רומן מכתבים אינו הסוגה החביבה עלי, אלא אם הוא עשוי היטב. הספר הזה הוכיח שבידיים אמונות רומן מכתבים יכול להיות משהו ללקק את האצבעות.
שלושה קולות מובחנים היטב משתתפים ברומן רב חן זה: ליז, ממנה נגנב המחשב רב הערך שלה, המכיל תכתובות רבות ויומן. גאז', חברתה של ליז, שההיכרות ביניהן במקהלת קיבוצים בהן שתיהן משתתפות מקיבוצים שוני מגיל צעיר ומאז הן חברות. מישו, מישהו שלידיו הגיע מחשבה הגנוב של ליז והוא דורש דמי כופר מוזרים ביותר – 40 מכתבים שליז תשלח לו בקביעות בזה אחר זה.
בתחילה ליז נרתעת מבקשתו של מישו, אבל מבינה עד מהרה שאין לה פשוט ברירה. היא מתחילה לספר לו את סיפור התאונה בה היא וג'אז רכבו על אופנוע, התנגשו במכונית, עפו מהאופנוע, ליז לשיחים וג'אז לעולם הבא. בתמורה מישו מספר לה את סיפורו עצמו, כשאט אט הוא מצטמצם לתחומי ביתו ושוב לא יוצא מביתו בעד שום הון שבעולם. בתמורה למכתביה של ליז, מישו משחרר מדי פעם מכתב שכתבה ג'אז בעבר לליז. הבטחה לבאות.
כמו שאמרתי, הקולות מובחנים היטב, ליז הצעירה מקללת בתחילה את מישו, המעז כך להיכנס לחייה. מישו שומר על טוהר השפה, כותב בלשון צחה ומדוייקת. ג'אז מספרת על היותה דוגמנית ואגינה לצייר ניו-יורקי מפורסם. זה יכול להשמע סוטה משהו, אבל אין תמים מזה. המכתבים חולצו מהמחשב הגנוב והם קול מהעבר, מלפני התאונה, תאונה ששלחה את ליז הביתה בחזרה אל הוריה בקיבוץ אחרי שמחשבה נגנב בבחינת הקש ששבר את גבו של הגמל.
ליז חווה קשיים רבים לשוב אל העולם, מישהו אינו רוצה לשוב אל העולם, לתת עצות לליז כיצד עליה לטפל בעצמה כן. ליז תמהה על עצותיו כשהוא עצמו קבור בביתו ומשתמש בשירותי שליחים.
ארבעים מכתבים עליה לשלוח, אט אט הם נעשים מפורטים יותר ופחות מעליבים את נותן העצות וזה המחזיק במחשב לא לו.
התעמוד במשלוח ארבעים המכתבים? היוחזר מחשבה? האם בזה זה מסתכם, מחשב תמורת מכתבים? ניחשתם שלא.
מתברר שליס עצמה חוותה משהו מהכאבים המשתקים, אלה שהכל נראה פתאום לפני ואחרי קרות הכאב, וזה כבר בכלל לא דומה.

