“החלון שלי פתוח, ואני שומעת את הגשם מטפטף בעליזות על השביל. הוא מנחם אותי עכשיו. היתי שמחה לצאת ולחזות ביופיו, אבל כמו רפונזל השבויה במגדל גם אני מבודדת בחדרי, חיובית למדי, נגיפית ונפשית. על הנפשית עושה השתדלות, בכל אופן.
אני מציירת קצת, נטפליקס וסרטי דיסני מעסיקים גם מפעם לפעם, יש מוזיקה, הרבה, אבל אני בעיקר קוראת. קוראת וקוראת וקוראת. מרגיש לי קצת לא פייר עבור הספרים, איך שאני חולפת על פניהם בכזו מהירות, בלי לתת שהיה למילים שעברו בי, לנוח בי קצת, לעורר את מחשבותי ונפשי למה שהתחולל כאן, במפגש הזה.
אבל אחרי "כל הג'אז הזה" החלטתי לעצור רגע. לקחת נשימה. לכתוב קצת. לעבד. הבעיה היא שאני קצת ספיצ'לס כרגע. אבל בוא ננסה.
~
התאהבתי כבר מהרגע הראשון. כשאני מתחילה לקרוא ספר אני עוברת פעם נוספת על התקציר, בוחנת את פרטי ההוצאה, מי המתרגם/ת במקרה של ספרים מתורגמים, בודקת אם הסופר/ת השאירו קריצה מסקרנת לקוראים, או הקדשה לאחד מאהוביהם. למה אני עושה את זה? זה עוזר לי להיכנס בקלות רבה יותר, כמעין התרשמות ראשונית. מומלץ :)
הפעם חיכתה לי הפתעה (ראשונה מתוך רבות) מתוקה במיוחד, מתחת לזכויות היוצרים. אני הולכת לצטט ממנה כי היא פשוט העלתה לי חיוך גדול:
"...מומלץ ללכלך ולהביא לבלייתו של ספר זה בכל דרך העולה על הדעת: להכתימו בכתמי קפה (רצוי שיהיה משובח), באלכוהול (ניתן גם זול), בדמעות (שרצוי שיימחו בידיים חומלות), ובאצבעות שוקולד. רצוי לקמט ספר זה בתיקים שעושים את דרכם למחוזות שונים ומשונים..." וכן הלאה.
אז לא עשיתי את כל הדברים הללו, בכל זאת ספר מהספריה, אבל ההזמנה המשעשעת ועם זאת כנה ופתוחה, עשתה לי חשק להתקדם אל העמוד הראשון בדילוגים עליזים.
לא נשארה בי הרבה מן החדוה הראשונית בסיומו. אבל היו בי (ועודן) מחשבות, אמיתיות, נוקבות, שפוגעות בבטן הרכה של הכאב, ותוך כדי גם מלטפות ומרגיעות.
"זו היתה אהבה של שתיים שהתחילו מאותו המקום גם אם אף אחד לא ידע על זה חוץ מהן. אולי כמו שאחיות תאומות אוהבות."
אני אספר קצת על העלילה, למרות שבמקרה שלו מצאתי את התקציר נהדר- לא מייפה ולא משנה, רק מסתיר את שדרוש שישאר נסתר. עד לגילוי.
ליז (שלא תקראו לה עליזה) פיין, למרות שמה המטעה, היא ישראלית צעירה שעוזבת את תל אביב חזרה הביתה להורים בקיבוץ. הטריגר? המחשב שלה שכה יקר לליבה נגנב מדירתה. כעבור זמן מה היא מקבלת מכתב מאחד שמכנה את עצמו "מישו", שטוען שהמחשב שלה אצלו ודורש ממנה לכתוב לו כ-40 מכתבים על מצבה הרגשי והנפשי, על חוויותיה ומחשבותיה. ובהחלט יש לו עם מה לאיים- הרי המחשב שלה אצלו, המחשב שמכיל כל כך הרבה קטעים שכתבה, ומכתבים שקיבלה מחברתה הטובה. אם תסרב, הוא ידאג למחוק הכל.
עד כאן מה הספר מספר על עצמו. מה לי יש לספר עליו?
הוא כל כך הפתיע אותי. אינסוף הסתעפויות לא צפויות בעלילה, רגעים כמעט שומטי לסת. לא יודעת, ציפיתי לספר קליל, משעשע, בסגנון של קומדיה. אבל לא. הוא עוסק בדברים שלא דמיינתי בכלל שזה יגיע אליהם, בכאב עמוק, בטלטולי הנפש בעקבות אירועי חיים קשים, בשאלות על הקיום העצמי. וסנונית ליס מטפלת בנושאים האלה ביד רגישה וחומלת.
