בספר הקודם בסדרה הרגשתי שנסבו הגיע לשיא הליטוש הסגנוני שלו. אני מתכוונת לסגנון שמאפיין אותו, האופן בו הוא עובר בין פסקאות שמדברות על אנשים שונים ומתעתע בקורא שחושב שאנחנו עדיין מדברים על X אבל לא... אנחנו מדברים בכלל על Y, ופעם אחר פעם התמונה מתהפכת לנגד עינינו ומפתיעה אותנו.
המחשבה ההיא לא השתנתה אחרי קריאת הספר הנוכחי... אני עדיין חושבת שהספר הקודם היה השיא.
מה יש בספר הנוכחי?
עדיין אותו סגנון, רק קצת פחות. או שאולי זה הופך להיות פחות אפקטיבי ככל שמתרגלים.
עדיין לכאורה טוויסטים, הפתעות, רמזים מטעים... רק שהפעם ההפתעה כבר לא כ"כ מפתיעה.
אולי גם לסוג ההפתעות של נסבו מתרגלים.
למה אי אפשר להתרגל? לכמויות הטירוף, האלימות והפסיכופטיות שנסבו ממטיר עלינו ספר אחר ספר. לניסיון האינסופי לזעזע, להחריד, להטריד.
אולי די?
באמת, מה העניין? למה רוב סופרי המתח בני ימינו מניחים שאם הבלש המבריק, האלכוהליסט, המתוסבך, יפתור "סתם" תעלומות רצח ולא כאלו שמעורבים בהם פסיכופטים מופרעים וחולניים במיוחד אנחנו הקוראים נאבד עניין?
שבלי העלאה מתמדת של רף הטירוף אין לז'אנר הצדקה?
-------------
בסוף הספר הקודם (אזהרת ספוילרים מכאן והלאה) נסבו הביא את הולה, גיבורו המיוסר, אל המנוחה והנחלה, זו נקודת הפתיחה בספר הנוכחי... חוץ מזה שכבר בסוף הספר הקודם נלוו כמה צלילים צורמים ביותר לסיום כדי שלא נחשוד חלילה שנסבו בעניין של הפי אנד.
וגם הספר הזה, בדיוק כמו הקודם, מסתיים לכאורה בהפי אנד סגור, הרוצח נתפס, הגיבור ניצל ממוות כמעט ודאי -
רק שגם הפעם נמהלים בתרועת החצוצרות צלילים צורמים מאוד, גם של המשך סאגת הפשע שבטח תלווה את הספר הבא, אם לא תעמוד במרכזו, וגם בחייו האישיים של הארי שסוף סוף נראה שהסתדרו אבל למה שזה ימשיך ככה?
לנסבו כנראה באמת באמת חשוב לוודא שאפילו לרגע לא תחשבו שהחיים סבבה.


















