אני מתעוררת לבוקר אביבי בהייברי, כפר קטן באנגליה, עשרים וחמישה קילומטר מלונדון. ההכנסה שלי, שלושים אלף פאונד לשנה, ומעמדי, אצולה כפרית נינוחה, מאפשרים לי להחליט איך לבלות (או לבזבז) את היום שלי. אני יכולה לבקר את הזוג ווסטון, אומנתי לשעבר, או לטייל עם הרייט או מר נייטלי, גם ג'יין פיירפקס ומיס בייטס זקוקות לתשומת לב, במיוחד מפני שמצבן הכלכלי ירוד למדי.

את הביקורים אני אקדיש לפטפוטים ורכילות, אחר הצהריים, מן הסתם, אם סדר יומי העמוס יאפשר לי, אנגן קצת על הפסנתר שלי. בערב, יכול להיות שנזכה לביקור גומלין של פרנק צ'רצ'יל ונשחק קלפים ביחד. אנחנו נרכל בציחקוקים על הזוג אלטון, הכומר הנפוח, שניסה לחזר אחרי, ואשתו, אוגוסטה, אשה קולנית, יהירה וטיפשה עד אימה, שגאה כל כך באחותה העשירה ובגיסה שיש לו מרכבות לאנדאו.

אני, אמה וודהאוז, סנובית איומה, אינטליגנטית וחכמה, נחושה שלא להינשא לעולם ועסוקה בשידוכי כל האנשים פנויים שבכפר שלנו. כמובן שאני שדכנית כושלת למדי, וכל המדדים השכליים שלי מתמוטטים מול ענייני הלב והאהבות, שבוררות, אמנם, הכנסה כספית ומעמד חברתי, אבל מפלסות דרך בקשיים והורסות את כל התכנונים שלי.

בסוף, גם אני אתאהב, או אגלה שהייתי מאוהבת מזמן, ורק יהירותי עמדה כמו מסך מול עיני.

כאחרית דבר, תכתוב בעוד מאתיים שנה, איזו ד"ר מרי פ' ברואר, מרצה לספרות, שאני הגיבורה הנהדרת ביותר של ג'יין אוסטן. אבל אפרתי, שתפרוש להלן את משנתה, תתווכח איתה קשות, מפני שאפרתי בטוחה שאהבה ודעה קדומה הוא ספר טוב בהרבה.

*****************

טוב, אז נניח לאמה וודהאוז להתכנס בחזרה לבין דפי הספר, ממילא היא גאוותנית ויהירה ובעלת ביטחון עצמי מופרז (מעמדה מאפשר לה ומקנה לה זכויות יתר) ועדיף שלא תשמע, שאני אוהבת את אליזבת בנט הרבה יותר.

ואני לא היחידה. אולי מבקרי ספרות מעדיפים את אמה, אבל בני תמותה פשוטים כמוני, בטוחים שגאווה ודעה קדומה היא יצירת מופת מופת מופת, בעוד אמה, היא יצירת מופת. ההוכחה הפשוטה היא, שהמון העם הנבער, כמוני וכמו עוד מיליוני בני תמותה פשוטים, מכנה משותף נמוך ורחב, קראו את גאווה כמה פעמים והתענגו על הסדרה של הבי.בי.סי. וראו את הסרט וגם יודעים שיש עוד הרבה יצירות מאוחרות, שמתכתבות עם גאווה, בעוד אמה זכתה להרבה פחות כבוד.

אבל מה אנחנו יודעים, רודפי עלילות סנסציוניות שכמותנו.

מה הבעיה של אמה? הבעיה העיקרית היא, שהעלילה היא בעיקר הלוך נפש ותכנונים ודיבורים וברבורים וביקורים ורקימת שידוכים וגיבורים לא מאוד מעניינים, בעוד גאווה ודעה קדומה הוא סיפור נפתל ומרתק, עם גיבורים מתחלפים, עם מחלות ואובדנים, מטומטמים גמורים וציניים מבריקים, אנשים מקסימים וגאוותנים יהירים, עם לבבות שבורים וצער בלתי נתפס, עם אי הבנות ושגיאות וראייה מוגבלת, כנגד חזון והתגברות על דעות קדומות.

סלחי לי, אמה, כבודך במקומך מונח. את נהדרת ורלבנטית גם בהיותך בת מאתיים. את יצירת מופת משעשעת ומבריקה, אבל אין בך אותו לב רומנטי אפל שמתרסק למיליון רסיסים כדי להתחבר מחדש בפרץ דמעות בלתי נשלט.

