עם הספר הזה היה לי חיבור מיידי. למרות שהקשר בינינו לא היה אהבה ממבט ראשון. קודם קראתי עליו פעם מזמן באיזה עיתון, וסימנתי לעצמי בראש שהוא מעניין אותי. כעבור חודשים רבים, בחנות ספרים, הצלחתי רק לזכור שיש ציור של תפוזים על הכריכה. המוכרת החרוצה הצליחה לאתר אותו, אבל אז בדיקה זריזה כאן בסימניה הבהירה לי שמצב הכוכבים שלו לא מזהיר. אז עזבתי. אבל בהמשך נתקלתי בו שוב ביריד הספרים של "מודן" בפסח, והחלטתי לתת לו סיכוי. אני שמחה שעשיתי את זה.
זה ספר מצוין, אף כי הוא לא נקי מחולשות.
מירה בת ה-42 מגיעה אל קיבוץ שדות הבדיוני כל הדרך משבדיה הרחוקה. לפני יותר מארבעים שנה, אימא שלה היתה מתנדבת בקיבוץ, ומירה יודעת ששם נמצא ההסבר לצלקות שבצילן גידלה אותה אימא שלה. מירה נכנסת לקיבוץ בשעת צהריים, זרה ואבודה, ולא פוגשת איש. אף אחד לא מקבל את פניה. אבל הקיבוץ יודע היטב שהיא הגיעה. הודעות מועברות בקבוצות, מפריעות את מנוחת הצהריים של חברי הקיבוץ, וכולם יודעים בדיוק מה היא עשתה בכל רגע. והפתיחה הזו מייצגת היטב את יחסי הכוחות. לפחות כפי שהקיבוצניקים הבינו אותם, אי אז - הם חשו עליונים על המתנדבים. אבל למרות שמירה חלשה והם חזקים, היא תצליח בהדרגה להעמיד תחושה זו במבחן בלתי מחמיא.
המבט שמוצע כאן על הקיבוץ הוא נוקב וביקורתי. לא נמצא בו נוסטלגיה המתרפקת על טובי בנינו השריריים שעבדו במטע וברפת. הזרות של מירה מאפשרת את הריחוק הנחוץ כדי לראות גם את כל מה שהיה הרבה פחות זוהר באותן "שנות זוהר" של הקיבוץ, אחרי מלחמת ששת הימים.
מתוך הריחוק, הזרות והבדידות של מירה, ששורשיהם נטועים בקיבוץ שאליו היא חוזרת כזרה, נוצר קשר מפתיע, מרגש ובעל עוצמה בינה לבין אחת הנשים החזקות בקיבוץ, שעכשיו היא אישה קשישה בסוף ימיה. מירה נשלחת לסייע לה, וביחד הן מנסות לפענח את הסוד שאימא של מירה הסתירה, ושהשפיע באופן מהותי על חייה ועל חיי ביתה.
סופו של הספר מפתיע ומרגש מאוד. יש פשעים שלא ניתן לכפר עליהם, אבל ניתן להציע נחמה, וזה מה שהספר עושה. כשפצעים מועברים מדור לדור תמיד קיימת אפשרות שאחת החוליות בשרשרת תצליח לשחרר את צאצאיה מהמשא העובר בירושה. ומירה מקבלת בסופו של דבר את ההזדמנות המרגשת הזאת.
נתתי לספר חמישה כוכבים כדי שקוראים אחרים לא יפספסו אותו בגלל הדירוג הנמוך. אבל יש בו כמה חלקים חלשים: הרגשתי שחסר עוד קצת רקע על ילדותה של מירה, על הדברים שהתרחשו בחייה בשבדיה. מצד שני, חלק מסיפורי המשנה בספר היו מיותרים, וגם לא "נסגרו". יוצא מכלל זה הוא הסיפור על יחיאל, מנהל הארכיון הקיבוצי, שהיה גם הוא מרגש ונושא בשורה של שחרור. אבל הדמות של רופאת הקיבוץ ויחסיה הלא לגמרי מובנים עם בניה קיבלה מקום רב מדי.
הדמות המטרידה ביותר בעיני בספר היא זו של אופיר, אחד מצעירי הקיבוץ שמלווה את מירה. יש בדרך שבה קיבל את מירה כל כך הרבה מאפיינים שמזכירים את היחס שלו זכו המתנדבות בקיבוצים בשנות השישים והשבעים – אבל בשום שלב של הספר לא התפתחה בו מודעות, ולכן גם לא התאפשר תיקון. גם הדמות שלו קיבלה יותר מדי חשיפה, והיא עוררה בי חוסר נוחות לאורך כל הספר, בשל חוסר ההתייחסות הישירה לבעייתיות שהיא מייצגת.
בסופו של יום זה ספר שאני ממליצה לקרוא. הוא מעניין לכל אורכו, מותח במידה, ומציף אל פני השטח עניינים שראוי לדון בהם בהקשר לחברה הישראלית בכלל, וזו הקיבוצית בפרט. והסוף שלו, כפי שכתבתי – מרגש באמת.
