#
זקנה תמהונית מנסה לעשות סדר בבלגן של היקום ועוסקת באסטרולוגיה שלתפיסתה היא הגורם האובייקטיבי המסביר כל דבר ביקום. היא חיה בבית הנמצא בצד הפולני בגבול פולין-צ'כיה. מעטים יכולים לשרוד באיזור המיוער והקפוא בחודשי החורף, ופרט לה ולשני שכנים, כל הדיירים עוזבים את בתיהם בחורף וחוזרים אליהם באביב.
מהיותה זקנה שחיה לבד, ואינה נמנעת מעימותים עם חזקים ממנה – גברים במיטב שנותיהם שפעולותיהם מוסכמות-חברתית כי הן "מסורת", "גבריות", "ככה עושים פה" – שמה הולך לפניה כנודניקית ועושת צרות וכל אחד מהגיבורים-על-חלשים איתו היא מתעמתת מרשה לעצמו לאיים עליה ולנפנף אותה. היא כותבת מכתבים ארוכים ומנומקים (לדעתה) לרשויות. למשטרה, למנהל הקהילה, לרשות הטבע. טוענת נגד עוולות שמעוללים ציידים לבעלי חיים חסרי אונים, לטבע בכללו.

ינינה היא אדם פיוטי בעל דמיון המנסה לאכוף את תפיסת הצדק שלה על אחרים. היא מנסה לסנגר על בעלי החיים ביערות הפראיים המקיפים את ביתה, היא חושבת שהיא מיזנתרופית ולדעתי טועה בגדול. היא אוהבת אנשים – לא בזכות ממונם, כוחם או המראה הנאה שלהם. היא אוהבת את מהותם: את האנשים חסרי השריון, התמימים שפיהם וליבם שווים, אלה שלא יזיקו לחלשים מהם רק כי הם יכולים.

הספר כתוב פשוט נפלא. בהומור המשובח, שלפעמים הוא מצחיק מאד ותמיד מראה על הבחנה דקה. טוקרצ'וק מאתגרת את הקורא להזדהות עם הגיבורה למרות תמהונותה, דבקותה באסטרולוגיה או בהסברים בלתי קבילים (המגיעים מחוסר האונים של הגיבורה לעצור את האכזריות) על נקמת בעלי החיים במעניהם. למרות שיש בספר תעלומה הנפתרת בסופו בדרך שהפתיעה אותי – הוא אינו ספר מתח. הסופרת אינה מתרכזת בתעלומה והקורא יודע רק מה שינינה יודעת וחושבת ומקבל את תמונה העולם שלה.

יש ספרים מעטים מדי, לצערי, המעבירים לקורא משהו מהרגש שהניע את הסופר לכתוב את הספר. הוא הזכיר לי – גם בנושא וגם ברגש העומד מאחוריו את "מועדון הכחדה" המטלטל של ג'פרי מור. לפעמים לכתוב דמות שאינה מושלמת מצליח כל כך, שהקורא(ת) אינה יכולה אלא לבלוע את האסטרולוגיה והפיוט ולהזדהות.

גאולת העצמות היבשות

לקראת החגים האחרונים, הרצאתי על סמלים סודיים בבתי כנסת עתיקים. אחד מהסמלים מעוררי העניין שעדיין משמעותו נותרה שנויה במחלוקות, היא הימצאותו של גלגל המזלות ובמרכזו הליוס, אל השמש ומרכבתו, במספר פסיפסים בבתי כנסת עתיקים. ממצא המעלה שאלה, מה לעבודה זרה, או עבודת כוכבים, האסורה במקרא, בבתי כנסת עתיקים? אחד ההסברים, הוא הצגת לוח שנה על עונותיו, שבמרכזו הליוס, כאלגוריה לאל הכל יכול, המקנה סדר וחוקיות שבבסיסם מחזוריות השנה, כיסוד לוודאות אותה אנו מבקשים לעצמנו.