החלון שלי פתוח, ואני שומעת את הגשם מטפטף בעליזות על השביל. הוא מנחם אותי עכשיו. היתי שמחה לצאת ולחזות ביופיו, אבל כמו רפונזל השבויה במגדל גם אני מבודדת בחדרי, חיובית למדי, נגיפית ונפשית. על הנפשית עושה השתדלות, בכל אופן.
אני מציירת קצת, נטפליקס וסרטי דיסני מעסיקים גם מפעם לפעם, יש מוזיקה, הרבה, אבל אני בעיקר קוראת. קוראת וקוראת וקוראת. מרגיש לי קצת לא פייר עבור הספרים, איך שאני חולפת על פניהם בכזו מהירות, בלי לתת שהיה למילים שעברו בי, לנוח בי קצת, לעורר את מחשבותי ונפשי למה שהתחולל כאן, במפגש הזה.
אבל אחרי "כל הג'אז הזה" החלטתי לעצור רגע. לקחת נשימה. לכתוב קצת. לעבד. הבעיה היא שאני קצת ספיצ'לס כרגע. אבל בוא ננסה.
~
התאהבתי כבר מהרגע הראשון. כשאני מתחילה לקרוא ספר אני עוברת פעם נוספת על התקציר, בוחנת את פרטי ההוצאה, מי המתרגם/ת במקרה של ספרים מתורגמים, בודקת אם הסופר/ת השאירו קריצה מסקרנת לקוראים, או הקדשה לאחד מאהוביהם. למה אני עושה את זה? זה עוזר לי להיכנס בקלות רבה יותר, כמעין התרשמות ראשונית. מומלץ :)
הפעם חיכתה לי הפתעה (ראשונה מתוך רבות) מתוקה במיוחד, מתחת לזכויות היוצרים. אני הולכת לצטט ממנה כי היא פשוט העלתה לי חיוך גדול:
"...מומלץ ללכלך ולהביא לבלייתו של ספר זה בכל דרך העולה על הדעת: להכתימו בכתמי קפה (רצוי שיהיה משובח), באלכוהול (ניתן גם זול), בדמעות (שרצוי שיימחו בידיים חומלות), ובאצבעות שוקולד. רצוי לקמט ספר זה בתיקים שעושים את דרכם למחוזות שונים ומשונים..." וכן הלאה.
אז לא עשיתי את כל הדברים הללו, בכל זאת ספר מהספריה, אבל ההזמנה המשעשעת ועם זאת כנה ופתוחה, עשתה לי חשק להתקדם אל העמוד הראשון בדילוגים עליזים.

לא נשארה בי הרבה מן החדוה הראשונית בסיומו. אבל היו בי (ועודן) מחשבות, אמיתיות, נוקבות, שפוגעות בבטן הרכה של הכאב, ותוך כדי גם מלטפות ומרגיעות.

"זו היתה אהבה של שתיים שהתחילו מאותו המקום גם אם אף אחד לא ידע על זה חוץ מהן. אולי כמו שאחיות תאומות אוהבות."

אני אספר קצת על העלילה, למרות שבמקרה שלו מצאתי את התקציר נהדר- לא מייפה ולא משנה, רק מסתיר את שדרוש שישאר נסתר. עד לגילוי.
ליז (שלא תקראו לה עליזה) פיין, למרות שמה המטעה, היא ישראלית צעירה שעוזבת את תל אביב חזרה הביתה להורים בקיבוץ. הטריגר? המחשב שלה שכה יקר לליבה נגנב מדירתה. כעבור זמן מה היא מקבלת מכתב מאחד שמכנה את עצמו "מישו", שטוען שהמחשב שלה אצלו ודורש ממנה לכתוב לו כ-40 מכתבים על מצבה הרגשי והנפשי, על חוויותיה ומחשבותיה. ובהחלט יש לו עם מה לאיים- הרי המחשב שלה אצלו, המחשב שמכיל כל כך הרבה קטעים שכתבה, ומכתבים שקיבלה מחברתה הטובה. אם תסרב, הוא ידאג למחוק הכל.
עד כאן מה הספר מספר על עצמו. מה לי יש לספר עליו?
הוא כל כך הפתיע אותי. אינסוף הסתעפויות לא צפויות בעלילה, רגעים כמעט שומטי לסת. לא יודעת, ציפיתי לספר קליל, משעשע, בסגנון של קומדיה. אבל לא. הוא עוסק בדברים שלא דמיינתי בכלל שזה יגיע אליהם, בכאב עמוק, בטלטולי הנפש בעקבות אירועי חיים קשים, בשאלות על הקיום העצמי. וסנונית ליס מטפלת בנושאים האלה ביד רגישה וחומלת.

"אם אתה לא יכול לזוז ולשמוח, להיות משהו ממה שאנשים בכלל ואנשים בגילך אמורים להיות, ממה שאתה עצמך, כמה זמן עובר עד שאתה פשוט אינך? אם אתה לא מקווה ולא מתחדש, כמה זמן עובר עד שאתה נעלם?"

