ביקורת ספרותית על כל הג'אז הזה מאת סנונית ליס

---

אזהרת טריגר, אני מגיעה היום עם חרב שיסוף הגרונות שלי, השמורה לאירועים מיוחדים. למשל עכשיו. אוקיי, אז הגעתי אל הספר בהמלצה שלכם חברים, ממש כאן. אמרתי, כמו שכבר כתבתי בהמלצה הקודמת, שזה אחל'ה זמן לחבר מעבר, עד שאתאפס על עצמי ואקרא סוף סוף את פאוסט או יוליסס. ניחא. האזנתי לספר באייקסט, ואני חייבת לשבח את המקריאה, אחל'ה קול ואחל'ה טונציה.
הספר מתחיל בסיפור מסגרת מגניב. בחורה שוכרת דירה תל אביבית, גונבים לה את כל תכולת הדירה והמחשב - שהוא בערך כל חייה (ונבוש וניכלם כשנבין עד כמה הוא גם כל חיינו) מגיע לידי גבר זר, עם כל תכולת המידע שבו. הגבר רכש אותו מחנות כלשהי, והסתבר שזו סחורה גנובה וטרם נמחק המידע שהיה שם. הוא בעצם סוחט אותה באופן פואטי ודורש ממנה כתיבת מכתבים שיפרטו את מחשבותיה ורגשותיה ואת העובר עליה ואם תעמוד בהסכם ביניהם - יוחזר לה המחשב עם כל אשר עליו.
דמותה של האישה כותבת מעולה, שם אני חשה שסנונית ליס נהנתה במיוחד, הרשתה לעצמה מרחב חופש בהחלט חינני והיה מגניב לקרוא שם מכתבים מתוך אלה שמאוחסנים במחשב, כמו למשל מכתבים מחברתה - ג'אז, שיש גם בהם את הכתיבה החופשית והממגנטת. כך שיש לבחורה יכולת לכתוב.
גם הגבר, שאמנם איננו קרוב למגנט הזה, עדיין מסקרן מה, יש שם מה להמשיך ולהתעניין.
אה - מה -מה וכאן ידידי החרב שלי ממש זזה בכף היד, כשיצאתי להליכה וגיליתי שאני תקועה עם ארבעה פרקי יומן שכתב "מישהו" בתור ילד, שם הזעם והוריד התחילו להתפוצץ.
אי שם בעבר המתורבת שלי למדתי אצל מירי ברוך קורס בספרות ילדים ובו היא ערכה הבחנה מצוינת בין ספרות ילדים לבין ספרות מתיילדת. ולא יאומן עד כמה אנחנו הופכים לפוצים כשאנחנו מנסים להיות ילדים ולשכנע שאנחנו ממש על זה. ברור. היינו פעם ילדים. הילד שיצרה סנונית ליס הוא מאוד מאוד מאוד לא משכנע בהיותו ילד. ובטח שלא ילד בתוך מציאות סופר מורכבת וצבעונית שסנונית ליס יצרה. יש שם כתמי צבע בוטים של שילוב בין ידע פסיכולוגי דל על הקשר בין גמגום לבין מצב רגשי קשה, שלל מקרי רווחה קשים, הכוללים נעילת ילד בארון ובריונות בבית הספר, וכתיבה מאוד לא משכנעת לא באופיה ותוכנה ולא בפן הרגשי (ולא. גם ילד שאבא שלו נועל אותו בארון לא שונא בהכרח את אבא שלו ומתפלל לאלוהים שיסלח לאבא שלו ולא ידון אותו לאש הגיהנום). יש סבך רגשי הרבה יותר מדי גדול שסנונית מדשדשת בו היטב ובאופן מעיק וטרחני.

וכעת לשאלה שלי אל מי מכם שצלח את הבוץ הלבנוני - האם פשוט לדלג על פרקי היומן ? זה שווה את זה?
האם עליי לומר לעצמי זרש כפרה. כנראה את וחברי מעבר זה פחות זה מה שזה?
האם דוגמנית הואגינה שבסיפור בסופו של דבר גומלת את ההומו החרד ממצבו?

טוב. עוצרת כאן.
להת' חברים

חרב לנדן
ונתראה כמובן

» ביקורות נוספות של זרש קרש
» ביקורות נוספות על כל הג'אז הזה