ביקורת ספרותית על מכרה הקרח מאת אהרן אפלפלד
ספר טוב

---

למה לא קראתי אהרן אפלפלד עד היום?
אין סיבה טובה.
יש שתי סיבות לא באמת טובות אבל הן כנראה הסיבות האמיתיות:
הראשונה היא שתמיד כשאמרתי שאני אוהבת את אהרן מגד אנשים היו מהנהנים ואומרים, אה, כן, זה של השואה, נכון...? וזה עצבן אותי וקצת הרחיק אותי מלקרוא את "זה של השואה", כלומר אהרן אפלפלד.
השניה היא שקראתי עליו שהוא לא ממש כותב על השואה. שהוא כותב מסביב. שהוא כותב על הלפני, על האחרי, שהוא משאיר את הדבר עצמו עמום.
תראו, אני דור שלישי. אנחנו הדור שלפי המחקרים העז ורצה לשאול ולדעת.
הדור השני גדל על שתיקה או על עודף סיפורים. כך או כך הוא לרוב נמנע מלשאול, מלהכאיב, להורה, לעצמו.
הדור השלישי גדל קרוב-רחוק.
לא כמו הדור השני, עם הורים ניצולים.
סבא או סבתא ניצולים היו מספיק קרובים כדי שנרצה לדעת ולא מספיק קרובים כדי שנפחד לשאול או כדי שנמאס בסיפורים.
אולי בגלל זה פחות רציתי לקרוא סופר שכותב מסביב.
מסביב היה לנו כבר מספיק, תודה רבה.
רציתי לקרוא תכלס. רציתי לדעת. לחשוף. לגלות.
כאילו המידע יעזור לי איכשהו, יכין אותי, יגן עלי.

***

אז זה האפלפלד הראשון שלי, ושלא במפתיע - בחרתי דווקא אחד שמספר ישירות על השואה.
והוא מצליח להיות בו זמנית גם מאוד ישיר וגם, איכשהו, עדיין עקיף.
אני לא יודעת להסביר את זה, הוא מספר ומתאר דברים קשים. כאב, סבל, התעללות, מוות.
אבל הוא נשאר טיפה מרוחק, כמו מבט מבעד לשכבה של קרח, שקוף-לא-שקוף.
כזה שמביא אותך להזדהות ולכאב, אבל לא לבכי.
הוא גם מסתיים ככה, בלי סוף "אמיתי". בלי סיום נחרץ, בלי גילוי מה קרה להוא, ולהיא...
כאילו לא צריך לכתוב את מה שהלב כבר יודע.
כאילו גם כשכותבים על הזוועה, צריך לעצור איפשהו, להשאיר משהו כמוס. נסתר. אזור שאליו אין כניסה לזרים.
זה האפלפלד הראשון שלי, אבל אני מניחה שלא האחרון.

***

ולא יכולתי שלא להתעכב על כל הדמויות שיודעות היטב למה זה מגיע להם, בעצם. להם כלומר ליהודים באשר הם.
איך היהודים אשמים במצבם, הביאו אותו על עצמם.
זה בגלל היהדות, זה בגלל רדיפת הבצע, זה בגלל הדת, זה בגלל הרפיסות, גורלנו בעצם בידינו, אם רק נכריז שאנחנו מוכנים להשתנות, שלא נהיה כאלה יותר, אם רק נתנער מספיק חזק...
ויש כאלה שעדיין מנסים.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על מכרה הקרח