אולגה ט'וקרצ'וק, בספרה על עצמות המתים, מעלה שאלה דומה, באמצעות גיבורת ספרה, ינינה, אשה מבוגרת, המתגוררת בכפר נידח בפולין, שעיסוקה המרכזי הוא אסטרולוגיה, (תחום ידע פסבדו מדעי, המבוסס על גלגל המזלות, המבקש לחזות את העתיד) באמצעותו ינינה, מחפשת משמעות לעולם.

שמה של גיבורת העלילה ינינה, (Inanna) הוא כשם אלה שומרית מלכת השמיים. ינינה העוסקת בכוכבים, רואה את עצמה, ככוהנת מקדשים פגאניים, העוסקת בהשפעת גרמי השמים על האדם והאנושות, שהוגדרה על ידי הכנסייה כמכשפה שנרדפה על ידה בעבר. האם לתופעה הקדומה יש משמעות כעת?

לכך נוסיף את תיאורה החיצוני של ינינה, ציפורניה שחורות, ובנוסף לכול, היא אוספת עצמות חיות מתות, אותן הרגו ציידים, מתוך אמונה שיום אחד המדע יוכל לשבט את הגנים שלהם, ובכך להחזיר אותם לתחייה. גרסה מודרנית של חזון העצמות היבשות של יחזקאל. תיאור באמצעותו, ט'וקרצ'וק, גרמה לנו באופן מידי, לתייג את ינינה, כסוג של מכשפה זקנה ומטורפת, אדם לא נורמטיבי ואיזוטרי, שעדיין מאמין בעולם בו קיים כישוף.

אבל ט'וקרצ'וק, לא עושה לנו חיים קלים, באופן שבו אנו מבקשים לתייג את ינינה. באמצעות רמזים על עברה, מתפענחת בהדרגה אישיותה המורכבת, כמו העובדה שהייתה גאון מתמטי ומהנדסת גשרים, שיצאה לתכנן גשרים בסוריה הרחוקה. בעיסוקה האחרון היא למדה ילדים, אך פוטרה מעבודתה. היא נוהגת בטנדר יפאני ישן, אותו היא מכנה בחיבה סמוראי. היא מתרגמת שירה אנגלית קלאסית, ויש לה מחשב נייד, דרכו היא מתקשרת עם העולם, ומעל הכול באמצעות תוכנות מיוחדות היא עורכת חישובים אסטרולוגים מורכבים, אך היא גם מסוגלת לערוך חישובים באמצעות אלמנך גרמי השמיים (טבלאות חישוב אסטרונומיות), או גם אצטרולב, (כלי למדידת זווית גרמי השמים). שני כלים ששימשו את המגלים הראשונים והנווטים גיבורי העידן המודרני.

ט'וקרצ'וק, אפילו מעניקה לנו רמז מטרים, על הזוגיות הקודמת של ינינה, זה היה לפני העידן שהפכה לחולה, במחלה שאף אחד לא הבין את מקורה (רמז למחלה פסיכוסומטית). היה לה בן זוג, מהנדס כבישים, פרוטסטנטי. כשהוא נחשף לסבלה, הוא תיאר את מצבה באמצעות ציטוט של לותר- מי שסובל, רואה את צידו האחורי של אלוהים–את התחת שלו, מבארת ינינה, בהתייחסותה האירונית לבן זוגה לשעבר ולממסד הדתי. באמצעות האזכור הקטן הזה, ט'וקרצ'וק, עורכת אתנו דיון, על משמעותו הסבל בעולם, ועל מבט האמת שהוא מעניק.

ינינה, בעלת יכולות לחוות טבע ראשוני: "השמיים תלויים כאן מעלינו קודרים ונמוכים, כמו מסך מלוכלך שעליו מתגוששים העננים במלחמה אין סופית", מקום בו קיימות, חיות המבקשות לשרוד, כמו השועלים, להם מייחסת ינינה, תכונות אציליות של יופי, לעומתם בני האדם, הופכים ל"חייתים", בהצדיקם הרג חיות כשעשוע, פריבילגיה, שבני האדם טוענים שהוענקה להם על ידי האלוהים.