לא, אמה, יקירה, למרות שכלך, למרות מעמדך, למרות טוב טעמך, אני אוהבת את אליזבת פי כמה.

ואת, ג'יין אוסטן המופלאה, לו רק לא מתת בדמי ימיך, אילו יצירות היית מביאה לאוויר העולם.

ותודה לשי סנדיק, אבל גערה קטנה באוזן. ההגהה אינה מושלמת, נפלו כמה שגיאות שאין מקומן בתרגום של יצירות מופת.

לפני שנים, כשניסיתי לקרוא ספר של ג'יין אוסטן, הגבתי דומה מאד למה שמישהו כתב פה בביקורת "ג'יין אוסטן לא בשבילי! לעולם לא אקרא אותה!". אחרי מספר שנים התעקשתי, לשמחתי. הבנתי - אני חושבת - איך צריך לקרוא אותה: לא להתקומם על תובנותיה תוצר המאה ה - 19, לא להתווכח איתה, לתת לה לספר את הסיפור בקצב שלה גם אם נדמה לי שכבר הבנתי, זוזי הלאה. ובאמת גליתי סופרת מעניינת, שכתיבתה מקיפה את עולמה ומאפשרת לי לרגעים להיות חלק ממנו.

את אמה קראתי עכשיו לראשונה בעקבות הביקורת המעולה של עדי (תודה!), וגליתי משהו חדש על הסופרת שלא ראיתי קודם: אירוניה! היא מתייחסת אל גיבורתה באירוניה ובחיבה, ומציירת דמות ברורה. זו שבטוחה שהיא יודעת הכל, בעיקר היא יודעת מה טוב לאחרים, מכורה לזיווגים ומניפולציות, מארגנת לה את העולם כמו שנראה לה שהוא צריך להיות ואין בה גרם אחד של מודעות עצמית, שהיה מאפשר לה להתבונן - וגם לראות - את מה שעומד מול עיניה. תודו שאתם מכירים אותה - לי היא מוכרת אישית. בשנים שחלפו מאז נכתב הספר ממשיכים לנפק "אמות" חדשות מדי פעם.

עוד איפיון מעניין שנתקלתי בו בספר הוא דמות האב ההיפוכונדר: זה שמבלה שעות ארוכות בדאגה לבריאותו, מודד את צעדיו בחוץ, בטוח שמזג האוויר קשר קשר נגדו, מרוכז בעצמו ומעביר את חייו בעיסוקים כמו התעטפות בבגדים ודאגה. גם בספר "האשה בלבן" מופיע תאומו הזהה (בדמות הדוד) ולדעתי פרויד היה חוגג על אנשים אלה שויתרו על חיים תמורת נעלי בית. בעצם, הוא חגג עליהם...

אז מה יש לי לומר? אהבתי את הספר. הוא שיעשע אותי וגרם לי הנאה. הוא אמנם דורש סובלנות וסבלנות, התרגום של רנה קלינוב ארכאי אך מסתדר היטב עם הסיפור האיטי. אבל מצחיק, אחרי שאתה מתרגל ונכנס לקצב אתה רואה כמה דמיון יש בין אנגלים במאה ה - 19 לשכנה בבאר-שבע...

*

תמיד נעים לי לפסוע באנגליה של ג'יין אוסטין.
לטייל בגינות היפות, עם שמלות פורחות, עליזות ובדיחות הדעת הנלווים לכך.

כל פעם מחדש, אני נהנת לפתוח את דפי הספר, ולכמה רגעים להישאב פנימה, לצעוד מדימונה, ישראל, אל המחוזות הקטנים שבאנגליה, לצד אצילים כאלו ואחרים, ללגום מעט תה, ולדבר בשפה שהפכה לנכחדת.

יש בה, באוסטין, קסם, משהו שאפשר למצוא בסופרים מועטים בלבד, ריח של דפים צהובים, של תמימות שחלפה מעולמנו.

באמה, של אוסטין, יש את כל המוטיבים הללו, בשפה ייחודית ודמויות מעניינות והכל בהומור מענג שלא נמצא לו שני.

אבל יכול להיות שאני משוחדת, שמעתי מקוראים רבים, שלא צלחו את ספריה, שמצאו אותם עמוסים וכבדים, איני יכולה להסכים, ובניסיוני להוכיח אחרת, התחלתי לקרוא את אמה בשפת המקור, לצערי הניסיון לא עלה יפה בעיקר מכיוון שהיו מושגים רבים שהיו זרים לי מאוד, את המשך הספר עשיתי בשפת הקודש ונהנתי מאוד, הוא כתוב בשפה מיוחדת והתרגום לא פוגם מהאותנטיות כלל וכלל.

