הקריאה בספרו החדש של יובל אברמוביץ', "ההזדמנות", עוררה אותי לפעולה. כבר תוך כדי קריאה הרגשתי דחף לקום ולעשות מעשה, כמו שהספר מאיץ בקורא לעשות, ומצאתי את עצמי ממרקרת וכותבת, רושמת וחולמת, מצלמת ושולחת קטעים שמתאימים ב-ד-יוק לחברים שלי. זהו ספרו השלישי של אברמוביץ' בסדרת ספרי "הרשימה", שהוא הוציא בהוצאה עצמית אחרי שקיבל 'לא' גורף מכל הוצאות הספרים בארץ - סיפור מעורר השראה בפני עצמו, שמוכיח לנו שתמיד יש הזדמנויות ללכוד באוויר, ואם הדלת סגורה, אז ניכנס מהחלון!
בין סיפורי ההשראה והמוטיבציה, יובל שיבץ דפי פעולה ומשימות קטנות שנועדו לאמן את הקורא ולהרגיל אותו לרשום רשימות. רשימות! רשימת חלומות- כל מה שעולה לי לראש בלי צנזורה, רשימת אנשים מעוררי השראה בסביבה שלי, רשימת הזדמנויות שפספסתי בעבר, רשימת הזדמנויות שעומדות לפניי עכשיו ואני יכולה להניע לפעולה..
המסרים שיובל מעביר הם חדים וברורים, הומוריסטיים לפרקים. הציורים החמודים המלווים אותם נעימים לעין ומזמינים. באופן כללי כל הגישה פה היא מזמינה: תצעקו את החלומות שלכם, אין לכם מה להסתיר! אחרת איך יידע היקום לאן אתם רוצים ללכת?
משהו במילים של יובל קלע בול לנשמה שלי. אולי זו התקופה שבה הספר תפס אותי; שנה חדשה, שינויים, התחדשויות. אולי זו הצורה הלא-מתנשאת, הדיבור בגובה העיניים שבו הוא פונה אל הקורא. ואולי בגלל שאני מכורה וקוראת כל דבר שהוא הוציא מאז 2010! בכל מקרה, שמחתי לראות שהספר במצבעי שבוע הספר, ואני כבר יודעת איזה מתנות המשפחה והחברים שלי הולכים לקבל ;)

בהתחלה חשבתי, איזה ספר כיפי. אנחנו נכנסים ישר לראש שלה, של קייטי. מהעמוד הראשון אנחנו בתוך בליל המחשבות הרצות שלה, מה שיוצר תחושה טבעית ונינוחה לקורא. אחרי עמודים מספר שמתי לב שבעצם כל המחשבות האלו כולן הן שטחיות ברמת הצבע-שיער-בגדי-מעצבים-מסעדות-כסף ואין בהן שום טיפת פילוסופיה, עומק, עניין מעבר לזה. כל העסק נראה כמו חוזה שסוכם מראש לסרט, שאציין שאם הייתי נתקלת בו במקרה בזפזופ לילי בין ערוצי יס, הייתי מעבירה ערוץ ללא היסוס (לאחר שתהיתי מי לעזאזל אישר את ההפקה של הבזיון הזה).

האווירה הקלולסית מורגשת בחוזקה באוויר, כאילו היה כל הספר תרגיל כתיבה של מנוזלת בת 15 שאמרו לה לצייר ענן מחשבות מעל המושג “מעבר לעיר חדשה”. הו הו תראו את הנערה הקטנה והחמודה הזו מחליפה את התדמית הכפרית שלה – ע”י החלקת התלתלים והרכבת משקפיים ללא מספר על פרצופה, לא משהו שכולל חשיבה חלילה – כדי להצליח בעיר הנחשקת והגדולה, כשהיא יכולה לממן רק חדר קטן בדירת שותפים – כאילו לא היינו שם מספיק בסדרות כמו הביץ’ מדירה 23, הבחורה החדשה, ואפילו סרטי ילדים כמו זוטרופוליס.

חידה: כמה פעמים המילה אינסטגרם יכולה לחזור בספר אחד? התשובה: אינסוף.

עושה רושם שהמו”לים או מישהו בסגנון דרשו מקינסלה להתחבר לדור הצעיר, והיא עשתה זאת בעיוורון ובלי הבנה ממשית של מאחורי הקלעים של “העניין הזה שכל בני הנוער נמצאים בו”. קייטי מחפשת כל הספר תמונות מושלמות להעלות לאינסטוש, כולל צילום ארוחות צהריים יוקרתיות של אנשים שהלכו לשירותים, אבל אין שום דיבור על מספר עוקבים או לייקים או תגובות.