ינינה, היא אישה דעתנית, שלא מפחדת לומר את דעתה, נגד הסדרים חברתיים והארגונים ממסדיים, כמו הממסד הדתי, המתאפיין בהעמדת פנים, ובשמירת כוחו והאינטרסים שלו במחיר רמיסת מי שלא הולך בתלם. ינינה, האישה הלא אסטטית, חושפת אותנו למחשבות על יופי, והרמוניה. היא זורקת אותנו לתובנה מפתיעה, שהגדרת היופי, במהותה, היא הגדרה ממסדית שנקבעת על ידי סוכני היופי השונים, כמו שבועוני אופנה ושבועוני נשיים, היוצרים נורמות ליופי, הגורמות לנשים תחושה של תיעוב עצמי, המניעה תעשיה שלמה של שקר, באמצעותה אנחנו מבקשים להשיג שלמות דמיונית ולא אפשרית.

על העצמות, הוא ספר יפיפה, בשפתו בתיאוריו ובאופן שהוא מחייב אותנו, לשאול את עצמנו שאלה כבדת משקל, מהו האדם, איך צריך להביט לעולם, ומהו תפקידו בעולם? שאלה שסופרים והוגי דעות התחבטו בה רבות, אך ט'וקרצ'וק, באמצעות דמותה של ינינה, פילוסופית עממית, יצרה נקודת מבט מרהיבה וייחודית לשאלה הזאת.

התכוונתי בכלל לקרוא את "ספרי יעקב", הספר המוכר יותר של אולגה טוקרצ'וק. עמדתי בחנות הספרים והתלבטתי - לאחרונה יש לי פחות זמן לקרוא וגם מעולם לא קראתי משהו של הסופרת הפולניה, כך שצלילה לרומן כל כך ארוך הייתה עלולה להתברר כמעיקה. החלטתי ללכת על הספר השני, היותר קטן רק כדי להכיר את הסופרת. הוקסמתי.
העלילה מתרחשת בכפר נידח בפולין. ינינה היא אישה בודדה ששומרת על בתי אנשים שאינם יכולים לסבול את החורף המקומי הקשה ומעבירים אותו במקומות אחרים. מספר מקרי מוות מסתוריים משאירים את המשטרה חסרת אונים. ינינה, בעזרת מפות של כוכבים ומזלות מפענחת אותם, זה ברור לה לגמרי - הטבע משיב מלחמה ונוקם באדם. כמובן שאף אחד לא תופס אותה ברצינות, המשטרה אדישה לתלונות שלה וגם ידידיה המעטים מגלגלים עיניים לשמע התיאוריות שלה.
הסופרת מנסה לתאר עולם הרמוני בין בני אדם לטבע. תיאור השינויים שמתחוללים עם חילופי עונות השנה, אדמה, צמחים ובעלי חיים (אני יודע שזה לא נשמע מפתה במיוחד לקריאה אבל זה פשוט כתוב נפלא). ההרמוניה הזאת מופרת על ידי ציד בעלי חיים וכריתת עצים - הרס הטבע על ידי האדם. כל זאת תוך כדי העלמת עין מצד הרשויות ואפילו בעידודם, דוגמת חגים ומועדים שאנשים מציינים על ידי הרג של בעלי חיים. מול האי צדק הזה עומדת ינינה לבדה ונלחמת במי שרק אפשר - המשטרה, הציידים, כמרים ומיני עסקנים, אך ללא הצלחה של ממש.
הדרך שבה בונה טוקרצ'וק את דמותה של ינינה היא נהדרת. כמו שפוגשים אדם לראשונה ומגירת הסטריאוטיפים שלנו נפתחת, ככה גם בספר. בהתחלה היא זקנה משוגעת שרק מסתובבת ומציקה לאנשים, אך מפרק לפרק טוקרצ'וק מוסיפה עוד רבדים לאישיות שלה, חוויות מן העבר שהשפיעו עליה, תכונותיה ותפיסות העולם שלה, כשבסוף היא יוצרת דמות כובשת.
הספר הזה יכול להיות הרבה דברים - שיר הלל לטבע, מניפסט של טיבעונות, כתב ביקורת על הממסד הפולני, שיעור בפמיניזם או מבוא לאסטרולוגיה. אומר שוב, בימים כתיקונם אף אחד מן הנושאים האלו אינו מהנושאים המועדפים עלי לקריאה, אך במקרה של "על עצמות המתים" זה פשוט לא תקף. הספר כתוב כל כך טוב, אמין, מדויק עד שלפעמים ניתן להריח את ניחוחות הכפר הנידח ולחוש את הקור המקפיא של החורף הפולני.
סה"כ ספר נפלא, מהטובים שקראתי בשנה האחרונה.