ספר מלא בקסם עתיק, ובהומור מענג שגרם לי לא פעם לחייך חיוך גדול וגם לצביטת לב על כך שאת חווית התרבות הזו אוכל לחוות באמצעות מילים בלבד.

ספר קלאסי ומקסים, שכיף לקרוא בו בכל שלב בחיים.

למרות ערימת ספרים נכבדת שהתחילה להצטבר אצלי בצד המיטה, החלטתי להקדיש זמן לקריאה בספר נוסף של ג'יין אוסטן.
'אמה' נבדל מספריה האחרים של אוסטן שקראתי באורכו המכובד (כמעט 550 עמודים) ובגיבורה מורכבת ובעלת פגמים רבים יותר מגיבורות אחרות של ספריה, אך היא זוכה להתפתחות רגשית ומוסרית מורכבת מהן. למרות חוכמתה, שנינותה ויופייה, אם לנסח את זה בעדינות, אמה היא סנובית מתנשאת. אוסטן הייתה מודעת לכך, והביעה חשש שהקוראים יתקשו להתחבר אליה. באופן אישי, אני נהנת לקרוא על דמויות שגורמות נזק רב אך בטוחות בצדקת דרכן. במקרה של אמה התוצאות לא מביאות לנזק בלתי הפיך ואף על פי כן, הניסיון המתמיד שלה להשתפר אל מול הפיתוי לעשות ההפך גרם לי לחבב את דמותה. העלילה עוקבת אחר חיי היום-יום של אמה, שהקונפליקטים המרכזיים שבהם נוגעים להתעסקותה הבלתי פוסקת (והפיקטיבית לרוב) בשידוכים ורכילויות.

יתכן שזה לא המונח המדויק לכך, אבל הכתיבה של אוסטן בספר זה מרגישה כמעט נטורליסטית. העלילה מתקדמת בזרימה איטית אך מתמדת: הרגשתי שאני חווה את חייהם הנינוחים של אנשי הייברי, שום דבר לא מרגיש מקרי, וכל דמות מלאת חן וייחוד. כאן גם חסרונו של הספר, לדעתי – על אף שהוא מהנה לקריאה ואורכו לא פוגם בקלילותו, העלילה מתפרשת מדי ויכלה להיות מרוכזת יותר, בטח בעיני קוראים בני ימינו. מה שאני מנסה להגיד הוא – שהספר כולו כתוב על אש קטנה, שגם ברגעי הקליימקס אף פעם לא הופכת עוצמתית ממש. בחלקו המאוחר של הספר העניינים מתחילים לזוז מהר יותר, ומתווסף לכך גורם ההפתעה שנבנה בצורה מרשימה – ועל כך נכתב גם באחרית הדבר המופיעה בסוף המהדורה – אוסטן כותבת כביכול בגוף שלישי, אך למעשה המציאות משתקפת דרך עיניה של אמה (ולעיתים רחוקות דרך עיניו של מר נייטלי) ובכך מצליחה להטעות אותנו, הקוראים, בהבנת מערכות היחסים בין הדמויות.
הייתי ממליצה על 'אמה' לחובבי אוסטן מסורים ולקוראים סבלניים, אבל הוא בהחלט לא ייזכר בעיני כספרה הטוב ביותר. למרות זאת, הביקור שלי בהייברי היה נעים וכפי שאולי הייתה מתארת אותו אמה, "הולם בהחלט".

עוד יצירת מופת פרי עטה של ג'יין אוסטן.
הספר מציג מגוון רחב של דמויות: משעשעות, גאוותניות, אנוכיות, טיפשות, פטפטניות בני מעמדות שונים בעלי רצונות ורגשות שונים שפורסות יריעה חברתית רחבה בפני הקורא.
העלילה גם היא משעשעת: אמה וודהאוז, אישה צעירה בת 21 אשר יש לה הכל (כסף,בית,חברים) משתעממת משיגרת חייה ומחליטה להתערב בענייני אהבה ומנסה לשדך בין אנשים מבלי שתדע כי היא טועה בכל צעד וצעד שהיא עושה ובכך מפילה חורבן על חבריה (ולעיתים גם עליה), למרות זאת הספר ניחן בהומור מקסים כך שגם כאשר מתגלות טעויותיה של אמה הן אינן יכולות שלא להצחיק את הקורא במחשבה עד כמה טעתה אמה, שלא לדבר על מוסר ההשכל של הספר:"התערבות בענייני חברך תזיק לרוב לך".
למרות היותו ספר בעל תיאורים קצת טרחניים וארוכים הוא בהחלט ספר נהדר.

