ביקורת ספרותית על פריז בתל אביב מאת נחום שוורצברג
ספר טוב

---

מה בין פריז לתל אביב של שנות השבעים?


ילד בא לעולם מבלי שהוא יכול לבחור היכן יוולד, מי יהיו הוריו, איזו תרבות נגזר עליו לספוג. מדהים עד כמה מכריע הנתון הזה. לדוגמא אפשר לדמיין ילדה, הנולדת בימים אלה באפגניסטן להורים פושטונים, הנצמדים למסורת המקומית. סביר להניח כי תיגזר עליה עטיית בורקה כל ימי חייה ,בערות, מקסימום פניה, המעוטרים בעיניים ירוקות מרהיבות יתנוססו על עמוד שער של נשיונל ג'יאוגרפיק, מבלי שזה ישפר את מצבה במאום (האמריקאים הרשעים האלה ניסו לשנות את הגורל הזה – צורה להם!).

הבה נדמיין את אותה ילדה בדיוק , זוכה להתחנך על ידי הורים אינטלקטואלים צרפתים – היא יכולה בקלות להיות מצטיינת דיקן בסורבון ואפילו ללבוש חצאית מיני כשיבוא לה. ובמחשבה כה אופטימית זו, נעבור לספר.

אבא של נחום הקטן, הודיע לו יום בהיר אחד שמעתה והלאה הם יתקשרו ביניהם אך ורק בצרפתית. ארמאנד (זה שמו של האבא) נולד בפריז. באחד הערבים, כשהיה בן שבע התפרצו אליהם הביתה אנשי גסטפו המלווים במשת"פים הצרפתים שלהם ולקחו את אביו. מאז הוא לא ראה אותו לעולם.

הוא הצליח לעלות לארץ עם שארית משפחתו הגרעינית, אך רבים מקרוביו נשארו מאחור. זיכרון השואה, הפגיעות, השבריריות של הביטחון האישי בניכר נותרו נוכחים בו תמיד, על כן העריך מאוד ארמאנד את המדינה, נלחם עבורה ואף נפצע די קשה. אובדן אביו בגיל כה צעיר השפיע עליו עמוקות, אז הוא גמר אומר לתת לבנו את כל מה שאבא יכול להעניק, תוך שמירה על אופטימיות תמידית והערכת כל רגע בחיים .


הגם שאהב מאוד את הארץ ואת תל אביב, ארמאנד לא שכח את המולדת הגאלית שלו ואת בית ילדותו. הוא ערג לחזור ולראות אותו שוב, כמו גם את שאר מבניה המרהיבים של עיר האורות הקסומה, לטעום מהמאכלים הערבים לחך שלה, להתמוגג מתרבותה העשירה. את הכמיהה הזו לפריז, השפה הצרפתית והקולינריה שלה העניק ארמאנד במתנה לנחום הקטן, כותב הספר. אגב כל שם של פרק בספר מופיע גם בצרפתית.

בצהרי ימי שישי, לאחר שאבא ארמאנד היה חוזר מעבודתו ומחנה את רנו דופין שלו מתחת לבית, היו מתחילות שעות האיכות שלו עם בנו, נחום. הוא היה מכניס קלטת של שארל אזנבור או אנריקו מסיאס לטייפ, מאפס את המונה, כדי שאפשר יהיה להעביר מהר לשיר הרצוי ודירתם בת שני החדרים וחצי הייתה מתמלאת בצלילי שאנסונים. תיאורי טיוליהם המשותפים ברחובותיה של תל אביב הישנה, השיחות שלהם על אוכל ועל החיים בכלל, הם מופת מרגש לבילוי בצוותא של הורה וילד.

משפחת שוורצברג גרה לא רחוק מסבא וסבתא של נחום מצד האמא, שהחזיקו מכולת בדיזנגוף. הסבא כשהזמין "תוצרת" לחנות, לעיתים רחוקות היה מצליח להשיג קממבר צרפתי אמתי שהפיץ ריח עז עבור ארמאנד. אבא של נחום פחד להביא את הגבינה המסריחה הביתה והיה מוצא לו מקום מרוחק, שלא להבריח את הלקוחות, בפנים המכולת כדי לאכול אותה.

שוורצברג מתאר את חיי היום – יום של משפחתו בדרך צבעונית, הוא מחייה מציאות שהייתה ואיננה עוד, ביטויים של פעם, ערכים אחרים, תפיסת עולם קצת פחות צינית מהיום. בקטעים לא מעטים זה אפילו הזכיר לי סרטי בורקס. יש בכתיבתו התרפקות על חיים פשוטים יותר.

השיא הוא כמובן הטיול המשפחתי לפריז, כשנחום הקטן מתוודע אל הקרואסון האמתי, הבריוש, מרק הבצל, האנטריקוט הרך כחמאה ועוד שלל מטעמים מהמטבח הנפלא הזה. הוא גם זוכה שם לחוויות מדהימות אחרות, לא קולינריות.

ערכו הספרתי של הספר הוא כמשקל נוצה. הוא כתוב כספר ילדים, כזה שמקריאים לילד לפני השינה. הדגש העיקרי של הספר האוטוביוגרפי הזה הוא על נוסטלגיה, על געגועים לאנשים שהיו ואינם עוד, לתל אביב של פעם, אפילו לצרפת שכבר לא כמו מה שהייתה... למרות פשטות ואף דביקות מסוימת שבו, הוא הצליח לגעת בי, לשחק באיזו נקודה בלב כמו שבאגט טרי וחם המרוח בחמאה מעורר את בלוטות הטעם. אני אקח משהו ממנו איתי להרבה זמן. האם אין זה חשוב?

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על פריז בתל אביב