את אולגה טוקרצ'וק לא קוראים בנשימה אחת. אני למשל קראתי אותה מול הטלוויזיה בערבים, פרקים, פרקים לסירוגין. הרגשתי צורך שברקע יזמזמו קולות נוספים, כי איך שהוא הדממה, הכובד, לובן השלג ,האפלה, והקור המקפיא השורר בין הדפים, כאילו משכו אליהם הדהוד אחר, שונה, הדהוד של חיים אמתיים.

הסיפור הזה הזוי לגמרי, וגם הדמויות ממש לא כאלה שנפגש איתם בסופר, בקפה, או סתם ברחוב כי הם לא מסתובבים במקומות האלה. מקום ההתרחשות , הכפר הנידח שבו מתקיימת העלילה - תקוע איפה שהוא בפולין על גבול צ'כיה-מקום מוכה שלגים ודממה שגם לעונות השנה יש תפקיד מכריע. עולם של יערות ונפשות שנודדות בהם – חלקן חיות וחלקן אנשים שצדים את החיות וגברת אחת – המספרת ,גברת דושיינקו ינינה, זקנה תימהונית שחיה בגפה, אקסצנטרית, אפשר לומר גם מיזנתרופית שחולמת על עולם אחר ועסוקה בטוויית מפות אסטרולוגיות לכל מי שנקרה על דרכה.

רצף של מיתות מסתוריות מטלטל את דרי הכפר, ואותה הגברת דואגת לחפש במפות סימנים מרשעים שיובילו אל "הרוצח המסתורי" או לפחות יורו על סיבות למוות.
הכתיבה שזורה בהומור, לעיתים הומור שחור, ומלנכולי, והרבה, הרבה מאוד בדידות .

אפשר לומר שזה סיפור בלשי שמייצר ציפייה ...

טוקרצ'וק- היא סופרת פולנייה, פסיכולוגית במקצועה – זוכת פרס נובל לספרות בשנת 2018.
ונחשבת לאחת הסופרות המוערכות והמוצלחות ביותר בדורה.

נו טוב.....

אני חייבת לציין שהסוף גרם לי לצחוק מתגלגל שנמשך הרבה מעבר ... ושחרר את כל תחושות הדחק שייצר הכותר הזה .
מיועד לכל מי שרוצה להתנסות...

ינינה דושייקו גרה בכפר קטן בפולין קרוב לגבול הצ'כי. כמה בתים מפוזרים על גבעה וסביבותיה ממש בפתחו של יער. בחודשי החורף הארוכים והמושלגים רוב תושבי הכפר חוזרים לעיר וינינה שתמיד נשארת עוברת ושומרת על הבתים, זוהי פרנסתה בין היתר, היא גם מלמדת אנגלית פעם בשבוע בבית הספר.

