• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
צמא

צמא

מאת יו נסבו

הביקורת של רויטל ק.

תמונה של רויטל ק.
צמא

צמא

מאת יו נסבו

הביקורת של רויטל ק.

תמונה של רויטל ק.
הוצאה לאור:ידיעות ספרים & בבל
שנת הוצאה:2021
סדרה:הבלש הארי הולה #11
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
אלון דה אלפרט
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 5 שנים

“**** נניח שהארי הולה היה באמת קיים, והוא היה מפקח במחלק הרצח של משטרת אוסלו או משהו. בשלב הזה”

2/10
ביקורות על צמא
הבאה
נצחיה
לפני שנתיים

“מה אנחנו יודעים על נורווגיה? אני מניחה שלא הרבה. בעיקר שהיא מדינה עשירה ומאושרת. נורווגים, בגדול, יו”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 4 שנים•2 דקות קריאה

בספר הקודם בסדרה הרגשתי שנסבו הגיע לשיא הליטוש הסגנוני שלו. אני מתכוונת לסגנון שמאפיין אותו, האופן בו הוא עובר בין פסקאות שמדברות על אנשים שונים ומתעתע בקורא שחושב שאנחנו עדיין מדברים על X אבל לא... אנחנו מדברים בכלל על Y, ופעם אחר פעם התמונה מתהפכת לנגד עינינו ומפתיעה אותנו.
המחשבה ההיא לא השתנתה אחרי קריאת הספר הנוכחי... אני עדיין חושבת שהספר הקודם היה השיא.
מה יש בספר הנוכחי?
עדיין אותו סגנון, רק קצת פחות. או שאולי זה הופך להיות פחות אפקטיבי ככל שמתרגלים.
עדיין לכאורה טוויסטים, הפתעות, רמזים מטעים... רק שהפעם ההפתעה כבר לא כ"כ מפתיעה.
אולי גם לסוג ההפתעות של נסבו מתרגלים.
למה אי אפשר להתרגל? לכמויות הטירוף, האלימות והפסיכופטיות שנסבו ממטיר עלינו ספר אחר ספר. לניסיון האינסופי לזעזע, להחריד, להטריד.
אולי די?
באמת, מה העניין? למה רוב סופרי המתח בני ימינו מניחים שאם הבלש המבריק, האלכוהליסט, המתוסבך, יפתור "סתם" תעלומות רצח ולא כאלו שמעורבים בהם פסיכופטים מופרעים וחולניים במיוחד אנחנו הקוראים נאבד עניין?
שבלי העלאה מתמדת של רף הטירוף אין לז'אנר הצדקה?

-------------

בסוף הספר הקודם (אזהרת ספוילרים מכאן והלאה) נסבו הביא את הולה, גיבורו המיוסר, אל המנוחה והנחלה, זו נקודת הפתיחה בספר הנוכחי... חוץ מזה שכבר בסוף הספר הקודם נלוו כמה צלילים צורמים ביותר לסיום כדי שלא נחשוד חלילה שנסבו בעניין של הפי אנד.
וגם הספר הזה, בדיוק כמו הקודם, מסתיים לכאורה בהפי אנד סגור, הרוצח נתפס, הגיבור ניצל ממוות כמעט ודאי -
רק שגם הפעם נמהלים בתרועת החצוצרות צלילים צורמים מאוד, גם של המשך סאגת הפשע שבטח תלווה את הספר הבא, אם לא תעמוד במרכזו, וגם בחייו האישיים של הארי שסוף סוף נראה שהסתדרו אבל למה שזה ימשיך ככה? 
לנסבו כנראה באמת באמת חשוב לוודא שאפילו לרגע לא תחשבו שהחיים סבבה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מירב
מירב
תמונה של חסידה לבנה
חסידה לבנה
תמונה של אור קרן
אור קרן
תמונה של רץ
רץ
תמונה של michalro
michalro
תמונה של רונדנית
רונדנית
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
25קוראים|גיל ממוצע52|64%נשים

על המבקרת

תמונה של רויטל ק.

רויטל ק.

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
379 ביקורות•16 נבחרות•8,920 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות379
ביקורות נבחרות16
לייקים שקיבלה8,920
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת90ספרות מקורית84מתח ריגול והרפתקאות61

דיון על הביקורת

4 תגובות
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 4 שנים

תודה Zek,

לא בטוחה. כבר דילגתי על ספרים בסדרה שהיו נראים לי יותר מדי (או שהתקופה היתה יותר מדי). נהנתי מפרץ האופטימיות שבו נסבו נתן לגיבור שלו להנות מקצת שפיות, משפחה ואהבה לאורך שני ספרים שלמים, אבל עושה רושם שהוא מיצה את קו העלילה הזה, ויכול להיות שגם אני מיציתי את הסדרה...
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 4 שנים

תודה cujo, טאנה פרנץ נהדרת.

זאבי קציר
זאבי קציר•לפני 4 שנים

ואחרי הכל לא נראה לי שזה ימנע ממך לקרוא את החלק הבא בסדרה ;)

cujo
cujo•לפני 4 שנים

מסכים - הוא קצת התמכר לריגושים ויצא משליטה

סיימתי את בלב היער של טאנה פרנץ שבוע שעבר וזה היה כיף לחזור לתעלומה אחת ובלי גופות מדממות כל כמה דפים.
4 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של רויטל ק.

להתאהב בגרייס

להתאהב בגרייס

קריסטל סאתרלנד

מתבגר אמריקאי בעל נפש רומנטית שמחפש את ה-soul mate שלו, מחכה ליום שבו יפגוש את האחת, יתאהב בה וירצה לחיות איתה לנצח, לא, הוא לא חרמן או מעוניין בחוויות מיניות לכשעצמן בכללי, הוא רומנטי כאמור, רגע חכו לאן הלכתם זאת רק נקודת הפתיחה מכאן האמינות עוד יכולה להידרדר!

איפה היינו?
כן, אז יש לו שני חברים-הכי-טובים שהם פחות או יותר גרים אחד אצל השני, תומכים אחד בשני ומשתפים אחד את השני בפתיחות יוצאת דופן ובדיאלוגים שנונים באופן יוצא דופן לא פחות (הייתם חושבים שזה שהגיבור שלנו היה מאוהב באיזשהו שלב באחת משני החברים-הכי-טובים האלו ונישק אותה שבועיים לפני שהיא יצאה מהארון ייצור איזה פלונטר רציני אבל לא לא, הם התגברו על זה באלגנטיות ובשנינות, כאמור, אז זה סתם פרט פיקנטי ברקע שמתבל את העלילה כדי לתת לה קצת גוון משעשע).
יש לו הורים תומכים ופתוחים ואחות גדולה תומכת לא פחות, הוא די אינטליגנטי בלי להיות גאון, לומד בתיכון אמריקאי שבו אין כל כך מעמדות ובלגנים חברתיים וכאלה, וכולם די מכילים וסבבה אחד עם השני.
בגדול החיים שלו תותים עד שהוא פוגש את גרייס המוזרה, המסתורית והיפהפיה ומתאהב בה מה שבא לידי ביטוי בעיקר בזה שהוא מנהל איתה דיאלוגים שנונים אפילו יותר מאלו שהוא מנהל עם שאר הדמויות בחייו.