ראיה פרינוב מתגברת על הפחדים הישנים והלא ברורים שלה וצוללת לתוך עולם הקלאסיקות, שוב…
הפעם קיבלתי את הספר ׳אמה׳ בתרגום מחודש של שי סנדיק, זוהי קלאסיקה שנכתבה בשנת 1815, לפני כבר יותר מ200 שנים!
200 שנים של תהפוכות, מלחמות שונות, תרבויות משתנות, עולם אחר שמתגלה והספר ׳אמה׳ עדיין מתגלגל לו ממדינה למדינה, מתרגום לתרגום ומעובד לסדרות ולסרטים ואני הגעתי אליו רק עכשיו.

אמה וודהאוז, צעירה בת 21 המתגוררת עם אביה הדאגן והממורמר אשר מעדיף שכל הנשים הקרובות לחייו לא יתחתנו רק שלא יעזבו את ביתו.
אמה היא הבת השנייה, יתומה מאם, מפונקת במידה מוגזמת על ידי אביה ובכלל על ידי מעמדה בחברה - רגילה שאליה פונים לעצות, שאליה מביטים בעיניים מעריצות ושהיא המילה האחרונה בהרבה מהעניינים בעיירה וכמובן שהיא מושא תשוקתם של גברים שרק מחכים להינשא לה.
אך אמה ממש לא שמה את הנישואים בראש מעיינה.
אמה מעדיפה להתעסק בעניינים של אנשים אחרים במיוחד בנושא השידוכים.
אמה היא ממש לא הנערה בת ה21 שמצופה ממנה להיות במאה ה19 וזה מה שלדעתי כל כך מיוחד בה ושובר מוסכמות של ממש מאותה התקופה.

הספר הזה הוא בעיקר שיחות סרק בין אנשים שונים שמתארות באופן כללי ולעיתים פרטני יתר על המידה (כן, ללא איזון…) את קורות האוכלוסיה הבריטית במאה ה19 בעיירה קטנה - החל במעמדות וכלה באוכל ולבוש. עיקר ההתעסקות הינו באהבות מוצלחות ונכזבות, שידוכים, תככים ורכילויות.
אני חושבת שג׳יין אוסטן ניסתה להעביר גם מסרים הרבה יותר עמוקים מאשר מה שנראה על פני השטח ואולי אף לתת מידה של עצמאות לנערה בגיל של אמה אשר לה דעות מוצקות שלא היו מקובלות באותה התקופה ובכך להראות מין מחאה וצדדים נוספים שיש לנשים ממעמדות שונים בחברה.

המון נכתב אודות ׳אמה׳ - ניתן למצוא ביקורות לכאן ולכאן, כאלו שאהבו את הספר ואת הדמות וכאלה שלא, כאלה שקראו את הספר בין לילה וכאלה שלקח להם יותר מחודש ימים לסיים, כמוני…
הספר מכיל בתוכו פרטים רבים, הרבה מלל והמון אירועים שיש לעקוב אחריהם. אני חושבת שמה שעזר לי לצלוח את הספר הוא התרגום המחודש והפונט היחסית מוגדל - אנגלית של המאה ה19 היא לא אנגלית קלה לתרגום והבנה ובעזרת שי סנדיק ניתן אור אחר לספר הזה ולהבנה שלו.

אני לא יכולה להמליץ או לא, מכיוון שמדובר פה בספר שדורש עומק רב יותר מסתם המלצה - אם אתם כן מחליטים לקרוא אותו, תפנו לעצמכם זמן וראש נקי.

שלום לקוראת הפוטנציאלית של אמה מאת ג'יין אוסטן.

שמעתי שכבר ראית את הסרט בכיכובה של גווינת' פילטרו, ולא רק זה, את ממש אדוקה וגם צפית בסדרת הבי בי סי, אז למה לך ספרים, למה?

ובכן יקירה, לא שיש לי התנגדות לסרטי שמלות בגזרת פרינסס וגברים עם טייצ' ביזארי הכולל אינספור קידות ושיחות מזג אויר, אבל הי! לא במקום קריאת המקור.