ינינה לא אוהבת את שמה אבל אוהבת מאד בעלי חיים למיניהם ובאותה מידה שונאת ציידים. אחרי שערב אחד היא והשכן "תפלצת" מגלים ששכן שלישי שהוא צייד חובב מת מחנק על ידי עצם של איילה, מחליטה ינינה שבעלי החיים מצאו דרך להתנקם בהורגים בהם, לאחר מכן היא תצא לחקור את יתר הרציחות הלא מפוענחות, ותיתן את הדיאגנוזה שלה למשטרה שתפטור אותה בלעג.

למרות השלגים הכבדים, האפלה היורדת מוקדם, הסיפור נינוח כי תמיד מתנחמים ליד האח בתוך אחד הבתים עם כוס תה חזק וחם. או בחנות הבגדים יד שניה של "בשורה טובה". לאנשים בסיפור אין שמות אמיתיים כי אם כינויים שינינה מעניקה להם בראשה. כי ינינה אדישה למדי לגבי בני אדם ולכן למה לטרוח ולזכור את שמותיהם, כאשר הכינוי מתאר אותם.

בסופו של דבר זהו ספר מתח שיש בו תובנות על החיים ואולגה טוקרצ'וק מפליאה לכתוב אותו בנעימות ובלי להעיק. אהבתי את הדמות של ינינה, אישה מבוגרת על סף הזיקנה שההתיחסות אליה מצד הרשויות היא קצת כמו לבעלי חיים, דמות שקופה ובלתי מזיקה, ככה עד שהיא תתחיל להפריע לסדר הטוב

מאז שהתבשרנו לפני שנתיים על זכייתה של אולגה טוקרצ'וק בפרס נובל לספרות, נתקפתי חשק עז לקרוא את כתביה של הסופרת הפולניה והאלמונית שזכתה בפרס היוקרתי והיא אף לא בת שישים. אני מניח שעיתונינו, ששיבחו את כתיבתה וגם את מלחמתה בניאו-נאצים ופעילותה למען היהודים בארצה, שכנעו ישראלים רבים שיש להתוודע אל הסופרת בהקדם האפשרי, אך הזמן עבר ועד לאחרונה לא הזדמן לי להכיר את יצירתה, והנה גם שני ספריה שתורגמו לעברית לא זכו אלא לביקורות ספורות ב"סימניה".

ייתכן שהגורמים לכך נעוצים ברוחב יריעתו של ספרה הראשון שתורגם לעברית (690 עמודים), ואולי אלה השם והציור של הכריכה של הספר הנוכחי המשווים לו פנים קודרים ואפלוליים, ושמא זו אפילו הביקורת המרושעת והיחידה שנכתבה עד לרגע זה באתר ל"על עצמות המתים" (שהיא אולי ההגדרה המילונית לחוסר-צדק).

אך ברגע שתתאזרו אומץ ותתגברו על כל אלה, מצפה לכם מפגש מכונן עם ספר מצחיק, מרתק וגאוני שנכתב על ידי סופרת מחוננת.

המספרת של "על עצמות המתים" היא ינינה דושייקו - אבל עדיף שלעולם לא תכנו אותה כך, כי לתפיסתה השמות שניתנים לבני האדם, למקומות או לבעלי חיים, ניתנים בכזאת אוטומטיות, או סתם לפי האופנה הנפוצה באותו דור, ובלי להתאים אותם כלל לנושא השם עצמו. לשיטתה האורגנית, כשנותנים שם יש להשתמש בכינוי הראשון שעולה במוחנו, וכך יוצא שרוב הדמויות בספר מקבלות שמות כגון "תפלצת", "רגל-גדולה", "בשורה-טובה", והאהוב עליי: "האב רחשוש" (על שום הרעש שגלימתו מחוללת עם כל אחת מתזוזותיו).
ובכן, המספרת של הסיפור, שאקרא לה גברת דושייקו רק כדי שתוכלו להבין על מי אני מדבר, היא אשה מבוגרת וחולנית המתגוררת לבד בכפר קטן על גבול פולין-צ'כיה, ויהיו מי שיסברו, הן מבין הדמויות בספר והן מבין קוראיו, ששנים רבות כל כך של בדידות גרמו לה... להיות משוגעת?, אך אני פשוט לא יכולתי שלא להתאהב בדמות הספרותית הזו. היא מזן האנשים שלצערי רק הולכים ונכחדים בימינו: אידיאליסטית, אינדיבידואליסטית בחסד עליון, החוגגת בכל יום את מי שהיא באמת, המעצבת בכוחות עצמה את אמונותיה ורעיונותיה המעניינים, הייחודיים והמצחיקים.