הוא מבין הרבה אחרי הקורא את סיפור הרקע שלה שמוביל באופן בלתי נמנע לשברון לב שזה בעצם הנושא של הספר (לכן גם החברים הכי טובים שלו יסבלו מלב שבור כעלילות משנה, שלא נפספס את הנקודה).
אבל אל תדאגו, הוא יתגבר.
בינינו, עם נתוני הפתיחה שלו - זה לא מפתיע.

זה אולי נשמע כאילו שנאתי את הספר, וזה לא לגמרי נכון.
הוא קריא, לא בלתי מעניין, אבל כל כך מלוטש, מתוחכם ומודע לעצמו שבשום שלב הוא לא באמת נוגע ללב.

לפני 3 ימים•רויטל ק.
עזאזל

עזאזל

בוריס אקונין

קראתי את הספר לפני שנים.
לא הבנתי מה ההתלהבות ולא טרחתי להמשיך עם הסדרה.
הספר היה נראה לי קצת... ילדותי. בלש במאה ה-19 זה טוב ויפה אבל אנחנו כבר לא במאה ה-19 ולכן קשה להפתיע אותנו עם טוויסטים ואגודות סתרים מרושעות שמניעות את העולם מאחורי הקלעים שלקוחים היישר מהמאה ה-19.
אבל הסדרה בכל זאת מאוד נחשבת ולא יכולתי שלא לתהות מה אני מפספסת, אז השנה התחלתי לקרוא אותה שוב.
עכשיו אחרי שקראתי בערך חצי מספרי הסדרה (שנכתבו/תורגמו עד כה) וככל הנראה אני הולכת להמשיך איתה החלטתי לחזור אליו ולכתוב כמה מילים עליו, או אולי בכללי על הסדרה.
קודם כל, הספר הראשון הוא באמת אחד הפחות מוצלחים.
יש ספרים טובים יותר בהמשך הסדרה.
אמנם נהנתי מהספר יותר בקריאה השניה, אולי בגלל שבין הקריאות השלמתי את החטא ועונשו שהספר קצת מרפרר לרעיונות שלו, ועדיין, מדובר בספר לא מתוחכם ולא מרשים במיוחד.
לאורך כל הסדרה יש איזה פער בין היומרנות שלה, בין שפע הרפרנסים ההיסטוריים והספרותיים, תיאור מערכת השלטון המורכבת והביורוקרטיה שלה, לבין הדמות הראשית שבסופו של דבר היא דמות מאוד לא מתוחכמת, לא עמוקה או מתפתחת. תקראו לו ג'יימס בונד של המאה ה-19, תקראו לו שרלוק הולמס הרוסי, לא ממש משנה למי תשוו אותו (הוא נוטה להיכשל יותר משני הגיבורים האלו, אגב) - מדובר על דמות פלקטית, שטוחה.

את אותו הפער אפשר למצוא בהערות השוליים שנוספו בגירסה העברית: מצד אחד, בהוספת הערות שוליים לספר פרוזה יש משהו יומרני, זה מעיד על עומק שיש בספר שהקורא הלא מספיק משכיל עלול לפספס, וזה אכן כך בדרך כלל. מצד שני, לפעמים נכנסים להערות השוליים הסברים בסיסיים שמתאימים יותר לספר נוער מאשר לספר שבכל זאת מיועד למבוגר עם השכלה סבירה, כמו להסביר מהו ספר יהודית, מי היתה קירקה או מהו שטר מחילה.

בסך הכל אני נהנית מספיק מהסדרה בשביל להמשיך הלאה, אבל חושבת שבשביל להנות ממנה צריך להנמיך קצת ציפיות ביחס להייפ שיש סביבה.

לפני שבועיים•רויטל ק.
רצח בהמשכים

רצח בהמשכים

מקס סיק

נניח שיש לך רעיון לספר בלש/מתח.
אשתו של כותב מותחנים נרצחת באופן שמחקה רצח מהספר האחרון של בן הזוג שלה.
הספר המדובר עוסק ברוצח סדרתי, כך שברור שזוהי רק תחילתה של שרשרת רציחות.
והספרים האלה, הם לא לגמרי ריאליסטיים, הם מערבים רעיונות מיסטיים, תורת הנסתר, מכשפות, כך שכל זה גולש לעולם האמיתי: סגנון הרציחות, תחפושות, סמלים.
יש לך דמות בראש, חוקרת משטרה יפהפיה ומסתורית שהעבר שלה הולך ונחשף בפרקים קצרים בין פרקי העלילה המרכזית.
ונגיד שיש לך גם כמה רעיונות לטוויסטים, לחשודים, קרבנות שמתגלים כחשודים, חשודים שמתגלים כקורבנות.
ותיאורי זוועה גרוטקסיים זורמים לך למקלדת בקלות (אתה סקנדינבי בתרחיש הזה, ככה זה עובד אצלכם).
בקיצור, יש לך מספיק חומר כדי לכתוב ספר די מסקרן, עם קליף האנגרים שיעבירו את הקורא מפרק לפרק ובעצם חסר לך רק דבר אחד קטן, קטנטן:
ההתרה של כל זה.
הפתרון.
הקשירה של כל הקצוות בסוף הספר, שזירת כל הרמזים וסיפורי הרקע לכדי סוף אחד מספק.
אבל טוב, אתה חושב לעצמך, זה רק הסוף... מה זה כבר הסוף.
נמציא משהו, זה יסתדר איכשהו, אולי הקוראים לא ישימו לב.
ואולי כן אבל היי, הם כבר הגיעו עד הסוף אז למי אכפת.
ידוע שהמסע חשוב יותר מהיעד, לא? ואולי הפתרון האמיתי הוא בכלל הקוראים שרכשנו בדרך?
או שאיבדנו בדרך?
לא משנה, נו.
יש לך ספר ביד ואין סיבה שפרטים שוליים יעצרו אותך מלפרסם אותו.
וככה נולד הספר הזה.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•רויטל ק.
נתן ועמוס

נתן ועמוס

אסף ענברי

ספר מרתק וקריא אבל...
קראתי והבנתי למה כמעט כל הקוראים הוסיפו "אבל".

כבר מהעובי שלו היה ברור שהוא לא יקיף את פרשיות חייהם והגותם של הגיבורים שלו.
הגיוני, הרי על כל אחד מהם אפשר לכתוב כמה כרכים עבי כרס.

