למה לא קראתי אהרן אפלפלד עד היום?
אין סיבה טובה.
יש שתי סיבות לא באמת טובות אבל הן כנראה הסיבות האמיתיות:
הראשונה היא שתמיד כשאמרתי שאני אוהבת את אהרן מגד אנשים היו מהנהנים ואומרים, אה, כן, זה של השואה, נכון...? וזה עצבן אותי וקצת הרחיק אותי מלקרוא את "זה של השואה", כלומר אהרן אפלפלד.
השניה היא שקראתי עליו שהוא לא ממש כותב על השואה. שהוא כותב מסביב. שהוא כותב על הלפני, על האחרי, שהוא משאיר את הדבר עצמו עמום.
תראו, אני דור שלישי. אנחנו הדור שלפי המחקרים העז ורצה לשאול ולדעת.
הדור השני גדל על שתיקה או על עודף סיפורים. כך או כך הוא לרוב נמנע מלשאול, מלהכאיב, להורה, לעצמו.
הדור השלישי גדל קרוב-רחוק.
לא כמו הדור השני, עם הורים ניצולים.
סבא או סבתא ניצולים היו מספיק קרובים כדי שנרצה לדעת ולא מספיק קרובים כדי שנפחד לשאול או כדי שנמאס בסיפורים.
אולי בגלל זה פחות רציתי לקרוא סופר שכותב מסביב.
מסביב היה לנו כבר מספיק, תודה רבה.
רציתי לקרוא תכלס. רציתי לדעת. לחשוף. לגלות.
כאילו המידע יעזור לי איכשהו, יכין אותי, יגן עלי.

***

אז זה האפלפלד הראשון שלי, ושלא במפתיע - בחרתי דווקא אחד שמספר ישירות על השואה.
והוא מצליח להיות בו זמנית גם מאוד ישיר וגם, איכשהו, עדיין עקיף.
אני לא יודעת להסביר את זה, הוא מספר ומתאר דברים קשים. כאב, סבל, התעללות, מוות.
אבל הוא נשאר טיפה מרוחק, כמו מבט מבעד לשכבה של קרח, שקוף-לא-שקוף.
כזה שמביא אותך להזדהות ולכאב, אבל לא לבכי.
הוא גם מסתיים ככה, בלי סוף "אמיתי". בלי סיום נחרץ, בלי גילוי מה קרה להוא, ולהיא...
כאילו לא צריך לכתוב את מה שהלב כבר יודע.
כאילו גם כשכותבים על הזוועה, צריך לעצור איפשהו, להשאיר משהו כמוס. נסתר. אזור שאליו אין כניסה לזרים.
זה האפלפלד הראשון שלי, אבל אני מניחה שלא האחרון.

***

ולא יכולתי שלא להתעכב על כל הדמויות שיודעות היטב למה זה מגיע להם, בעצם. להם כלומר ליהודים באשר הם.
איך היהודים אשמים במצבם, הביאו אותו על עצמם.
זה בגלל היהדות, זה בגלל רדיפת הבצע, זה בגלל הדת, זה בגלל הרפיסות, גורלנו בעצם בידינו, אם רק נכריז שאנחנו מוכנים להשתנות, שלא נהיה כאלה יותר, אם רק נתנער מספיק חזק...
ויש כאלה שעדיין מנסים.

"אנחנו מכאן לא נצא עוד, אפילו נהיה מרחק אלפי קילומטרים. אנחנו את עצמנו משאירים כאן, ומה שהולך ומרחיק עצמו מכאן אינו אלא צל דק שהגוף מפיל."
מנגינת הספר הזה היא - שתיקה. בין טירוף דעת לגעגועי פתע, השתיקה היא החולשת על הכל, כי אין פֶּה אדם שיוכל למלמל ולתאר את גודל האימה. אימה כה כבדה, שהיא מפילה את הגוף על קרקע הקרח, על אדמת סיזיפוס, ומרשה רק לצל האדם לחמוק וללכת הביתה.
אני לא יודע אם זה סגנונו הקבוע של אפלפלד - אבל חשתי כמו ניילון נצמד עד כדי מחנק את האיטיות השותקת שבה הולך וסב הסיפור סביב עצמו, ללא התקדמות, ללא פתרון, ללא יציאה מן הסבך. הכל חסר חסר פשר, וחסר תקווה. וכשהלב מת - אין הגה יוצא.
ובכל זאת, יש תקווה. חרוזי התקווה של הספר הם פנחס ובוצי, עובדי השם, בעלי האמונה, שמבינים שזוהי עת צרה, וככל עת צרה - דינה לחלוף, אך האלוקים אמת הוא לא יחלוף, ואף ש'לך דומיה תהילה' - השתיקה רעה היא בעיני המאמינים: 'השתיקה היא ברית עם המוות', כך אומר הוניג (שחזר לבסוף בתשובה) לחבריו, ומעודד אותם: "כי השתיקה היא כמו מרה שחורה, היא מחלישה אותנו."
"ומה לעשות?"
"רק לא לשתוק."