חיבתה העצומה לבעלי חיים ולטבע מניעה אותה להימנע מלאכול בשר, לראות את עצמה כשליחתם של בעלי החיים, לחוש משטמה עזה לציידים שבכפר ובסביבותיו, ולהשיב מלחמה שערה נגד מסעותיהם ונגד בימות הציד שלהם, ש"פוצעים את העין ואת הנוף".
היא אסטרולוגית חובבת הסבורה שכל אחד מאיתנו התחיל כניצוץ מושלם בחלל, שדרך נפילתו לכדור הארץ פגש בכוכבים, והם אלו שפגמו בו והעניקו לו תערובת כזו או אחרת של פנטזיה, מרד, אופטימיות, שיעבוד ואהבה. היא מאמינה באפסיות האדם לעומת עוצמת הכוכבים, השולטים בו כבובה על חוטים, הקובעים את רגשותיו ומעשיו וגורלו.
היא מורה לאנגלית במקצועה, אך מאלה הנחושים לרגש את התלמיד ולהקנות לו ידע מתוך התפעלות, ועל כן שיעוריה כוללים הדלקת זיקוקים, ושימוש בעזרים כגון סלעים, ענפים ועלים, למורת רוחם של המורים שבאים ללמד אחריה...

העלילה של הספר נפתחת כש"רגל גדולה", אחד משלושת דיירי החורף של הכפר, נמצא מת בביתו, חנוק מעצם של איילה שצד ואכל. מוכי תדהמה וצער (על אף שהיה אדם נבזי ושפל למדי), דושייקו ושכנה, "תפלצת", הם הראשונים לגלות על כך ולהזעיק את המשטרה. בחלוף כמה שבועות נמצאת גווייתו של מפקד המשטרה, ראשה שותת דם ומוחבא בפי הבאר. וכך מקרי מוות משונים ובלתי מפוענחים פוקדים את הכפר פעם אחר פעם, וקהילת הכפר מוצאת את עצמה תחת אימה כשאין לה דרך לדעת מי יהיה הקורבן הבא של מקרי המוות המסתוריים.

מצוידת בידיעותיה האסטרולוגיות, בחוש הצדק שלה ובאהבתה הגדולה לטבע, דושייקו מנסה לגלות מי יכול לרצות ברעתו של הכפר הקטן שלא פוקדים אותו אלא ציידים מספר. על הדרך אנו לומדים להכיר את הכפר על כל יושביו, את "תפלצת" חולה הנקיון והסדר, את "בשורה-טובה" המנהלת חנות בגדי יד שנייה קטנה וחמימה בעיירה הסמוכה, את דיזי, תלמיד לשעבר של דושייקו, וכיום חבר טוב שמתרגם יחד עמה את יצירותיו של המשורר האנגלי ויליאם בלייק, וגם האווירה הקרה של כפר סחוף רוחות במזרח אירופה מורגשת היטב בספר זה.

