ביקורת ספרותית על זיכרונות אחרי מותי - סיפורו של יוסף (טומי) לפיד מאת יאיר לפיד
ספר מעולה

---

****




חמישה כוכבים? סירייסלי? לספר של יאיר לפיד? יהיר? לפיד? ההוא, העיתונאי המתחנף, שר האוצר הדילטנט, עם הג'ל בשיער? עם הטעויות הטיפשיות, היציאות המביכות, הפאתוס המוגזם, המכנה המשותף הנמוך ביותר, הזחוח הזה, שמעדכן על כל פלוץ שהוא עשה או לא עשה בוול שלו בפייסבוק?

כן. חמישה כוכבים. כי יאיר לפיד, ההוא שהצלחתי בדרך כלל להתחמק מהתכניות שלו בטלוויזיה ומהטורים שלו בעיתון, הצליח לעשות כאן כמה דברים, שמאוד קשה לזייף. ובאתי ספקן מהבית, זה לא שנכנסתי כאן טאבולה ראסה.

אז על מה החמישה כוכבים? נורא פשוט:

1. דבר ראשון, זה ספר נהדר. רהוט ומעניין, בלי מריחות מיותרות, בלי התרפקויות נוסטלגיות זולות ובלי טעויות מביכות שהצלחתי לעלות עליהן (לא, קופרניקוס לא היה יווני, אבל די, ב. מיכאל. תנוח), לפיד הצליח (שלא כהרגלו) לא להכניס שמונה מאות מטאפורות בעמוד, ודווקא כאן הזחיחות מצליחה (כמעט) לא לעצבן.

2. גיחכתי בקול לפחות עשר פעמים. הישג שגם ספרים שהתהדרו ב"מצחיק עד לדמעות" לא הצליחו לגרד את קרסוליו. ואני לא צוחק סתם משטויות גיחי גיחי. לפיד סיניור היה איש מצחיק, בין שאר מעלותיו וחסרונותיו.

3. לפיד כתב אוטוביוגרפיה... על אבא שלו. מה זה אם לא גאוני? האוטוביוגרפיה כתובה בגוף ראשון, והיא נקראת ממש בקולו של טומי, בלי זיופים. קצת עף על עצמו, קצת טבול בהערצה של בן לאביו, אבל זה בכל זאת עובד. האמת היא שדי קשה לאתר את יאיר לפיד בטקסט הזה, וזה עוד הישג לא מבוטל. הוא לא מנסה להגדיל את חלקו בספר. טומי הוא הגיבור היחיד כאן, וכל השאר הן דמויות משנה שמקבלות את הפרופורציות הנכונות שלהן.

4. איזו מחווה מדהימה של בן לאבא. פייר, זה באמת מרגש.

5. מסתבר שסיפור חייו של טומי לפיד באמת מעניין. ובפרפראזה על המשפט המפורסם, מה ישראלי בעיניי - הוא, טומי לפיד. אפילו יותר מיאיר. איש ברוך כשרונות, סיפור סינדרלה קלאסי על ילד שגדל בתנאים מחפירים ביוגוסלביה והונגריה, שאיבד את אביו וחלק ניכר ממשפחתו בשואה וניצל ממנה בנס, עלה ארצה ועשה עם עצמו משהו גדול עד שהגיע להיות, בין השאר, ראש מפלגת שלטון גדולה ושר המשפטים של מדינת ישראל. יחד עם דנקנר, בן אמוץ, אפרים קישון, יוסי בנאי ועוד כמה שמות, נראה שהוא מאחרוני הדינוזאורים.

6. הסיפור כתוב, כך נראה, בכנות וישירות נדירות, וכראוי לביוגרפיה הוא מעלה גם עניינים פחות נעימים. למרות שטומי היה איש "חשוב", הסיפורים על הטעויות שעשה, החולשות שלו, ותפיסת העולם ה, אה, שנויה במחלוקת שלו מאירות רובד נוסף באישיותו, וגם, נדמה לי, בזו של יאיר לפיד עצמו.

7. גם הדברים שנעים על המנעד שבין מרגש לסנטימנטלי כתובים בטוב טעם ואינם מרגישים כמו מניפולציה. לא הזלתי דמעות אבל בהחלט התרגשתי, כמה וכמה פעמים.

8. איור העטיפה מקסים בעיניי.

אני יודע שלחבב את יאיר לפיד זה לא ממש באופנה. אבל ההתרשמות שלי, גם היום, זה שהוא מנסה לעשות טוב, ושהלב שלו נקי. הוא ואנשי מפלגתו. ולמי שחושב שהוא טיפש ובור - מי שכותב ככה, ברגישות הזאת ובמילים האלה ובניסוחים האלה ובהומור הזה, לא יכול להיות לא טיפש, לא בור ולא רשע.



****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על זיכרונות אחרי מותי - סיפורו של יוסף (טומי) לפיד