אמה של אוסטן מתעלה על כל יצירה שנוצרה בעקבותיו (אפילו על קלולס המתוק והיצירתי בפרשנותו לספר). אוסטן מרשה לעצמה, כסופרת מבוססת בשם יצירותיה (חלילה לא בשמה שלה, לא הופיע בימי חייה על אף אחת מן היצירות שלה, רק נאמר שנכתבו על ידי גברת. כאילו דא). אוסטן כבר לא מנסה רק לרצות את קהל קוראותיה, וכותבת תוך ידיעה שהפעם גיבורת הספר לא תתקבל במבטי הערצה כמהים כמו אליזבת' בנט או העלמה דאשווד.

החופש שנוטלת לעצמה אוסטן בספר זה יוצרת שנינות מופלאה, מונולוגים טרחניים של אשה זקנה ומשועממת מידי (למי מאיתנו אין קרובת משפחה כזו?) ביקורת סמויה יותר ופחות כלפי חברה שעיקר עיסוקה הוא ביקורים והשבת ביקורים, שאלות קיומיות לגבי שידוכים, מזג האויר ומחלות פוטנציאליות. אמה עצמה היא דמות שעוברת שינוי במהלך הסיפור, כמו גם דמויות קודמות של אוסטן, אבל בשונה מן הביקורת הפמיניסטית שראתה את אמה עוברת סירוס על ידי החברה להיות אישה נשואה וצייתנית, איני סבורה שזו הקריאה הנבונה והיחידה של העלילה.

יש משהו מרתק באופן בו אמה מצד אחד הכי משחקת את המשחק החברתי בחברה בה היא חיה, כולל ביקורת על מחוות לא מתאימות או לא מדויקות ורצון לשמור על מעמדה, לצד זה בשונה מגיבוריה הקודמות של אוסטן אין בה שום צורך כלכלי או אחר להתחתן, ואולי עיסוקה בשידוכים הוא מעין תחליף לעיסוק בנושא עבור עצמה. היא מגיעה לבסוף להחלטה להינשא לא כדי לסייע לכלכלת משפחתה (צורך של בנות בנט) או כדי להמנע מגורל אומלל של חסרת בית (העלמה סמית בספר זה ולמעשה גם העלמות דאשווד) אלא לחלוטין מבחירה ויותר מכך - מאהבה.

יאלל'ה בנות מיני,
עשו לעצמכן טובה ועוטו.

לא תצטערו, מבטיחה

טוב אז ככה בחיפושי אחרי משמעות לתבונתן של הנשים קראתי את ספרה המהולל של אוסטן "אמה" ספר בתחילה מעט מייגע אבל כמו כל טלנובלה אמיתית אתה נשבה בקסמייה של הגיבורה ובהלך הרוח האננגלי קלאסי של משחקי החיזור וכל מה שקורה באותה תקופה בין משפחות האצולה של אנגליה...

איני יכול שלא לחשוב על אוסטן כמהפכנית בתחומה במיוחד לאור העובדה שספריה נכתבו לפני יותר ממאתיים שנה ומתארים סיטואציות רגשיות מורכבות שעל פניו את אף אחד זה לא באמת מעניין אבל לקורא הנלהב זה פותח חלון להסתכלות רגשית עמוקה ואמוציונלית לעצמו ולליבה של האשה שהיא בדרך כלל הגיבורה בספריה של אוסטן..

נכון להיות בהסתכלות אקטואלית הספרים שלה אמנם לא יהיו רלוונטיים לקהל הרחב וקורא ממוצע עלול להתעייף מהר מאוד הפרטים הקטנים המובאים בחוטים חוטים כמו ביריעת בד ארוכה החל מתיאורי הנוף עד הרגשות הכעסים מעמדם של האנשים ההוויות המבטים עיוותי הפנים ועוד ועוד... אבל מי שמסתכל לעומק רואה תמונה מדהימה ציורית אולי נאיבית של החיים כפי שהיו ואולי אנחנו בתוך תוכנו רוצים לחזור לאותה נאיביות...

אני ממשיך במסעי לגילוי תובנות חדשות על המין הנשי עם ג'יין אוסטן למנספילד פארק.... נעדכן בהמשך

האהוב עליי מספרי ג'יין אוסטן.
סיפור מקסים, מרגש ומלא בהומור שייחודי רק לו.

הוצאת סנדיק ואהבות הוציאו עד כה במהדורה מחודשת מספר ספרים של ג'יין אוסטן ואין ספק שהם מוצלחים, התרגום מעולה והכריכה מקנה מראה וינטג' יפה ומושך.