כמה זמן עובר באמת? אם לא נותנים איזו בעיטה, מנערים את הגוף הרדום, רוקעים חזק על הקרקע, צועקים צעקה שמשחררת את הכדור השחור שבבטן, כמה זמן עובר עד שנשארת רק קליפה דהויה של מי שהיינו פעם, ומי שהיינו באמת פשוט נמוג ומתפוגג לחלל האויר?
ומה עושה אדם שאין לו מי שיעזור לו, שהוא לבד? מה אני היתי עושה בלי עזרת האנשים שתמכו ותומכים בי ברגעים הקשים והמפחידים ביותר שלי?

"...שמעתי אותם מאבדים שעות שינה, ראיתי את הקמטים שבין העיניים שלהם מעמיקים. הלכנו כולנו אחורה כמו במסע משונה בזמן. הם יצרו עבורי מחדש את הרחם הכי טוב שהם יכלו ואני התכרבלתי בו ובכיתי ובעטתי."

הכתיבה יפהפיה. יש כאן כמה דימויים נהדרים, וכמו שקשה לפספס, אני לא מצליחה להפסיק להביא ציטוטים למרות שאני יודעת שזה קצת מלאה ומאבד מההקשר, אבל הם כל כך יפים בעיני.
הבכיינית שאני הרבה הרבה זמן לא בכתה מספר, ואני מודה שגם פה לא, אבל זה היה הכי קרוב מזה חודשים רבים. עוד לפני עמוד 100 הרגשתי איך הכאב מתערסל בי, מייבב חלושות, ואיך התהוות של דמעות מדגדגת לי את העיניים. אבל בסוף הן לא יצאו. (אולי התקהיתי?)
אבל אל תדאגו, גם חייכתי הרבה. נרשמו גם כמה צחקוקים. חוויות שנעות על הציר בין מתוקות למופרעות מתוארות כאן. יש פה כל כך הרבה. מי היה מאמין שבספר הזה יש כל כך הרבה עושר? אני לא האמנתי.

ונושא שאני לא יכולה להתעלם ממנו- הספר הזה נכתב בישראל, על ידי ישראלית. אני יודעת, זה לא עניין נדיר במיוחד, לעם הספר יש גם סופרים וספרים, הפלא ופלא. אבל יוצא שאני בקושי קוראת ספרים עבריים. אולי כי אני קוראת בעיקר פנטזיה, ואין הרבה ספרי פנטזיה ישראלים שעונים על הדרישות שלי, ואולי כי רוב הספרים הישראלים שאליהם נחשפתי לא מצליחים לסקרן אותי מספיק. והנה, כשסוף סוף יוצא לי לקרוא ספר עברי, שגם לא מכיל אלמנטים פנטסטיים(!) – והוא קונה אותי ובגדול. מרגישה שזכיתי בלוטו.
אחד הספרים המיוחדים שקראתי עד כה. אני לא אשכח אותו במהירות. אני רק אבהיר שיש בו חלקים בוטים ושפה גסה לעיתים, ומאחר וזה ספר מכתבים, יש לי טיפה בעיה עם האמינות (אני אובססיבית לאמינות בספרים) של חלק מהעברת העלילה בספר. אבל הענינים האלה הצליחו להצטמצם באופן יחסי אל מול החויה המלאה שעברתי כאן, ביממה אחת של קריאה.

הגשם כבר נחלש בינתים ומטפטף חרש. עוד כמה ימים אקום מהמיטה ואצא מהחדר אל החופש שבחוץ, אבל כמה אנשים ישארו לשכב במיטה עד מאוחר בבוקר, כלואים בתוך עצמם, בתוך לופ של כאב, של בלבול, של הדחקה והכחשה וטראומה, בלי יכולת לצאת מזה? אני יצאתי מזה לפני קרוב לשנה, בעזרת טיפול ועזרה. אבל מה על אלה שעוד לא הצליחו למצוא בתוך עצמם את הכוח לצאת לקרב על חייהם?

"...הרחמים העצמיים, סתם ככה יצא להם שם רע. רחמים עצמיים אין פירושם תבוסתנות, לא לא! לרחם על עצמך משמעו לגלות חמלה כלפי עצמך כאשר העולם אינו עושה זאת. להיות לך לרחם, למצוא לך בתוכך מקום חמים שתוכלי לנוח ולהתחזק בו."