הספר מתמקד בהקשרים הפוליטיים שלהם, ובפרט בפרשיית לבון ובעמדות שלהם לאחר ששת הימים, היחס לניצחון ולשטחים.
בעוד שהסוגייה השניה בוערת ורלוונטית עד היום ונמצאת במרכז קו השבר האידיאולוגי הישראלי, הראשונה נראית לקורא בן ימינו שולית וחסרת חשיבות.
למרות ההסברים שהספר נותן, התחושה היא שמדובר יותר בעניין אישי, עניין של אגו ומריבות בין דמויות ספציפיות מאשר עניין מהותי ועקרוני כמו זה שניסו לשוות לו.
ואולי גם זאת אמירה על ימינו...?
בכל אופן, התחושה הכללית היא שקיבלנו זווית צרה מדי על שני האנשים האלו, שהיה מקום להרחיב את הספר, את נקודת המבט, את הנרטיב.

הזוית הצרה הזאת יחד עם נקודת הסיום שהסופר בחר לספר נותנים תחושה קטועה, תחושה שלא ברור מה, בעצם, ניסה הסופר לומר.
הוא סיפר סיפור מרתק, כן, היה קשה לעזוב את הספר באמצע.
אבל לאן זה לוקח אותנו? מה כל זה אומר לנו?

ואין ספק שענברי רוצה ויודע לומר לנו דברים על הכאן והעכשיו, זה ניכר בבחירות ניסוח מסויימות ורמזים קטנים שזורקים את הקורא לימינו.
אבל מה האמירה הגדולה - את זה כשלתי מלהבין.

האם מומלץ?
כן, זה בכל זאת אסף ענברי וגם ביום חלש שלו הוא שווה קריאה יותר מרוב הפרוזה שיוצאת בעברית.
אבל... כדאי להנמיך קצת ציפיות ביחס לספרים הקודמים.

לפני 4 שבועות•רויטל ק.
עמוק מדי

עמוק מדי

לי צ'יילד

כבר תקופה ארוכה שכל פעם שאני קוראת ספר בסדרה אני אומרת לעצמי שזהו, זאת הפעם האחרונה, הסדרה הזאת מיצתה את עצמה לגמרי.
ואז הבא בתור בכל זאת מתגלגל לידי איכשהו (אם הוא מונח על מדף הספרים החדשים בספרייה ממש מולי כשאני נכנסת לספרייה זה נחשב שהוא התגלגל לידי, נכון?) ואני קוראת אותו.
למה?
אין סיבה, באמת.
ההצדקה היחידה היא ההשקעה המינימלית: הגיבור כבר מוכר אז אין את המחיר של להיכנס לספר חדש, להבין מי, מה, איפה, למה.
אין שום מורכבות בספרים האלה, שום רגש, שום מאמץ (טוב אולי קצת, מודה שבספרים האחרונים אני לא ועקבת עד הסוף אחרי מה בדיוק המזימה של הרעים ונשארת עם קצוות פתוחים שלא לגמרי בטוחה אם הם אצלי בראש או בספר.
הטווויסטים המרכזיים, בכל אופן, צפויים, ובאופן כללי הכל משדר עייפות).
מג'ק ריצ'ר, שאף פעם לא היה דמות עמוקה או אמינה במיוחד, אבל בכל זאת - דמות כיפית בספרים הראשונים - נשארה רק דמות קרטון (בסדר, חוץ מהאגרופים שעשויים מברזל).
הוא כבר בן יותר משישים, לא שתמצאו לזה זכר בספר, ועדיין לא נמאס לו לחיות כמו נווד שמתנייע ממקום למקום בטרמפים עם מברשת שיניים מתקפלת ודרכון פג תוקף.
הוא מבריק, הוא בלתי מנוצח, שום דבר ואף אחד הם לא אתגר בשבילו, הכל קטן עליו והכל יכול להיפתר באלימות ואם זה לא עובד - אז בעוד קצת אלימות.
אולי באמת זהו?

לפני חודש•רויטל ק.
יום השישי

יום השישי

אריאל שנבל

קראתי כמה ספרי מסע בזמן שבהם הגיבור מנסה למנוע אירוע היסטורי משמעותי.
בתסריט הנפוץ יותר, לפחות מהמדגם הלאו דווקא מייצג שלי, הגיבור נכשל.
או ליתר דיוק - מגלה שציר הזמן האלטרנטיבי גרוע יותר, ועם כל הצער והכאב - מוכרחים לחזור לציר הזמן שבו האירוע כן התרחש.
אני יכולה לחשוב רק על דוגמה אחת שבה שינוי ציר הזמן מצליח והספר מסתיים באוטופיה - עם מחיר אישי למעורבים בדבר.
עושה רושם שמוסכם על כולם בז'אנר הזה שאין שינוי ללא מחיר.

***
נראה לי שאין ישראלי שלא חשב על זה בשנתיים וחצי האחרות: מה היינו עושים אם היתה לנו מכונת זמן, איך היינו מונעים את ה-7/10? האם היינו יכולים למנוע אותו?
למי פונים? עם מי מדברים? מי היה מקשיב לנו?
ואיך חיים אחר כך עם זכרונות הזוועה שחיים רק בראש שלנו, בעולם שאנן שכל זה בשבילו רק מדע בדיוני, משהו שלא יכול לקרות?
ומה ההשלכות של השאננות הזאת, אם היינו ממשיכים לחיות בה, איזה מחיר היינו משלמים בהמשך?

***
אריאל שנבל כתב על זה ספר, ולמרות שידעתי שזה הנושא שלו - רק כשלקחתי אותו ליד קלטתי שאני הולכת לקרוא ספר על ה-7/10 .
ושבעצם, אני בכלל לא בטוחה שאני כבר מוכנה לזה.
בביקורת שלי על בסתר המדרגה של אמונה אלון כתבתי שעוד מוקדם מדי בעיני. מוקדם מדי לסיפורים בדיוניים על ה-7/10, כשיש עוד כל כך הרבה סיפורים אמיתיים שלא שמענו.
מוקדם מדי לכתוב על אירוע טראומטי כל כך, שאנחנו עוד חווים.
פחות הרגשתי ככה לגבי הספר הזה. גם בגלל הזמן שעבר וגם בגלל שהוא בסופו של דבר - לא ממש ספר על ה-7/10.
הוא ספר מד"ב, הוא ספר על תרחישים אלטרנטיביים, רק חלקו מתרחש בכאן ועכשיו.
אולי עוד מוקדם מדי לסיפורים בדיוניים מחקי מציאות, אבל בדיוניים לגמרי שמרחיקים מהמציאות - את זה קל לי יותר לעכל.