"אם אתה לא יכול לזוז ולשמוח, להיות משהו ממה שאנשים בכלל ואנשים בגילך אמורים להיות, ממה שאתה עצמך, כמה זמן עובר עד שאתה פשוט אינך? אם אתה לא מקווה ולא מתחדש, כמה זמן עובר עד שאתה נעלם?"
כמה זמן עובר באמת? אם לא נותנים איזו בעיטה, מנערים את הגוף הרדום, רוקעים חזק על הקרקע, צועקים צעקה שמשחררת את הכדור השחור שבבטן, כמה זמן עובר עד שנשארת רק קליפה דהויה של מי שהיינו פעם, ומי שהיינו באמת פשוט נמוג ומתפוגג לחלל האויר?
ומה עושה אדם שאין לו מי שיעזור לו, שהוא לבד? מה אני היתי עושה בלי עזרת האנשים שתמכו ותומכים בי ברגעים הקשים והמפחידים ביותר שלי?
"...שמעתי אותם מאבדים שעות שינה, ראיתי את הקמטים שבין העיניים שלהם מעמיקים. הלכנו כולנו אחורה כמו במסע משונה בזמן. הם יצרו עבורי מחדש את הרחם הכי טוב שהם יכלו ואני התכרבלתי בו ובכיתי ובעטתי."
הכתיבה יפהפיה. יש כאן כמה דימויים נהדרים, וכמו שקשה לפספס, אני לא מצליחה להפסיק להביא ציטוטים למרות שאני יודעת שזה קצת מלאה ומאבד מההקשר, אבל הם כל כך יפים בעיני.
הבכיינית שאני הרבה הרבה זמן לא בכתה מספר, ואני מודה שגם פה לא, אבל זה היה הכי קרוב מזה חודשים רבים. עוד לפני עמוד 100 הרגשתי איך הכאב מתערסל בי, מייבב חלושות, ואיך התהוות של דמעות מדגדגת לי את העיניים. אבל בסוף הן לא יצאו. (אולי התקהיתי?)
אבל אל תדאגו, גם חייכתי הרבה. נרשמו גם כמה צחקוקים. חוויות שנעות על הציר בין מתוקות למופרעות מתוארות כאן. יש פה כל כך הרבה. מי היה מאמין שבספר הזה יש כל כך הרבה עושר? אני לא האמנתי.
ונושא שאני לא יכולה להתעלם ממנו- הספר הזה נכתב בישראל, על ידי ישראלית. אני יודעת, זה לא עניין נדיר במיוחד, לעם הספר יש גם סופרים וספרים, הפלא ופלא. אבל יוצא שאני בקושי קוראת ספרים עבריים. אולי כי אני קוראת בעיקר פנטזיה, ואין הרבה ספרי פנטזיה ישראלים שעונים על הדרישות שלי, ואולי כי רוב הספרים הישראלים שאליהם נחשפתי לא מצליחים לסקרן אותי מספיק. והנה, כשסוף סוף יוצא לי לקרוא ספר עברי, שגם לא מכיל אלמנטים פנטסטיים(!) – והוא קונה אותי ובגדול. מרגישה שזכיתי בלוטו.
אחד הספרים המיוחדים שקראתי עד כה. אני לא אשכח אותו במהירות. אני רק אבהיר שיש בו חלקים בוטים ושפה גסה לעיתים, ומאחר וזה ספר מכתבים, יש לי טיפה בעיה עם האמינות (אני אובססיבית לאמינות בספרים) של חלק מהעברת העלילה בספר. אבל הענינים האלה הצליחו להצטמצם באופן יחסי אל מול החויה המלאה שעברתי כאן, ביממה אחת של קריאה.
הגשם כבר נחלש בינתים ומטפטף חרש. עוד כמה ימים אקום מהמיטה ואצא מהחדר אל החופש שבחוץ, אבל כמה אנשים ישארו לשכב במיטה עד מאוחר בבוקר, כלואים בתוך עצמם, בתוך לופ של כאב, של בלבול, של הדחקה והכחשה וטראומה, בלי יכולת לצאת מזה? אני יצאתי מזה לפני קרוב לשנה, בעזרת טיפול ועזרה. אבל מה על אלה שעוד לא הצליחו למצוא בתוך עצמם את הכוח לצאת לקרב על חייהם?
"...הרחמים העצמיים, סתם ככה יצא להם שם רע. רחמים עצמיים אין פירושם תבוסתנות, לא לא! לרחם על עצמך משמעו לגלות חמלה כלפי עצמך כאשר העולם אינו עושה זאת. להיות לך לרחם, למצוא לך בתוכך מקום חמים שתוכלי לנוח ולהתחזק בו."
אני לא אשכח את מה שקבלתי מהספר הזה.”