אני לא אשכח את מה שקבלתי מהספר הזה.

איך בכלל מתחילים לתאר את הספר המדהים הזה. וואו? בריבוע. בחזקת שבע.
ב'יבש'- הלפטופ של ליז פיין בת ה-23 נגנב מדירתה בתל אביב והיא מקבלת מייל אנונימי (למחשב אצל הוריה בקיבוץ) ממי שלדבריו רכש אותו בחנות למוצרי חשמל משומשים ועולמה נחשף לעיניו.
ו....
'עליזה יקרה, אני מציע לך עיסקה: את תכתבי לי ארבעים מיילים שכל אחד יכיל לפחות 500 מילים. תחשפי את חייך, תקלפי את השכבות ותסירי מגננות. "אני רוצה שתהיי עירומה מילולית, נקייה מאיפור דיגיטלי, בלי כל הבולשיט החברתי, הציבורי, הפייסבוקי הזה" (במקור). בתמורה אחזיר לך את המחשב עם חייך. המכתבים, הזכרונות, הסיסמאות, הכל. אם תסרבי או תנסי לאתר אותי, לשנות סיסמאות או תפני לרשויות תאבדי הכל. בידידות, מישוּ'.
והטירוף מתחיל. ליז עונה בחריפות, בלי חשבון, בלי למצמץ. 'אתה כנראה בנזונה חסר מזל ממש כמו שאתה דפוק' –כהתחלה.
המכתב הבא- שטף קללות נמרצות וקבלה מסוייגת של תנאי הסחיטה.
וחותמת- לך תזדיין, ליז
והוא יחתום- בידידות, מישו.
והשניים הופכים למעין שותפי גורל וסוד. ליז לא מסתירה את תיעובה ל'מישו'. היא חריפה, בוטה ואין לה אלוהים. הבן אלף השתחל לחייה, גנב את נשמתה, יודע את סודותיה, ייסוריה, צפונות נפשה. בן נעוות המרדות סוחט אותה אז היא תיתן לו באבי-אבי-אביו. הוא נשאר די קורקטי וסולידי ושולח לה כמעין מחוות כנות יומן שכתב כילד.
ליז (עליזה על שם סבתה אבל דיר באלאק לקרוא לה ככה) שופכת הכל. לפעמים זה קל לפני אלמוני. הקשר המיוחד שלה עם חברת הנפש יסמין שנולדה בארצות הברית והכירו בקיבוץ. האדם הכי קרוב ואהוב, יותר מאחות. נפשות תאומות, דת עם שתי מאמינות. ג'אזמין קוצר לג'אז שמסביר את שם הספר. חייהן הובילו זמנית לארצות הברית ותל אביב.
ליזי וג'אזי או כפי שאחיה של ג'אז מכנה אותן בבדיחות דעת- עיזה וקריזה.
מישו מצרף למכתביו לליז כמה שג'אז כתבה לה. מכתבים גלויים, כנים, על חייה באמריקה. עבודות סהרוריות כולל דוגמנות עירום לצייר מטורף. מסיבה בה עלתה לשיר וחיבור מדהים בינה לנגנים, מהפנטת את הקהל המריע. סלידתה מהתרבות המקומית המנוכרת והמלוקקת. האמריקאים האלה, נו. הבּוֹי פְרֵנדס הדפוקים של אמה ('אחד החברים הקריפים של מאמי דירֵסְט'). מכנה את ליז בחיבה בשמות אברי גוף- שן בינה/ כבד/מוחון/ קרביים/ סימפונות שלי.
והשניים מתערטלים נפשית במיילים זה לזו.
פיל הצעצוע שלו, חדקיהו שמדבר כשלוחצים עליו. 'הֶלפּ מי, איי ניד יוּ'. סבלו כילד שהיה קרבן לאב מתעלל ובריונות אכזרית בבית ספרו ואינו חוסך בתיאורים על יוני המטומטם וחבריו עלובי הנפש שנטפלו ופגעו, הותירו משקעים. אומלל ונפשו מצולקת אולי לעד. מאוחר יותר הזוגיות המקרטעת עם אלה, שקוע באלכוהול ובתהום הנשייה.
ליז על סוד משפחתי אפל שנחשף ונחצ'ה, קשיש חביב המשחק איתה שחמט ומלמד אותה על החיים. אין רע ברחמים עצמיים שהחברה רואה בהם חולשה. שבני דורו לא דיברו על הכל והלכלוך טואטא אל מתחת לשטיח.
ועל היום הארור ההוא ששינה אותה אולי לעד.
הכל נחשף ביניהם. הטוב והרע, הכאב והזכרונות. ליז הופכת למעין שותפה בעל כורחה לחייו, מבינה את מצוקתו אבל לא מסוגלת לרחם עליו. סוג של תסמונת שטוקהולם מעוותת.
עד הסוף המפתיע, המטורף ומהפך הקרביים.
זוהי יצירה עזת ביטוי, חסרת מעצורים, כואבת ושונה. כזו שמשליכה מחסומים ועכבות ודוהרת קדימה כרכבת ללא בלמים. משולבת במילים באנגלית (אניווי, באקסטייג', נאמבר). קטעי שירה קצרים. יצירה מטלטלת שריתקה אותי וקשה להישאר אדישים אליה.