***
דבר אחד היה ברור מראש:
הספר הזה לא ילך לכיוון של האוטופיה. הגיבורה לא תמנע את ה-7/10 והספר לא יסתיים בחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.
לא חושבת שאף ישראלי מסוגל כרגע לכתוב או לקרוא אוטופיה מתקתקה כזאת, זה יהיה יותר מדי יריקה בפרצוף. כאילו מישהו מריץ בדיחה על חשבוננו.
לכן זה לא יהיה ממש ספוילר להגיד שהחלק בספר שמתאר את הדיסטופיה של ציר הזמן האלטרנטיבי היה החלק הקשה יותר לקריאה.
קראתי אותו בתחושה שעברנו מספיק, שהיה רע לתפארת גם בלי לתאר תרחישים דמיוניים גרועים יותר.
שאין צורך, תודה רבה, להמציא קווי זמן מחרידים יותר.
וגם בתחושה ששום דבר, נורא ככל שיהיה, כבר לא באמת נתפס אצלנו כדמיוני לגמרי, כמשהו שלא יכול לקרות.

***
אבל חוץ מזה, מדובר בספר קולח מאוד, מרתק, אי אפשר לנחש שמדובר בספר ביכורים (מה שאולי לא מפתיע, בכל זאת מדובר באדם שכותב לפרנסתו).
האם הוא פיצח משהו, הציג תובנה כלשהי לגבי העבר היהודי וההווה הישראלי שהכריכה האחורית טוענת שהוא מתמרן ביניהם?
אני לא בטוחה.
באופן כללי, העיסוק בישראליות וביהדות שטחי בספר.
הוא מתעניין יותר בבחירות אישיות כואבות, בצירי זמן אלטרנטיביים, בנפילות ובשיקום.
אין אוטופיה בספר, כאמור.
כי אי אפשר לתאר כזאת במצב הנוכחי בישראל.
יש משבר וכאב ובחירות כואבות מאוד.
ואולי הנחמה הקטנה והיחידה היא באפשרות הבחירה.
לא זו הדמיונית של הגיבורה שמסוגלת, אולי, לשנות את העבר, אלא הבחירה האישית של כל אחד ואחת איך ולאן להמשיך מכאן הלאה.

***

מחשבות מאוחרות - תוספת לביקורת:
כשבעלי התחיל לקרוא את הספר, הוא אמר שהספר הזה בעצם לוקח את ה-7/10 ומשתמש בו כתירוץ כדי לכתוב על מה שבאמת עניין אותו - דיסטופיה שבה מדינת ישראל נחרבת וקהילת ישראלים לשעבר קמה בארה״ב. קצת איגוד השוטרים היידיים.
ויש בזה משהו, השימוש ב-7/10 מצמיד אותנו לספר והוא הטריגר והמניע של העלילה, אבל הוא באמת לאו דווקא הכרחי בשבילה.
עם זאת, מעניין לציין שדווקא החלק שעוסק בקהילה הישראלית-יהודית-אמריקאית היה החלק הפחות טוב של הספר.
זה חלק שבו ניכר הרקע העיתונאי של שנבל, הוא כתוב יותר כמו כתבה מעניינת שסוקרת קהילה מאשר כמו ספר ממש. שאר החלקים של הספר יותר נוגעים.

לפני חודש•רויטל ק.
הכלה האחרת

הכלה האחרת

גלילה רון-פדר-עמית

מה בסך הכל אני מחפשת?
רומן היסטורי שמתרחש בארץ ישראל בימי התורכים.
שיהיה אמין היסטורית, מגובה בתחקיר היסטורי, שיהיה קל לקריאה אבל לא קליל סטייל רומן רומנטי שמתלבש על ההיסטוריה בשביל קצת צבע ונפח.
שיהיה לו עניין אמיתי בהיסטוריה ובדמויות שהוא כותב עליהן.
שיפגיש את הדמויות שלו עם דמויות היסטוריות ומאורעות היסטוריים אמיתיים.
משהו בסגנון של גיא אוני.
כי אין מספיק ספרים כאלה, שהם גם ספרות פופולארית אבל גם עם ערך מוסף היסטורי אמיתי על התקופה המדוברת.
על משכבי בלילות של אושרת אסייג-לופז היה קצת כזה, אבל התמקד בטרומפלדור בעיקר.
אות מאבשלום של נאווה מקמל-עתיק גם עוסק בתקופה, אבל מרוכז בדמותו של אבשלום, ובאופן כללי ספר לא מוצלח בעיני.
באדום עתיק של גבריאלה אביגור-רותם היו כמה פרקים כאלה, שהיו יכולים להיות בסיס לרומן היסטורי נהדר.
אחוזת דג'אני של אלון חילו לכאורה היה יכול לענות על ההגדרה, אבל העוול שהוא עשה לדמות היסטורית אמיתית, האג'נדה של הכותב וספר קודם שלו שמאוד לא אהבתי הרחיקו אותי מהספר הזה, שברור לי שלא אהנה ממנו.

ואז יצא הספר הזה, שלכאורה אמור להיות בדיוק מה שאני מחפשת:
גלילה רון פדר עמית כותבת קליל ונגיש.
ספרי הביוגרפיה שהיא הוציאה לאורך השנים, לילדים ולנוער, נותנים לה רקע היסטורי רחב.
התחקיר שהיא עשתה ניכר בספר, והקטעים האהובים עלי בו היו אלה שבהם היא שילבה קטעי עיתונות אמיתיים מהתקופה.
אבל בכל זאת, גם הספר הזה לא היה מה שחיפשתי.
למה?
קצת כי הוא היה קליל מדי, כי ההיסטוריה בו נשארה ברמה של ספרי ילדים. בלי עומק, בלי הבנה רחבה יותר של תהליכים ואירועים.
הרבה בגלל הדמויות: קודם כל היו יותר מדי מהןץ כמה אפשר להיקשר לדמות ולפתח אכפתיות כלפיה כשיש כל כך הרבה דמויות וקפיצות ביניהן?
הדמויות שטחיות מאוד, חלקן מאוד לא אמינות.
בפרט הדמות של סוניה, דמות קיצונית שעוברת שינויים קיצוניים, שעושה מעשים מחרידים ובכל זאת בסוף הספר איכשהו הופכת לגיבורה החיובית, החזקה, המודל לאישה ציונית לוחמת, לא לגמרי ברור איך.
החוט המקשר בין כל הגיבורות הוא האדמו"רית מלודמיר.
דמות היסטורית אמיתית, חידתית ומסקרנת.
לא לגמרי ברור לי למה העלילה נטוותה סביבה, מה רצתה הסופרת לומר עליה.
היא לכאורה דמות נשית פורצת דרך, אישה מנהיגה שהיתה שנויה במחלוקת והלכה נגד המוסכמות.
בספר היא מתוארת בתחילה ככזאת ובהמשך כמניפולטיבית, כמישהי שהורסת את חייה של אחת מהמאמינות שלה.
לא לגמרי ברור לי מה ניסתה הסופרת לומר בתיאור הזה.

