשה שמעולם לא הפחידה אותו).

טומי לפיד של הספר הזה אינו שונה מדמותו הציבורית. משכיל ושחצן, בוטה ומשתלח, בעל דעות חד-משמעיות. עם כריזמה שדיברה להמונים, עם הומור (לאו דווקא עצמי). הכי רחוק מלורד אנגלי, הכי קרוב לבזאר תורכי, למרות היומרה. עם זה הוא היה איש רעים להתרועע, שמן, רחוק מביישנות ומהתבטלות, ימני וקפיטליסט. עם השנים גם תפיסתו הפוליטית שהיתה חד-משמעית, עברה עידון ושינוי כמו שקורה לרוב האנשים המגיעים לשררה ומבינים שהמציאות מורכבת יותר ממה שנוח היה להם להאמין.
ספר מרתק, כתוב נפלא, למרות שאולי היה מקום לקיצור ולהידוק, בלי לפגוע בסיפור. הוא מצליח לגרום לקורא(ת) להבין ולהזדהות, גם בלי להסכים.

רוב האנשים הולכים סופית לעולמם רק לאחר שהאדם האחרון שהכיר אותם מת. טומי לפיד זכה לחיים ארוכים מאד אחרי מותו. אולי רוב חבריון משכבר הימים כבר אינם לזכור אותו, אבל כל עוד אנשים יקראו את הספר, יצחקו, יתרגשו, קצת יבכו, ויחייכו, הוא יישאר בחיים. יצא ש(יאיר)לפיד סידר ל(טומי)לפיד כמעט חיי נצח.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על זיכרונות אחרי מותי - סיפורו של יוסף (טומי) לפיד