אזהרת טריגר, אני מגיעה היום עם חרב שיסוף הגרונות שלי, השמורה לאירועים מיוחדים. למשל עכשיו. אוקיי, אז הגעתי אל הספר בהמלצה שלכם חברים, ממש כאן. אמרתי, כמו שכבר כתבתי בהמלצה הקודמת, שזה אחל'ה זמן לחבר מעבר, עד שאתאפס על עצמי ואקרא סוף סוף את פאוסט או יוליסס. ניחא. האזנתי לספר באייקסט, ואני חייבת לשבח את המקריאה, אחל'ה קול ואחל'ה טונציה.
הספר מתחיל בסיפור מסגרת מגניב. בחורה שוכרת דירה תל אביבית, גונבים לה את כל תכולת הדירה והמחשב - שהוא בערך כל חייה (ונבוש וניכלם כשנבין עד כמה הוא גם כל חיינו) מגיע לידי גבר זר, עם כל תכולת המידע שבו. הגבר רכש אותו מחנות כלשהי, והסתבר שזו סחורה גנובה וטרם נמחק המידע שהיה שם. הוא בעצם סוחט אותה באופן פואטי ודורש ממנה כתיבת מכתבים שיפרטו את מחשבותיה ורגשותיה ואת העובר עליה ואם תעמוד בהסכם ביניהם - יוחזר לה המחשב עם כל אשר עליו.
דמותה של האישה כותבת מעולה, שם אני חשה שסנונית ליס נהנתה במיוחד, הרשתה לעצמה מרחב חופש בהחלט חינני והיה מגניב לקרוא שם מכתבים מתוך אלה שמאוחסנים במחשב, כמו למשל מכתבים מחברתה - ג'אז, שיש גם בהם את הכתיבה החופשית והממגנטת. כך שיש לבחורה יכולת לכתוב.
גם הגבר, שאמנם איננו קרוב למגנט הזה, עדיין מסקרן מה, יש שם מה להמשיך ולהתעניין.
אה - מה -מה וכאן ידידי החרב שלי ממש זזה בכף היד, כשיצאתי להליכה וגיליתי שאני תקועה עם ארבעה פרקי יומן שכתב "מישהו" בתור ילד, שם הזעם והוריד התחילו להתפוצץ.
אי שם בעבר המתורבת שלי למדתי אצל מירי ברוך קורס בספרות ילדים ובו היא ערכה הבחנה מצוינת בין ספרות ילדים לבין ספרות מתיילדת. ולא יאומן עד כמה אנחנו הופכים לפוצים כשאנחנו מנסים להיות ילדים ולשכנע שאנחנו ממש על זה. ברור. היינו פעם ילדים. הילד שיצרה סנונית ליס הוא מאוד מאוד מאוד לא משכנע בהיותו ילד. ובטח שלא ילד בתוך מציאות סופר מורכבת וצבעונית שסנונית ליס יצרה. יש שם כתמי צבע בוטים של שילוב בין ידע פסיכולוגי דל על הקשר בין גמגום לבין מצב רגשי קשה, שלל מקרי רווחה קשים, הכוללים נעילת ילד בארון ובריונות בבית הספר, וכתיבה מאוד לא משכנעת לא באופיה ותוכנה ולא בפן הרגשי (ולא. גם ילד שאבא שלו נועל אותו בארון לא שונא בהכרח את אבא שלו ומתפלל לאלוהים שיסלח לאבא שלו ולא ידון אותו לאש הגיהנום). יש סבך רגשי הרבה יותר מדי גדול שסנונית מדשדשת בו היטב ובאופן מעיק וטרחני.