בינתיים, אני ממשיכה לחכות לספר הנכון שייתן לי את חוויית הרומן ההיסטורי שאני מחפשת.

לפני חודשיים•
★★★★★
•רויטל ק.
הטירה הכחולה

הטירה הכחולה

לוסי מוד מונטגומרי

בגיל 29 החיים של ולנסי מגיעים לקיצם.
היא בת 29, רווקה זקנה, דהויה ומשעממת.
אף אחד כבר לא יתחתן איתה, לא יקרה לה שום דבר מעניין בחיים. כל חייה ימשיכו להיות רצף של התנהגות מרצה, מנומסת ונורמטיבית לפי הסטנדרטים של המשפחה הבלתי נסבלת שלה.
בשלב הזה, לא כל כך אכפת לנו, אם להיות כנים. היא באמת דמות מבאסת וקשה לדמין איך יצמח מהעשב האפרפר והדהוי הזה רומן רומנטי שיצליח באמת לגעת בקורא.

בגיל 29 החיים של ולנסי מגיעים לקיצם.
כמעט.
הרופא מבשר לה שמחלת הלב שהיא סובלת ממנה תביא למותה בשנה הקרובה (זה קצת ספוילר אבל ממש קצת, אז תתגברו).
ואז, כשהחיים באמת מגיעים לקצם וכבר אין מה לדאוג מהעתיד, מהמוניטין, ממה יחשבו ומה יגידו - ולנסי מתחילה לחיות.

לראשונה בחייה היא מעזה להתנהג קצת פחות בנימוס, לא לעמוד בציפיות של הסביבה, להגיד מה שהיא באמת חושבת והשערורייתי ביותר - לעזוב את הבית ולעבור לגור עם חברת ילדות גוססת שהקהילה כולה מנודה כי נכנסה להריון מחוץ לנישואים (הא. לא ראינו את זה מגיע, נכון קוראי האסופית לדורותיהם?)

ולנסי עוברת שינוי אופי דרמטי, האם הוא אמין? לא יודעת. אבל בואו, רומנים רומנטיים לא נועדו להיות אמינים. הם נועדו להיות כיף ואסקפיזם ואת זה הספר הזה עושה נהדר.

מבחינות מסויימות הוא מופרז ומגוחך יותר מהאסופית. התהליך שאן עוברת שבו היא מרפה מהפנטזיה הילדותית של "גבר החלומות" הכהה והשתקן ומבינה שהיא אוהבת את גילברט, חבר הילדות שלה, נראה ריאליסטי להפליא לעומת הרומן בספר הזה.
המשפחה של ולנסי, גיבורת הרומן, מורכבת מאנשים שנראים כמו הדמויות הכי צדקניות ובלתי נסבלות של מונטוגומרי מספרי האסופית או כמו בני הזוג בנט מגאווה ודעה קדומה, אם לשניהם היתה מנת המשכל של הגברת בנט. הטיפשות שלהם מתחרה רק בחוסר ההיכולת שלהם להביע אמפתיה. לא תמצאו פה דמות כמו הגברת לינד שלמרות חסרונותיה, היא אנושית בסופו של דבר.

מבחינות מסויימות הוא בוגר יותר, קודם כל כי הוא עוסק באנשים מבוגרים ולא ביתומות ג'ינג'יות בנות 11, וגם כי הוא בועט יותר במוסכמות החברתיות כמו הריון מחוץ לנישואים או היחס לאנשי דת.

אבל בסך הכל מדובר ברומן רומנטי קליל וחמוד להפליא.
הוא קצר, לא מאות עמודים של מלל והשתפכויות מיותרות.
אין בו תיאורים גרפיים מופרזים ומיותרים.
אין בו ניסיון להיות ריאליסטי או מקורי. אתם תראו את הטוויסטים מקילומטרים.
ותהנו מהם בכל זאת.
כי הוא קיטש מתוק עם תיאורי נוף וטבע כמו שמונטוגומרי יודעת.
כיף של ספר, מושלם לתקופות בהן יש צורך באסקפיזם מנחם.

לפני חודשיים•רויטל ק.
מאחורי כל גבר מוצלח

מאחורי כל גבר מוצלח

שרה גודמן קונפינו

כן כן, שוב לקחתי קומדיה רומנטית קלילה ומטופשת מהספרייה.
נכון.
אנחנו במלחמה, אנחנו רצים לממ"ד, הילדים בבית, מג'נגלים עבודה וזומים של הילדים ואין לדעת מה יקרה מחר והכי גרוע: פסח מתקרב.
אז כן, אני זקוקה לאסקפיזם, תתבעו אותי.

פתחתי את הספר וגילגלתי קצת עיניים כי נחשו מה, שוב הגיבורה היא רעיית פוליטיקאי מושלמת, כזאת שיושבת בבית עם הילדים ומוחקת את עצמה למען הקריירה של בעלה ש - הפתעה הפתעה - בוגד בה עם המזכירה. קצת מזכיר את הפתיחה של אנטומיה של סקנדל, חוץ מזה שאנטומיה של סקנדל לא היה קומדיה ולא רומנטי, אז זה משהו אחר אבל אתם יודעים. כל האקספוזיציה הזאת שבאה לספר לנו כמה הפטריארכיה עדיין כאן וגברים שולטים בעולם ובקושי משאירים מקום לנשים המסכנות כשבואו, לנשים בימינו יש בחירה אתם יודעים, אף אחד לא הכריח את גיבורות הרומנים האלה להיות רעיות ואמהות מושלמות ולוותר על החיים שלהן, תתקדמו כבר עם העלילות, שנות השישים התקשרו למסור ד"ש…

ואז התברר שזה בעצם סוג של רומן היסטורי שמתרחש ב… כן, שנות השישים.

מה שהפך את כל האקספוזיציה להרבה יותר הגיונית. וגם את המגמה של הסיפור להפוכה בדיוק: זה לא ספר שבא לבכות על הפטריארכיה המרושעת שטרם ניפצנו, להפך, זה ספר שבא לחגוג את כל הדרך שעשינו מאז שנות השישים. זה ספר שמאמין בהתקדמות ובהתפתחות, לא במבני כוח שחייבים לנפץ ולהחריב ואז להתחיל מאפס.

האם זה באמת רומן היסטורי? קצת, בעיקר באווירה. היחס לנשים, היחס לשחורים, אנטישמיות מוסווית בקושי.
מרגישים שהסופרת הכינה שיעורי בית.
ואז לקחת אותם ורקחה מהם מאפה מתקתק במילוי קיטש.
בסדר, נו. רציתי רומן רומנטי ואסקפיזם וקיבלתי בדיוק את זה.

לפני חודשיים•רויטל ק.