המספר שותק, המום, אך המסר עולה ומאיר מבין דפיו: עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵ-ל.

(ויש לציין, באורח אירוני, שעל אף ביקורתה של טרודה פולאק על היהדות, שאין בה אומנות מכיוון שאין בה שתיקה - הרי לך אומנות פרוזה יהודית שצומחת מן המילים השותקות).

אפלפלד עומד בקריטריון החשוב, לטעמי, לספר טוב: סיפור אנושי קטן הכתוב בכישרון גדול. זה לא שהשואה היא סיפור אנושי קטן, אבל הספר הזה כן והשואה היא אך הד, רקע, צל.



הספר דנן הוא הראשון בו נוגע אפלפלד בשואה ובעצביה החשופים. אפלפלד עצמו היה ילד בשואה, אבל שנים שמע סיפורים על שהתחולל שם ולבסוף בחר לכתוב סיפור שהתרחש במקום האפל הזה, מקום שהשטן בכבודו ובעצמו לא הצליח להמציא.



המספר הוא נכדו של רב גדול ומפורסם. עובדה זו מתגלה לנו די מאוחר. האב התנתק מאביו המפורסם וחי חיים חילוניים הרחק מהשפעתו של אביו שלו. הקרע היה גמור ולא היה שום קשר ביניהם. למרות חילוניותו של האב ומכאן של הבן המספר, היהדות, בין אם דתית ובין אם חילונית, שינתה כקליפת השום לגרמנים ואלה לא הבדילו בין יהודי דתי לאחד האדם, שבמקרה הוא יהודי.



בתחילה גרו כולם היכן שגרו והמקום הפך לגטו. היהודים הצטוו לעבוד בבית החרושת לתפירת מדי צבא או בבית חרושת לייצור פגזים. מעת לעת הועלו הנורמות, העבודה נעשתה קשה יותר, מכבידה יותר ולמרות הכל הם לא גורשו. היכולת לשמור על משפחתיות ומגורים קבועים סייעה איכשהו. המספר אף התאהב באידה, איתה גדל, והיא אף הרתה לו. חתונה חפוזה הועמדה, אולם המספר נקרא בשל "הצטיינות" לעבור למינכן, שם עליו להמשיך ולעבוד בתפירה, הוא ועוד יהודים גברים שכנים. מאשליה זו התפכחו תוך כמה ימים כשהבינו שנקלעו למחנה עבודה. המחנה היה קשה, הקור צורב, האוכל דל והדרישות אינסופיות.



במחנה החלה להתקיים שגרה של ויכוחים, של דתיים מול חילוניים, כשהדתיים מוקעים על כל צעד ושעל. גם ויכוחים סביב הקומוניזם היו תדירים. מעשי נדיבות וטוב לב וגדולה היו מעשים של יום יום, ורק בגללם נותרו בחיים אנשים שניכר כי נפשם קצה בחיים קשים אלה: "בכל שבוע לפחות אדם אחד טורף את נפשו בכפו. כל התאבדות מזעזעת ושומטת את הקרקע תחת רגלינו. די לחרפה ודי להשפלה. החיים אינם כל כך מפוארים שכדאי להתבזות למענם. זו קריאתם האחרונה, והיא מהדהדת לעיתים שעות. לבסוף היא נספגת בדם כרעל".



למחנה מגיע איכר יהודי חסון, בוצי שמו. בתחילה הסמלים הגרמנים אינם מעזים להתעלל בו. כוחו כה רב שנדמה למספר שלא אדם הגיע למחנה אלא מנוף. הגרמנים אף נעזרים בו בכל עבודה קשה שהם עצמם אינם מסוגלים לבצע. כשהם מתחילים להתעלל בו הוא בוחר לעשות מעשה המשחרר את כל המחנות שמסביב.



לאחר השחרור מתגלעים שוב ויכוחים ישנים, התפלגויות חדשות קמות ולבסוף בוחר גרעין ובו המספר עצמו לעזוב את המחנה. העזיבה אינה קלה, ההליכה לשום מקום ועם תקווה קלושה לשוב ולפגוש את המשפחות לא ממש מעודדת, אבל צריך לעשות מעשה. המוות ממשיך ללוות את ההולכים, אנשים מצטרפים ואחרים עוזבים.



אפלפלד מספר סיפור נוגע ללב, לרגעים מזעזע, אבל בלי התלהמות. כהרגלו, דברים קשים נאמרים במילים הקטנות ביותר שאפשר, לרוב במשפט מסכם אחד.



מומלץ בחום.