וכעת לשאלה שלי אל מי מכם שצלח את הבוץ הלבנוני - האם פשוט לדלג על פרקי היומן ? זה שווה את זה?
האם עליי לומר לעצמי זרש כפרה. כנראה את וחברי מעבר זה פחות זה מה שזה?
האם דוגמנית הואגינה שבסיפור בסופו של דבר גומלת את ההומו החרד ממצבו?

טוב. עוצרת כאן.
להת' חברים

חרב לנדן
ונתראה כמובן

זהו ספר מכתבים, כולו חלופת תכתובות בין מישו (כך מכנה את עצמו) שאליו הגיע המחשב שנגנב מליז, ובין ליז, שרוצה את המחשב שלה בחזרה ונשאבת לטולטימטום שמציב לה הסחטן.
בקריאת המכתבים אנו מתוודעים לסיפור של ליז, לתאונה בה איבדה את חברתה הטובה, ולהתדרדרות במצבה מאז, ולסיפור של מישו שגדל בניכור הורי ונעשה מבוגר לא נחמד בכלל.
הסיפור מגיע לשיא לקראת סופו, כשמתבררים עוד קשרים בפלונטר שנוצר. לא אחשוף, כדאי לקרוא כי אותי, לדוגמה, זה הפעיל רגשית.
סיפור על חברות אמיצה, קצת על הקיבוץ וקצת על ניו יורק וקצת על תל אביב. סיפור על קשרים בין אנשים והכוח שלהם להוציא אנשים מתהומות הכאב והדיכאון.
בעיניי הסיפור גאוני, הכתיבה נהדרת והדמויות מיוחדות וישראליות מאוד.

כחובב ג׳אז נלהב, אינטואיטיבית שם הספר משך מייד את תשומת ליבי, למרות שידעתי שמקור הכותרת בסרט קולנוע ידוע בשם זה. נו, אז מודה שקניתי רק בגלל הסיבה הבנאלית הנ״ל, אבל מהר מאד הסתבר לי שזו הייתה רכישת בינגו.

זהו רומן מכתבים יוצא דופן ומרתק בין 2 דמויות מרכזיות ועוד דמות אחת שנמצאת כמעט תמיד ברקע.

להלן הרקע לסיפור, כפי שמתואר בתחילתו:
אדם מבוגר, גרוש שמסתגר בביתו ומתבודד מסביבתו, רכש מחשב אישי משומש. מבדיקת תוכן כונן המחשב הוא נתקל באין ספור תכתובות וקטעי יומן של מי שהייתה בעלת המחשב, בחורה בשם עליזה שמעדיפה להיקרא ״ליז״. בדיעבד התברר לאותו אדם, המכנה עצמו במכתבים ״מישו״, כי המחשב נגנב מליז וכך, בדרך לא דרך הגיע לחזקתו.

יום בהיר אחד ליז מקבלת מייל מאותו ״מישו״ בו הוא מציע לה ״עסקה״ כתנאי להשבת המחשב שלה על כל תכניו ואף מאיים כי אם לא תסכים לתנאיו ישמיד את כל התכנים כאשר ברור לו שהם מאד אישיים וחשובים לליז.
להלן פרטי העסקה כפי שאצטט מהספר:

“העסקה: עלייך לכתוב ולשלוח אלי 40 מכתבים, בני לפחות 500 מילה כל אחד. מכתבים כנים שבהם תספרי באמת ובתמים על קורותייך — מעשייך, חוויותייך, תחושותייך ומחשבותייך.
על המכתבים להגיע אלי לפחות אחת לשבוע לדואר אלקטרוני זה. לעתים אשאל אותך שאלות, ואת תתבקשי להשיב בכנות מלאה ומוחלטת. לעתים אשיב למכתבייך, לעתים לא. כך או כך, יהיה עלייך להמשיך לשלוח את המכתבים בקביעות.”