ביקורות נוספות על "צמא"

צמא

צמא

יו נסבו

****



נניח שהארי הולה היה באמת קיים, והוא היה מפקח במחלק הרצח של משטרת אוסלו או משהו. בשלב הזה, אחרי אחד עשר ספרים, או אחד עשר רוצחים סדרתיים או וואטאבר, היית מצפה שהוא כבר יתחיל להבין איך הדבר הזה עובד. יאללה, ברור שהרוצח הוא לא החשוד הראשון, רומן זדורובסון, יא תבע. זה ברור מדי, והוא אהבל מדי. הרוצח הוא גם לא השני שהקורא חושד בו (למרות שזה מאוד ברור ויש לו עילה ואת כל מה שצריך), הוא לא השלישי, התמים הזה בכאילו. זה יהיה הפתולוג, הפסיכולוג, איש השליחויות, הרופא, איש המז״פ, המפכ״ל, סגן המפכ״ל, טכנאי המעבדה, אשת המועצה... אחד מאלה. בטוח. או שלא. ליתר ביטחון, תעצור מיד את מי שלא נראה חשוד. תבין, הארי, מדובר בדמות ההיא, שפטרת בערך באמצע החקירה, שאפילו לא העלית בדעתך, כי למה בכלל? החוק הוא כזה: 1. מי שאף ראייה לא מצביעה עליו. 2. הוא חלק מהחקירה. 3. אתה מכיר אותו, ממש. 4. אתה לא חושד בו. 5. רוב הסיכויים שהכרת אותו לאחרונה - אבל יחד עם עוד כמה דמויות, שנראות הרבההה יותר חשודות. 6. הוא פרווה, לא בשרי ולא חלבי. אנטי-חשוד כמו שאתה אנטי-גיבור.

אבל ת׳כלס הארי, כל מה שאתה צריך לדעת זה שאולג, הבן המאומץ שלך ורקל אהובתך נמצאים בסכנה. וגם אתה, כמובן, כוכב השביט של מחלק הרצח. אתה לא רק בסכנה, לקראת סוף החקירה (אבל רק אז) אתה תיפצע, אולי כמעט תמות, אולי אפילו תמות בכאילו, אבל אל דאגה. מכסת הרוצחים הסדרתיים באוסלו לא תימלא לעולם, ולך תמיד תהיה החקירה המזוויעה הבאה.

****

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
צמא

צמא

יו נסבו

מה אנחנו יודעים על נורווגיה? אני מניחה שלא הרבה. בעיקר שהיא מדינה עשירה ומאושרת. נורווגים, בגדול, יותר מאושרים מישראלים, למרות שמסתבר שגם ישראלים מאושרים יותר מרוב העולם. בתוך המדינה הזאת, עתירת הנפט, האמצעים ומדיניות הרווחה, יש אנשים שהם קצת פחות מאושרים. חלקם אומללים מאוד, ולפעמים האומללות הזאת מובילה אותם לדיכאון ולאלכוהוליזם. הארי הולה הוא רק דוגמה אחת, גם אם בידיונית.

טוב, אני לא מקורית, העתקתי את המשפט הזה. למעשה לקחתי אותו מהסקירה שלי על הספר "העטלף" הלא הוא מה שמתואר כאן באתר בתור "הבלש הארי הולה #1". משום מה בין מספר 1 למספר 11 לא כתבתי עוד סקירות על ספרים בסדרה, למרות שאת חלקם בוודאות קראתי. כמה דברים השתנו מאז? לא הרבה. נורווגיה עתירת בארות הנפט הפסיקה לשאוב מהן, כי המחיר לחבית נעשה נמוך מדי לטעמה, אז היא מייצרת מחסור זמני עד שיעלה המחיר והיא תוכל להמיר את הנוזל השחור בכסף, הרבה כסף, ולהפנות את הכסף הזה למדיניות הרווחה הקפיטליסטית למשעי שהיא נוקטת. על אף ההתחממות הגלובלית נורווגיה עדיין קרה, האנשים בה עדיין סובלים ממידה לא מעטה של דיכאון ועם זאת במדדי אושר עולמיים היא עדיין קוטפת את המקומות הראשונים. יש שם כל כך הרבה רווחה, שלווה שלום, השקט ובטח, עד שצריך להמציא רוצחים סדרתיים שתפר את הטוב הזה ותייצר קצת עניין בחיים הרגועים מדי.

בגיזרת הארי הולה השתנה המון ולא השתנה כלום. הוא היה מפקח צעיר שפועל אינטואיטיבית על פי תחושות בטן ומסתבך עם אנשים אחרים ועם הממונים עליו, וכך הוא נשאר. הוא היה אלכוהוליסט בגמילה, ונשאר. הוא היה מועסק במשטרת נורווגיה, ואילו העלילה הנוכחית מתרחשת בסיום הקריירה לאחר שפרש לגימלאות והלך להיות מרצה באקדמיה לשוטרים כדי להנחיל את מורשתו לדור הצעיר, בין השאר לאולג, הבן של רקל רעייתו. שכן אם בספר הראשון שמענו על בירגיטה הג'ינג'ית, הרי שמאז הולה התמסד, היום הוא איש של אישה אחת, ולא שאין אחרות שמנסות.

אם הכל טוב, אז מה רע? מסתבר שיש רוצי סדרתי שפוגש את הקורבנות שלו בעזרת תיאום באפליקציית טינדר ואז אונס אותן ושופך את דמן. כלומר פשוטו כמשמעו. המפקחת הנוכחית מתמודדת יפה עם האתגר, אלא שהמפכ"ל מיכאל בלמן נושא עיניו למשרה משלתית ולכן מכניס את הולה כחוקר מהחוץ עם צוות חקירה מיוחד שידגים עד כמה היה קשה למצוא את הרוצח ועד כמה הוא, כלומר בלמן, דואג במלוא כוחותיו לבטחון הציבור. הספר עתיר זוועות, אבל הנצחיה של אחרי 7 באוקטובר כבר די חסינה לזוועות שאינן אמיתיות אלא זוועות בדויות לדמויות בדויות. הספר ארוך, מעל 500 עמודים של אקשן ברוב הזמן ומקצת פילוסופיה ודיונים מוסריים בחלק מהזמן, והוא גם מתובל בהרבה מאוד שמות של שירים ויצירות מוזיקליות פופולריות, עד כדי כך שהבת שלי הציעה לבדוק אם אין פלייליסט שנבנה בהתאמה לספר. הטוויסטים מרובים, במסגרת הז'אנר, ויש מספיק חשודים פנימיים כך שגם מי שמכיר את נטייתו של נסבו לבחור את הנאשם כך שיהיה חשוף לחומרי החקירה, עדיין נמצא במתח כלשהו ברוב הזמן. בעיני הספר הזה הוא הטוב בספרי הארי הולה, מבין כל אלה שקראתי, אם כי לא קראתי את כולם.