כנ”ל לגבי יוגה, בלוג, זרעי צ’יה, חלב סויה, פוטושופ וטקסט (במובן של מסרון). הבנתי, זה סיפור מודרני. מודרני מאוד. הנה אנחנו, ב-2017, אוקיי? הניסיון המובהק לייצר תדמית מבינה ועכשווית ללא שום עומק, עניין, סיפור או תוכן – כשל.

הדיאלוגים המשמימים עשו לי חשק לבכות (“חטיף צ’יפס, קיטי-קייט?”, “ראיתי אותך מגיעה. התעוררתי נורא מאוחר, מצטערת! את רוצה ארוחת בוקר?”, “את… בסדר? ודאי שאני בסדר! רק קצת עייפה, זה הכל”). סיפור האהבה לא אמין מההתחלה (הוו נתקלתי בבלונדיני חטוב במעלית, מה הסיכויים בחודש הראשון שלי במשרד המצליח הזה?). גיבורת הספר פתית מדי. הטעויות בלכאורה-קומדיה-רומנטית הזו בולטות כמו כתמים של מלבין על חולצה שחורה.

ביטויים מגוחכים כמו “מילוי מצברים לקראת לילה של סקס לוהט” (ציטוט ישיר!), וסצנות רבות שנמצצו מהאצבע (ספויילר: אחרי תאונת דרכים עם רכב ישן בתעלה בכפר, הוא מנגב את פניו מהדם והם ממשיכים בטיול הרומנטי) גרמו לי לתהות מה חושבת הסופרת על מנת המשכל של קוראיה. אני מבינה ששום דבר לא מושלם, אבל חורים בעלילה שרואים מקילומטרים בסרט, בוודאי ובוודאי קוראים בספר.

קלישאות סתמיות נוסח הוליווד כמו “רק תהיי עצמך” ו”לשקר אין רגליים” אמורות להיות המסרים המעצימים בפרק האחרון, כשבעצם היה עדיף כבר שלא יהיה פה שום מסר. טעויות הקלדה ושגיאות כתיב רבות מעטרות את הדפים מתחילת הספר ועד סופו, מה שרק מוסיף לחגיגת הטמטום הגדולה הזו.

לסיכום בזבוז זמן טוטאלי, לא מתאים אפילו לקריאה בתור בדואר.

צוהריים, למוחרת, אימא, לעיתים. מודה ומתוודה שזו לי פעם ראשונה שאני קוראת ספר מאז התקבלו חוקי האקדמיה החדשים, אפילו הוורד עוד לא קיבל אותם לחיקו ומסמן את המילים בקווקוו אדום. אנשים רבים לא מסכימים עם התקן החדש, ואני נמנית ביניהם, לכן ההתחלה הייתה קרירה, קצת קשה אפילו. אבל אחרי שהתגברתי על המשוכה הזו, כלומר – התעלמתי לחלוטין מהדעות שלי, וקיבלתי את זה כעובדה מוגמרת – הרגשתי איך הסיפור והתיאורים בו שואבים אותי עמוק למציאות אחרת.

הומס ניחנת ברגישות יתרה לפרטים. כבר בעמוד 17 צחקתי בקול (“בתור אישה ממוצא סיני היא מפתיעה בחוסר הבררנות שלה באוכל סיני”), ובעמוד 28 מצאתי את עצמי צוחקת שוב (“אני מכניס לכיס את הפלאפון שלה ובאופן בלתי מוסבר גם שפתון”) – למעשה, ספרתי – ובממוצע כל עשרה דפים יש בדיחה מוצלחת עד כדי גיחוך. האבסורדיות של החיים מצטיירת בצורה מדויקת ויפיפייה בידי האמן המנוסות של הומס, ונראה כי אין פרט שחומק מעיניה בדרכה לבדר ולשעשע אותנו הקוראים, גם אם בדרך מעט מזעזעת לפרקים.

מחשבות רבות חולפות בראשי במהלך הקריאה וגם לאחריה, בהפוגות הבישול והמקלחת. פה טמון הקסם של הספר- הומס נוגעת בנושאים רבים שאין מרבים לדבר עליהם. נראה שאין משהו שמפחיד אותה להגיד. למשל, חוסר רצון להביא ילדים. רצון לרצוח את קרובי משפחתך. בגידות. פרידות. פורנו. יהדות בעולם המודרני. אתרי הכרויות. איך משתמשים בטמפון בפעם הראשונה.