ליז נאלצת בלית ברירה לקבל עליה את התנאים שהוצגו לה ע״י הסטוקר העלום ודואגת להביע את מורת רוחה בגלוי, בעצבים ואף בגסות כשהיא חותמת כמעט על כל מייל שהיא שולחת ל״מישו״ במשפט ״לך תזדיין״…
במהלך קריאת הספר נפרסת מסכת חיים מרתקת של בחורה צעירה וחברתה הטובה יסמין, המכונה ״ג׳אז״, אפרופו כותרת הספר, שהיא הצד השלישי בסיפור שכן גם מכתביה לליז משולבים בסיפור. וכך עם כל המרכיבים הנ״ל בעצם נוצר רומן מכתבים משולש, וזה למיטב ידיעתי די יוצא דופן לז׳אנר זה.

בתחילת הסיפור חליפת המיילים בין השניים מלווים באי נוחות הדדית, בהתנצחויות והסברים, בעיקר מצידו של ״מישו״ אבל שום דבר לא מזיז אותו מהתעקשותו לקיום ה״עסקה״… בהמשך מפלס העוינות יורד ושני הצדדים מביעים עניין זה בחייו של האחר.
ככל שהסיפור מתקדם הוא נהיה מעניין יותר כיוון שהמכתבים וקטעי היומנים של המתכתבים, לרבות מכתביה של ג׳אז, חושפים לא רק את הצדדים השמחים בחייהם אלא גם את פגיעותם ואת החוויות המכוננות בחייהם. יש בספר פרק מרשים במיוחד הכולל יומן ש״מישו״ כתב בגיל תשע וזה ממש מסמך יוצא דופן ומכמיר לב.

כל ספר טוב זקוק לסיום מוצלח ועדיף אם הוא גם מפתיע. פרק הסיום בספר גם מפתיע, מוצלח מאד וגם מרגש בו זמנית.

עם כל התשבחות שיש לי לספר אינני יכול שלא לציין אי אלו בעיות אמינות קלות, אם כי זניחות לטעמי, שקשורות בעיקר להתנהלות אינטרנטית בסיסית שמצופה ממי שחשבון הגוגל שלו נפרץ, כמו לשנות סיסמה וכו׳...(ראו את הערת הסופרת בתגובות לעניין זה).

לסיכום, חבל שהסופרת הכה מוכשרת הזו לא המשיכה לפרסם ספרים נוספים אבל אני מודה לה על המתנה האחת הזו ומעניק לספר ⭐️⭐️⭐️⭐️1/2 מנצנצים.

לא התאים לי.
נטשתי בעמוד 138, וגם דילגתי לסוף, ובאופן כללי אני מבינה שהסיפור עצמו פשוט לא עניין אותי ממש.
הדמות שלנו ליז היא בחורה בת 23 שעברה תאונה ששינתה את מסלול חייה, ואז המחשב שלה נגנב ומישהו מאיים עליה שהוא ימחק את כל הזיכרונות שהיא שמרה שם אם היא לא תשלח לו מכתבים.
היא מקללת אותו כמובן אבל בסופו של דבר אין לה ברירה אלא לשלוח לו את המכתבים שהוא רוצה.
החיים שלה מחורבנים מספיק, ובמכתבים האלה אנחנו מבינים למה ומה היא איבדה וכמה המחשב הזה ומה שנמצא בו יקר לה.