לפני שנתיים•נצחיה
צמא

צמא

יו נסבו

זו ביקורת מעט צבועה כי בסופו של דבר נהנית מהספר וזה מה שחשוב לא ? ( אני אכתוב על אופי המהלכים בסיפור ולא בדיוק על תוכנם אבל מי שנזהר בצוננים מספוילרים שימנע )
זהו הספר ה11 בסדרת הארי הולה והעשירי שאני קורא( דילגתי על התיקנים ) אני אוהב את הסדרה ואת הכתיבה של נסבו ואני אמשיך לקרוא אותה אבל כן מרגיש שצריך לשחרר קצת קיטור.
אני חושב שאיש השלג היה נקודת המפנה בה הרגשתי שנסבו תמורת ריגושים קלים ועם פזילה להוליווד או קולנוע כלשהו מקריב את הגיון העלילה והגיון בכלל . יתכן שזה תמיד היה שם ( בעטלף זה היה אבל בקטנה ) אבל מאיש השלג נראה שנסבו כמו הרוצחים הסדרתיים שהוא בורא נכנס להאצה וסחרור של ריגושים וטוויסטים וזוועות מדממות.
צורת הרצח שהוא בוחר בצמא נועדה לעלות בסולם הזוועות אחרי לב משוריין . אם לוקחים בחשבון שבספרי מתח כאלו אין בשר עודף ואף דמות שמבליחה לרגע או ברקע לא נמצאת שם סתם , קל לראות את הטוויסט הגדול בסיפור. למרות שהוא כן הצליח לערר את בטחוני עם מלא טוויסטים מסיחים קטנים .
אבל מה שהעלה את קצפי היה הגראנד פינלה. פיניתי לי את אחר הצהריים התיישבתי בבית קפה ( בחוץ בחוץ ) שתיתי בירה ואז קפה וסיימתי את 100 העמודים האחרונים שהיו סרט אמריקאי על כל השטיקים והמגרעות של :
בואו נאסוף את כל הדמויות למקום אחד – סתם כי אגאטה כריסטי עשתה את זה פעם
בואו ניתן לרוצח לספר איך עשה ומה למרות שכבר יש לנו את רוב המידע וזה עצלנות כתיבתית ( גם לבן קטלני של גולבריית\רולינג חוטא בדבר הזה ).
בואו ניצור סיטואציה מופרכת לחלוטין אבל היי היא סוגרת כל כך הרבה חוטים ומעלה אדרנלין .
ובוא נחתום בטוויסטון קטן חסר כל הגיון ועוד שתי שמיניות טוויסט שימשיכו לספר הבא כי אנחנו כבר בסף ריגוש מטורף.
אגב סגירת קצוות – זה דבר שאני רואה בהרבה ספרי מתח אבל גם בפנטזיה -ואני כקורא צנוע קורא לכל הסופרים שלא קוראים את הביקורת הזאת – לא צריך . לא חייבים להסביר הכל. לא חייבים שלכל דמות יהיה פתרון רומנטי או גאולה או עונש אפשר להשאיר דברים פתוחים . לא כפתח לספר הבא אלא כי פעולת ההידוק חונקת את הספר והחיים לא תמיד פותרים הכל.
אני ביום שהייתי צריך להכנס עם הבת שלי לבידוד , בסוף לא , עכשיו כנראה כן אז סף הסבלנות שלי לבולשיט קצת ירד – עמכם הסליחה.
הוא יקבל 3 כוכבים על הפרנציפ למרות שהיה סוג של 4
הקיץ החלטתי שאקרא בעיקר מתח כי אני צריך את ניקוי הראש ונסבו בהחלט סיפק את הסחורה אז מי אני שאלין אבל כן הייתי שמח אם היה למד גם את אומנות ה less is more כי אחרת הוא יגיע כנראה לרצח במעבורת חלל של מיליארדר או משהו בסגנון.
הבאה בתור ( אחרי הפוגה קלה ) טאנה פרנץ.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•cujo
צמא

צמא

יו נסבו

ליו נסבו הייתה התחלה טובה בסדרת הארי הולה עם טרילוגיית אוסלו(*) אלא שמהספר השישי בסדרה הוא פיתח לעצמו מעין נוסחה שבה הוא חוזר ומשתמש, כמו גם בספר "צמא".
אז בהתאם לנוסחה מה יש בספר:
רוצח סידרתי? – יש
רציחות אכזריות (כולל תיאורים גרפיים מפורטים)? – יש!
היסטוריה של הרוצח מנקודת מבטו, שלכאורה מסבירה את מניעיו? – יש!
פגיעה או ניסיונות פגיעה (וגם רצח) באנשים הקרובים להארי הולה? – יש!
הינצלות ממות של הארי הולה בנוסח סרטי ג'ימס בונד? – יש!
סיאוב פוליטי ושחיתות בצמרת המשטרה והממסד הפוליטי? – יש!
טוויסטים למכביר? – יש!
יופי! עכשיו רק צריך למלא 515 עמודים עם רקע, עלילה מפותלת, פסיכולוגיה ביורו וחצי, טוויסטים, פתרונות לכאורה, פתרון בסוף (שלא הכל בו הגיוניׂ), שאריות מחוממות מספרים קודמים בסדרה והמון תיאורים (שרובם לא הכרחיים) והנה... יש עוד ספר בסדרת הארי הולה... והמכורים (כמוני) ימשיכו לקרוא.

נורבגיה היא מדינה עשירה עם סטטיסטיקה מכובדת של מעשי רצח והתאבדויות. אמנם היו בנורבגיה מעשי טבח (כגון זה של אנדרס בריוויק ב-2011), אבל בדומה לישראל רוצחים סדרתיים כמעט ולא היו שם... מלבד בספריו של יו נסבו בסדרת הארי הולה.
האמת היא שדי נמאס לי מכל הספרים, סדרות הטלוויזיה והסרטים העוסקים ברוצחים סדרתיים לכן לקח לי יותר משבועיים לסיים את הספר, שכמותחן הוא טוב אבל העלילה בו מאוסה. בכל פעם הייתי קורא כמה פרקים ואז שם את הספר בצד, עד הרבע האחרון שבו הוא מותח ואותו קראתי ברצף.

מכורי נסבו והארי הולה כנראה יקראו את הספר, האחרים יכולים בשקט לוותר.

* הספרים בסדרת הארי הולה מס.3, 4 ו-5 - "אדום החזה", "נמסיס" ו"כוכב השטן"

לפני 4 שנים•
★★★★★
•רונדו
צמא

צמא

יו נסבו

ספר מצוין!11

אחד הספרים הטובים שקראתימומלץֶומשובח רוצו לקרוא

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•הלוחש לספרים
צמא

צמא

יו נסבו

אומנות שרק הולכ ומשתפרת, הספר ה 11 ועדיין לא נס ולא מחלש לחו. הארי הולה לא מזדקן ולא נחלש. עלילה מרהיבה מלאה במתח שנמשך לכל אורך הספר. מומלץ לאוהבי ספרות מתח.

