ביקורת ספרותית על מכרה הקרח מאת אהרן אפלפלד
ספר מעולה

---

"אנחנו מכאן לא נצא עוד, אפילו נהיה מרחק אלפי קילומטרים. אנחנו את עצמנו משאירים כאן, ומה שהולך ומרחיק עצמו מכאן אינו אלא צל דק שהגוף מפיל."
מנגינת הספר הזה היא - שתיקה. בין טירוף דעת לגעגועי פתע, השתיקה היא החולשת על הכל, כי אין פֶּה אדם שיוכל למלמל ולתאר את גודל האימה. אימה כה כבדה, שהיא מפילה את הגוף על קרקע הקרח, על אדמת סיזיפוס, ומרשה רק לצל האדם לחמוק וללכת הביתה.
אני לא יודע אם זה סגנונו הקבוע של אפלפלד - אבל חשתי כמו ניילון נצמד עד כדי מחנק את האיטיות השותקת שבה הולך וסב הסיפור סביב עצמו, ללא התקדמות, ללא פתרון, ללא יציאה מן הסבך. הכל חסר חסר פשר, וחסר תקווה. וכשהלב מת - אין הגה יוצא.
ובכל זאת, יש תקווה. חרוזי התקווה של הספר הם פנחס ובוצי, עובדי השם, בעלי האמונה, שמבינים שזוהי עת צרה, וככל עת צרה - דינה לחלוף, אך האלוקים אמת הוא לא יחלוף, ואף ש'לך דומיה תהילה' - השתיקה רעה היא בעיני המאמינים: 'השתיקה היא ברית עם המוות', כך אומר הוניג (שחזר לבסוף בתשובה) לחבריו, ומעודד אותם: "כי השתיקה היא כמו מרה שחורה, היא מחלישה אותנו."
"ומה לעשות?"
"רק לא לשתוק."

המספר שותק, המום, אך המסר עולה ומאיר מבין דפיו: עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵ-ל.

(ויש לציין, באורח אירוני, שעל אף ביקורתה של טרודה פולאק על היהדות, שאין בה אומנות מכיוון שאין בה שתיקה - הרי לך אומנות פרוזה יהודית שצומחת מן המילים השותקות).

» ביקורות נוספות של אבק ספרים
» ביקורות נוספות על מכרה הקרח