זה פשוט היה ספר מדכא עבורי.
לא נהניתי ממנו, זחלתי אותו, הגעתי עד עמוד 100 והחלטתי שזהו, אבל אז ריפרפתי קצת וראיתי משהו מעניין בעמוד מאה שישים ומשהו, אז החלטתי להמשיך לקרוא, אבל אפילו לא הצלחתי להגיע אל אותו קטע שנראה לי מעניין.
הפורמט הזה של מכתבים מייגע כשאין עניין בעלילה, ואין שום מסתוריות שמושכת, ואני לא בטוחה למה הספר לא משך אותי בכלל... אבל אחרי שהצצתי בסוף, אני יודעת שלא רק שחווית הקריאה לא הייתה מרתקת אותי עד שהייתי מגיעה לשם, אלא שגם הסוף עצמו היה נחווה כמאכזב עבורי.

לא יודעת, לא אוהבת ספרים שמרגישים ככה.
לא יכולתי למצוא נקודת חיבור ועניין אישי בסיפור, בכתיבה או בדמויות.
אני יודעת שבכל מקרה אם הייתי מסיימת אותו בכוח הייתי נותנת לו שני כוכבים, כי החלטתי שאני מדרגת ספרים לפי חווית הקריאה שלי.
היום אני כבר יודעת שספרים שלא מצליחים לעניין אותי אחרי 50 עמודים פשוט לא יספקו אותי, ושעדיף לנטוש מאשר להוסיף לרשימת הקריאה שלי עוד ספר של שני כוכבים.

זה לא ספר גרוע, אני פשוט לא אוהבת את איך שהוא גרם לי להרגיש, זה הכול.

זהו ספר שכולו חלופת מיילים בין גבר לאישה. הסיפור מעניין, זורם ונקרא בנשימה אחת.
סיפור על התמודדות עם משבר גדול ועל הנסיון להיאחז בחיים למרות הקשיים. ממליצה בחום!

הגיבורה היא ליז פיין, בחורה בת 23. ליז עברה תאונת דרכים קשה שבעקבותיה חייה השתנו. היא חזרה לקיבוץ לגור עם הוריה. היא בודדה, מסתגרת בביתה ולא מצליחה לנהל חיים רגילים. יש לה התקפי חרדה, סיוטים, היא סובלת מפוסט טראומה. ליז מבלה בעיקר עם המחשב, היא כותבת זכרונות שלה מהעבר, בעיקר עם חברתה ג'אז, חברת נפש שאותה כינתה "אחותי".
יום אחד המחשב נגנב מביתה. היא מקבלת מייל למחשב בבית הוריה, מאדם שמכנה את עצמו "מישו". הוא כותב לה שהמחשב שלה נמצא בידיו. הוא קנה אותו בחנות יד שניה ומצא עליו את כל המכתבים והיומנים שלה.
"מישו" מבקש ממנה שתכתוב לו ארבעים מיילים שבהם תחשוף את חייה בפניו, את רגשותיה ואת מחשבותיה. אם היא תסרב, הוא ימחק את המכתבים שלה וכל עברה ייעלם.
ליז מסרבת לו ומקללת אותו אבל לאט לאט היא מבינה שאין לה ברירה ומתחילה להיחשף בפניו. היא מספרת לו על עברה, על חברתה הטובה ועל קשייה בהווה. היא נפתחת בפניו והוא קולט את מצבה הקשה.
גם "מישו" נפתח בפני ליז ומספר לה על עצמו, על זוגתו לשעבר, על חייו ועל בדידותו.

מיהו "מישו" ומה הקשר שלו לליז? מדוע הוא סוחט אותה ומהי מטרתו?
תקראו ותגלו, מבטיחה לכם סוף מאד מפתיע.

הספר ממחיש כמה חשוב לדבר במצבים של דיכאון לאחר אובדן, כמה חשוב להתריע, כמה חשוב ללכת לטיפול כי לא תמיד אפשר לצאת ממצב כזה לבד.
יש משברים גדולים בחיים שנראה כאילו אין דרך חזרה ולעיתים עולות מחשבות אובדניות, אבל החיים מעל הכל ולא צריך להתבייש לבקש עזרה, הן מחברים ומשפחה והן מבעלי מקצוע. אמנם החיים לא יחזרו לקדמותם, את מי שאבד לא ניתן להשיב, אבל יש המון רגעי אושר ששווה לחיות בשבילם.

מומלץ בחום!

דירגתי 4 כוכבים לא 5 בגלל סוף הספר.