לפני 4 שנים•avner
צמא

צמא

יו נסבו

הארי הולה מספר 11!! עוד עלילת מתח סקנדינבית מלאת דם ועלילה מותחת אם כי לא תמיד אמינה - אבל מה זה חשוב - זה ספר ושם הכל- כמעט - מותר. כאשר בעמוד 410 בערך (מתוך 515) הרוצח נורה למוות ולמעשה הארי הצליח במשאת חייו, לחסל את הרוצח הסדרתי שאותו חיפש רוב חייו המקצועיים - ברור היה שהסוף יהיה אחר לגמרי ויגיע עוד פיתול בעלילה. ואכן כך קרה- הסיום הוא דרמטי ומפתיע וקצת מאכזב -אותי (אולי אחרים לא).הפושע העיקרי הוא לא זה שחשבתי עליו, והוא איכזב אותי בחוסר המקצועיות שלו גם אם הצליח לשטות בכולם. בכל מקרה יו נסבו תופר כאן עוד ספר רב עלילה, שוטף, מותח, קצת מקצין דמויות מסוימות שהוא לא "אוהב" כמו מפכ"ל המשטרה, קצת מגזים - לדעתי - ביחס של הדרג הבכיר שמעדיף לסגור חקירה גם אם הקצוות לא סגורים רק כדי לתת סיפוק לתקשורת ולא להסתבך. טוב שזה רק סיפור כי ממש חבל היה לי על כל הנרצחות והנרצחים על לא עוול בכפם.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•רוני
צמא

צמא

יו נסבו

כשרוצח סדרתי מתחיל להכות בנשים ולרצוח אותן בצורה אכזרית ביותר, הארי הולה מוצא את עצמו נשאב שוב לעבודת המשטרה, למרות שהבטיח לעצמו לא לעשות את זה יותר. אבל הפעם הפושע הוא ככל הנראה מישהו מהעבר, שהארי עוד לא הצליח לתפוס, והחקירה הופכת להרבה יותר אישית.
"צמא", על 500+ עמודיו, לא מפסיק למתוח ולבלבל אותנו. כמו ב"לב משוריין", גם כשמגלים מי הרוצח, העלילה לא באמת הסתיימה ונשארים עוד דברים לסגור, וזה בעיני אח הדברים שהופכים ספר מתח סטנדרטי לספר מצויין, מורכב ומפתיע.
אמנם בספר הזה הצלחתי לנחש את אחד הטוויסטים מראש, אבל כשנסבו גורם לנו לחשוד בערך בכל האנשים האפשריים בכל שלב בספר, זה לא באמת חוכמה. היו גם אנשים אחרים שחשדתי בהם וטעיתי לחלוטין… בערך לכל אחד מהאנשים שמופיעים בסיפור, אפילו לרגע, יש מניע, אמצעי, הזדמנות או כולם יחד.
הספר לא קל לקריאה. יש בו רציחות אכזריות מאד שכוללות גם אונס, והמון דם. הארי הולה נמצא בסכנת חיים תמידית, ואיתו גם הסובבים לו. מצאתי את עצמי עושה הפסקות בקריאה פשוט כדי לנשום ולא לשקוע עמוק מדי, מרוב שהספר היה מותח ושואב, מרתק ומפחיד.
אם בספרים הקודמים היה אפשר עוד איכשהו לדלג על ספרים, בספר הזה פשוט לא מומלץ. למרות שמדובר בתעלומה וחקירה חדשים לחלוטין, הוא עדיין המשך ישיר של הספר הקודם. החשוד המרכזי הוא חשוד מהספר הקודם, יש התפתחויות בעלילות הרקע המשניות שיעניינו רק את מי שכבר מכיר את הדמויות שסובבות את הארי, ויש בספר גם תשובות לכמה קליף-האנגרים שהספר הקודם הסתיים בהם.
באופן כללי, אם אין לכם לב חלש במיוחד, סדרת הארי הולה היא אחת מסדרות המתח הטובות ביותר שאני מכירה. סדרה שבה הסופר מצליח להמציא את עצמו בכל ספר מחדש בלי להרגיש ממוחזר. סדרה שבה אי אפשר אף פעם לדעת שהכל יהיה טוב, כי גם דמויות חשובות מתות, ולכן הכל פתוח – תמיד. אני ממליצה מאד לקרוא לפי הסדר, אבל אפשר להתחיל מספר #3 (אדום החזה) שהוא הראשון שתורגם בעברית.
אני מחכה בקוצר רוח שידיעות ספרים-בבל יתרגמו את ספר #12.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•tamar.gur.books
צמא

צמא

יו נסבו

הספר יצא לאור באנגלית בשנת 2017, לכן הספקתי לקרוא אותו כבר לפני כשנה. למרות זאת, נראה כי הרקע לעלילה עדיין רלבנטי, גם לישראל, כיוון שהרוצח מגיע לקורבנותיו באמצעות אפליקציית ההכרויות "טינדר". לפי הבנתי, השימוש באפליקציה זו עדיין נפוץ.

אחד הדברים שאני אוהב בכתיבה של נסבו, היא היכולת שלו לתאר את כול אחת מהדמויות בספריו, מקטנה עד גדולה, בצורה מפורטת, המאפשרת לקורא להתחבר גם אל דמויות אשר לוקחות חלק קטן בעלילה.
נסבו לא מסתפק בהארי הולה, משתף הרבה דמויות בעלילה, ומפרט את היחסים המורכבים ביניהם. חלקן אמנם הופיעו כבר בספרים מוקדמים יותר, אך נסבו דואג לחזור ולתאר באלגנטיות כיצד ואיך הם קשורות לסדרה. זה מעשיר את העלילה, מעבר למתח והתעלומה שבמרכז הסיפור. מצד שני, לפעמים זה כבר דומה ל"אופרת סבון".

למרות אורכו של הספר, העלילה מותחת עד החלק האחרון (אני הצלחתי לנחש מי הנבל באמצע הספר, אבל צדקתי רק באופן חלקי ובהחלט לא מנומק). אז העלילה מותחת, אבל לקראת סוף הספר היא מתחילה להיות קצת מייגעת. היה יכול לצמצם.

מהספר לקחתי איתי שלושה דברים: האחד, ללואי ארמסטרונג יש שיר נפלא הנקרא "We Have All the Time in the World"; השני, מי שמוסיף לימון חי למשקה או אוכל (נאמר לסחוט לימון על דג) לא באמת אוהב את הטעם האמתי שלו; השלישי, כאשר מוסיפים את האות I באנגלית ואת הספרה 9 לסיסמה במחשב/ אינטרנט זה מחזק אותה.

לסיכום, ספר מתח קצת ארוך מדי אך מעניין. מומלץ בעיקר לחובבי הארי הולה, שכבר למדו להכירו משניים-שלושה ספרים קודמים.

לפני 5 שנים•עודד