מקריות ושבריריות החיים נמצאים בכל דף ודף, במערכות היחסים ההזויות שהארי יוצר לעצמו. האנשים בספר יוצאים ונכנסים מחייו ללא שום אזהרה. הדיאלוגים תלושים מהמציאות. האומללות וחוסר האונים שהארי מרגיש בבית החולים בדפים הראשונים. אני לא הייתי מרגישה ככה, חשבתי לעצמי, לי יש ניסיון גדול יותר עם מקרי חירום ובתי חולים, לי יש רשימה מסודרת של דברים לעשות ואנשים לעדכן כשמשהו כזה קורה. האמנם? מפקפקת בעצמי פתאום.

נהניתי מהספר ובענק, הומס לחלוטין כבשה אותי. אני ממש רוצה לקרוא עוד דברים שלה. ממליצה בחום!

http://saloona.co.il/anna-holy-city/?p=39?ref=blog_main
ספר חדש לאתגר קרת! קולולו! כמה מרגש! אני ועוד מעריצים נלהבים חיכינו לו, לא בערך אלא בדיוק, 8 שנים. קרת התבדח על הנושא ואמר שהוא “מוציא ספר פעם ב-8 שנים, כמו שעון”. הוא אמר שבעצם הוא תמיד כותב, וכשהוא מתחיל להרגיש שהסיפורים לוקחים אותו לאיזה כיוון פתאום, מתחברים להם, אז הוא מחבר ביניהם לאסופה ומוציא אותם לאור. ובכן, טוב שהגיע הזמן הזה! וטוב ש”מועדון הקוראות של סלונה” שלחו לי את הספר דרך אתר ע-ברית.

אודה ואתוודה שאת שני הסיפורים הראשונים באסופה, “הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח” ו”אל תעשה את זה!” שמעתי כבר בהרצאה של קרת “פתאום סיפור בדלת-הסיפורים שמאחורי הסיפורים” בבר ה”סורימארה”, שהעביר לקראת הוצאת ספרו החדש. אין מה לומר, הם ממש קרת קלסי. סיפורים שהם הזויים מצד אחד, וזורמים בקלילות מצד שני. לקרוא אותם שוב הרגיש כמו לבקר חבר ילדות שתקוע בניינטיז. פשוט חבל”ז. פיגוז.

הסיפור “עוגת פירורים” מכמיר לב. מסופר בבן חמישים שחי עם אמו ומסדר לה את קופסת התרופות שלה תמורת תשלום. זו הייתה חוויה אינטנסיבית שהייתי חייבת לקחת ממנה הפסקות.

בכיתי. לא אשקר. בן זוגי נבהל מההבעה המלנכולית שעל פניי, ואץ להביא לי שתיה ואוכל, “לא” אמרתי לו. “לא קרה לי כלום. ככה נראה אדם שקורא אתגר קרת”. קטונתי מלהבין איך קרת מצליח לצייר דמויות כך כך אומללות, ואיך הוא מצליח לעורר בנו רחמים ואמפתיה כלפיהן. כנראה הוא משתמש בקסם.

בסיפור שנושא את שם הספר – תקלה בקצה הגלקסיה – קרת מצליח לקומם ולעצבן אותי. זה מין סיפור פולני כזה שמתאר אנשים שלא משנה מה יקרה להם, הם אף פעם לא יהיו מרוצים.
ובסוף מה? לא רוצה להרוס לכם, אבל בוא נגיד שדברים טובים לא יכולים לצאת מגישה כזאת לחיים.

התגעגעתי להגיון שבאבסורד. לתחושה של חיים בתוך חלום. בסיפורים “אלרגיות” ו”סולם” קרת עושה את זה שוב, מנווט אותנו בדיוק מופלא במחוזות תת-המודע שלו, נבכי ההזיה המרהיבה, איפה שהכול אפשרי. ההוויה הישראלית וחוקי המציאות מתערבבים עם מציאות פנטסטית מקבילה כלשהי שזורמת במקביל, ויוצרים סיפורים לא פחות ממדהימים. זה כל מה שחיכיתי לו. תמצית האושר.

ב”טאבולה ראסה” ו”חלונות” הרגשתי מיואשת ולכודה, את “בלילה” ו”פיינאפל קראש” הקראתי לבן זוגי באוטו וצחקנו לאורך כל הדרך. מנעד רגשות רחב כמו זה הוא בדיוק מה שציפיתי לו מקרת.

כל הדמויות והסיפורים השתלבו בצורה מופתית ביצירה המקסימה הזו, התמונות נשארו לי בראש הרבה זמן אחרי. אני מלאת כבוד והערצה לאתגר קרת, שנדמה שהוא מאגר בלתי נדלה של הפתעות טובות. ספר מושלם.