הספר יגרום לכם לצחוק ולחייך לא מעט, ולי הוא שימש כתרופה מצוינת בכל פעם שנקלעתי לעצבות או כעס השבוע. בה בעת הוא גרם לי לשאול את עצמי שאלות רציניות לגבי היחס הצבוע שלי לבעלי חיים.
בקיצור, נשארתי עם תיאבון לעוד מטוקרצ'וק, ועכשיו אני לא יודע אם להמשיך עם הספר האחר שלה שתורגם לעברית, או לעבור ל"העולם של אתמול" שקניתי ביחד עם "על עצמות המתים"... עצות?

ספר מעולה. לאחר שקראתי את "ספרי יעקב" של טוקרצ'וק - (אחד הטובים ביותר שקראתי והמצדיק את פרס הנובל שלה) - הבנתי שצריך לקרוא עוד משלה. היא סופרת מעולה, היכולת שלה לתאר מקומות, אירועים, אנשים היא יוצאת מן הכלל - בעינָי כמובן - . כשהיא מתארת את הקור - אני ממש מרגיש את הקור, כשהיא מתארת את הרוח - אני חש את הרוח. העלילה מעניינת - אם כי לקרוא לכך מותחן - זה ממש לא לעניָין. זו פרוזה שיש בה גוויות ויש בה סיום מפתיע. התיאור של כפר פולני נידח על גבול צ'כיה על דמויותיו - שמות כל הגיבורים המשניים הם תיאוריהם (תפלצת, מעיל שחור, בשורה טובה, האב רחשווש, רגל גדולה ועוד). אהבת במיוחד את הסצינה של המפגש בכנסייה לכבוד יום הוברטוס הקדוש - פטרון הציידים - בו מברך הכומר את הציידים שדואגים להביא כמויות מזון לצבאים, לארנבות ולשועלים ואז ינינה (גיבורת הספר) משסעת אותו באומרה: זה כמו להזמין לארוחה ולרצוח את המוזמנים - כי זה מה שזה - הציידים מביאים את האוכל כפתיון לחָיות על מנת לצוד אותם. אהבתי מאוד ואשמח לעוד משלה.

במקור נקרא הספר : "דחפו את מחרשתכם על עצמות המתים" כתוב יפה מאוד ומסקרן פילוסופית, עם דגש חזק על זכויות בעלי חיים.
בכפר פולני נידח, ינינה אישה בודדה קשישה מקדישה את ימי החורף ללימוד אסטרולוגיה, תרגום שירה וטיפול בבתי הקיץ של תושבי ורשה העשירים. המוניטין שלה כטיפשה , מטורפת ומתבודדת מתעצם בשל העדפתה לחברת בעלי חיים על פני בני אדם. ואז מתגלה ששכן שלה מת ככל הנראה כתוצאה מחנק מעצם של צבי שהוא צד ואכל. עד מהרה מתגלות גופות נוספות, בנסיבות מוזרות יותר ויותר. ינינה הופכת לחוקרת, בטוחה שהיא תגלה מי הרוצח.
ככל שהסיפור ממשיך, אנו לומדים עוד על חייה של ינינה, על המוזרויות והאקסצנטריות השונות שלה, על אהבתה לשתי הכלבות שלה, ועל מערכות היחסים שלה עם שכניה. אנו גם נחשפים למחשבותיה על ציד, אותן היא רואה כברבריות. יש בספר הרבה אמריות בעד בעלי חיים ובגנות אכילת בשר כגון : "כשאתה עובר ליד חלון ראווה שבו נתחים אדומים גדולים של גופות שחוטות תלויים לראווה, האם אתה עוצר לתהות מה זה באמת? אתה אף פעם לא חושב פעמיים על זה, נכון?"
עוד ועוד אנשים מתים, רובם גברים רבי עוצמה בכפר. ויאנינה מנסה לשווא לגרום לאנשים להתייחס ברצינות לתיאוריה שהחיות הורגות את הגברים האלה כנקמה על הציד. הספר מזכיר שבחיים החברה מתייחסת לאנשים מסוימים יותר ברצינות מאחרים, ולאנשים מוזרים כמו יאנינה לא מתייחסים כלל.
אחד החלקים המעניינים בספר לדעתי, היה הסוף כאשר בעיירה מתקיימת מיסה לקדוש הפטרון הקתולי של הציידים, סנט הוברט. ינינה יושבת בכנסייה, לא מצליחה להתאפק ופורצת בנאום נאום על הצביעות והסטייה שבחגיגת בעלי חיים על ידי עידוד הריגתם.
אם אני רוצה לעניין אתכם יותר בספר -זה כבר יהיה ספויילר אבל זה ספר כמו בלשי עם גילוי מפתיע בסוף ושאלות מוסריות וסופרת טובה מאוד!

אני לא מצליחה להחליט כמה כוכבים לתת לספר הזה, אבל מן הראוי שאכתוב עליו משהו. מדובר בספר (הרציני) הראשון שקראתי בפחות מ-24 שעות, אחרי הכל.
הספר עוסק בגברת דושייקו. מאחר ודושייקו מכנה כל אדם וחפץ הנקרה בדרכה בכינוי מוזר, אקרא לה גם אני בכינוי, "מכשפה זקנה" (להלן: המכשפה).
המכשפה גרה במקום כה נידח עד שאין לו שם, אך שמות גם ככה לא חשובים בעולמה הפנימי והמשונה. המכשפה מתפרנסת משמירה על בתי הקיץ של אחרים, הננטשים מדי שנה בבוא החורף הפולני העז, ומלימוד אנגלית בבית הספר בכפר הסמוך בימי רביעי. המכשפה עוסקת בזמנה הפנוי, איך לא, באסטרולוגיה, ובתרגום שיריו של וויליאם בלייק (שנחשב גם הוא לתמהוני בקרב בני זמנו).
המכשפה טבעונית. למכשפה יש חיבור עמוק לבעלי החיים ולטבע. היא חשה כי היא שליחתם של החיות, ובזה לבני האדם הגורמים להן לסבל.
הסלידה מבני האדם המאפיינת אותה היא כזו המאפיינת, בדרך כלל, רק זקנים. זוהי לא אותה הסלידה המתפתחת בקרב בני-נוער, כי אלה עדיין נואשים לאישורם של אחרים, למרות שהם מעמידים פנים שלא כך הדבר. המכשפה סולדת בצורה מוחלטת ממוסדות השלטון, ממוסדות הדת, מהקונפורמיות, מהקולקטיביזם. המכשפה מקיפה את עצמה ב"אאוטסיידרים" כמוה, או במילותיה שלה, אנשים שאינם מועילים לחברה. אבל מדוע צריך הפרט להועיל לחברה? מי קבע מה מועיל ומה לא מועיל, מה טוב ומה לא טוב? למי מגיע להתקיים, ולמי לא?
רוב הספר מתרחש בתוך ראשה ועולמה הפנימי של המכשפה, ואלו הן רק חלק מתהיותיה. עיסוקה הרב באסטרולוגיה ובטבעונות קצת הלאה אותי, אבל המשכתי בקריאה, כי הכניסה למוחה ולעולמה של המכשפה די ממכרת.
בשורה התחתונה, מי שמצפה למותחן א לה באלאדצ'י ודומיו, שיקרא ספר אחר. זה ספר שבמקרה, מדי פעם, יש בו רצח וגוויות, אך מתח אין בו, וסופו, בניגוד למותחנים קלאסיים, לא משנה במיוחד. הסוף אינו העיקר. אם הייתי צריכה לתאר אותו ממש בכמה מילים, הייתי קוראת לו ה"פייט-קלאב" של הזקנות התמהוניות. וכלל לא הייתי קונה אותו לכל יקיריי, כפי שהומלץ בסקירה אחרת. פייט-קלאב של זקנות תמהוניות זה ממש לא לכל אחד.