ליסה בר, עיתונאית אמריקאית ובת לניצול שואה ביקרה בתערוכה של אקספרסיוניזם גרמני מתחילת המאה העשרים ואז הבינה שהיוצרים נרדפו על ידי הנאצים ושיצירות רבו הוחרמו והושמדו. עד כאן הכל טוב. היא יצאה לתקופת מחקר שכנראה היתה רצינית ומעמיקה, אבל החליטה לכתוב רומן היסטורי על רקע האירוע ולא ספר דוקומנטרי על התקופה, וגם זה לגיטימי. אני תיכף אגיד מה הבעיות. קודם נדבר על העלילה.

יעקב קליין, תלמיד ישיבה במשפחה יהודית דתית בארצות הברית מאוד אוהב לצייר. אלא שהוא בן למשפחה חרדית מאוד, וזה לא אפשקי עבורו לצייר. הוא מורד בהוריו, רב איתם, גונב מהם כסף ועוזב את הבית. מכאן ואילך הוא לא יעקב,הוא ג'וליאן, והוא לעולם לא יביט לאחור. ג'וליאן מגיע לפריז במטרה להירשם לבית ספר רציני ללימודי אומנות ולשכלל את היכולות שלו. איכשהו יום לפני תחילת הלימודים הוא פוגש שני חברים - רנה ופליכס. הם ציירים, הם משכנעים אותו לבוא לגור איתם וללמוד לצייר איתם ציורים מופשטים ומודרניים ולדלג על הטכניקות המסורתיות של בית הספר. באופן מפתיע זה מה שהוא עושה, והמשך הספר מתמקד בעלילות של השלישייה. יש גם דמויות נשיות, אבל התפקיד שלהן הוא לדגמן ולשכב, לא לצייר. רנה הוא רנה לוי, בן של סוחר אומנות מכובד ובעל גלריה בפריז, יהודי שלא מחובר לשורשיו. פליכס הוא בן של ברון באצולה הגרמנית. הוא מממומן על ידי הוריו אבל מורד בהם. רנה הוא הצייר המוכשר בשלישייה, אבל כל השלושה חיים יחד, לומדים אצל מורה אקצנטרי יחד וסך הכל נהנים מהחיים. אלא שאז אבא של פליכס מחזיר אותו לגרמניה, וזו שנת 1936 כך שהנאצים כבר בשלטון ולאבא של פליכס יש תפקיד במשטר הנאצי. התפקיד שלו, כפי שפליכס לומד הוא להכחיד את האומנות המודרנית, בפרט את האקספרסיוניזם הגרמני, שהנאצים רואים בו אומנות מנוונת. פליכס עובר צד. רנה וג'וליאן נוסעים אליו ומגלים את זה, אבל מסיבות עלילתיות שונות הם נשארים בגרמניה, אצל מורה מוכשר לאומנות שגם הוא נרדף על ידי הנאצים.

קצת ספוילרים לעלילה: השניים מגלים את הרדיפות, רואים את התערוכה שבה האקספרסיוניזם מוצג בחדר צר ולא הולם כשרידים של אומנות מנוונת, הם מנסים להציל את המורה שלהם, והופכים להיות נרדפים בעצמם. הם נעצרים במחנה הריכוז דכאו, שלפני שהפך להיות מחנה עבודה עבור יהודים, היה במשך שנים מחנה למתנגדי המשטר הנאצים. ג'וליאן צובע מטוסים, ואילו רנה נשכר כדי לצייר יצירות אומנות ולחתום את שמו של פליכס עליהם. כן, פליכס הוא הפחות מוכשר מבין השלושה והוא רוצה לבנות את חייו כאומן מוכר ומוכשר.

ואני חושבת שזו נקודת התורפה של הרומן, והיא מתגלה פחות או יותר באמצעו. נעזוב את זה שג'וליאן אזרח אמריקאי ולא טורח להשתמש באזרחות שלו במשך חודשים ארוכים של רדיפה. נעזוב שהמשפחה שלו נוצרה עבור רקע, אבל לרגע אחד אחרי שהוא עזב הוא לא דואג להם ולא מתגעגע והם לא דואגים לו. מה שבעייתי בעיקר בעלילה הוא שליסה בר הפכה את הסיפור מסיפור על רדיפה של המשטר בגרמניה הנאצית את התנועה האומנותית המודרנית על כל אומניה ויוצריה, לסיפור אישי ופשוט יחסית על קנאה מקצועית ורומנטית שעושה שימוש בכוח השלטון. זה קצת מוציא את הטעם מהרקע השואתי של הסיפור והופך להיות מה שמורי קורא לו "קשקושואה". הסוף של הסיפור, עשרים שנה מאוחר יותר, הוא בכלל מופרך ולוקה בחוסר אמינות קיצוני.

קיצורו של דבר, מספר שתיאר אומנות, אומנים, את הטעם שיש בציור אקספרסיוניסטי כמשקף רגש ולא מעתיק מציאות, וסיפור היסטורי על איך הנאצים הכחידו יחד עם הכחדת המדע והתרבות גם את האומנות, וזה עוד לפני שהתחילו בהשמדת אנשים, זה הפך לסיפור על יצרים אישיים. זה לא בלתי מעניין, וטכנית הספר כתוב טוב ומרתק, זה רק חבל שבחרו לשים את השואה ברקע.

עיצוב הדמויות די קלישאי, אבל העלילה מחפה על כך. עלילה כזו סוחפת לא קראתי מזמן, והסופרת מצליחה באופן מיומן להקפיץ אותנו על פני עשרות שנים בלי שהדמויות נותרות חסרות הסבר, ובלי פערים גדולים מדי בקורות חייהן. הקפיצות משנות העשרים לשנות השלושים בהתחלה, ומשנות השלושים, המהוות את עיקר העלילה, לשנות השישים, אל האפילוג, יוצרות טריפטיכון שכל חלקיו מצויים בהרמוניה. העלילה דרמטית, סוחפת, דינמית ומותחת, עד כדי כך שהדמויות מעוצבות מכוח תגובתן אליה, וזה הישג ספרותי שמחפה על הסטראוטיפיות של חלק מהדמויות. אופן התגובה של הגיבורים למעקשים העלילתיים שעומדים בפניהם הוא שמעצב את דמויותיהם, וכך יוצרת הסופרת עומק מסוים, שמחפה על הסטראוטיפיות שבעיצוב חלק מהדמויות. אחלה ספר. הוא משאיר אותך עם הדמויות ועם קורותיהן שעות וימים אחרי שסיימת לקראו.
השימוש בשפה כדי לתאר צבעוניות, התמסרות לבד, למכחול, לאמנות, הוא שימוש אמנותי בפני עצמו. אלה פניני תשוקה והתמסרות לאמנות שמוסיפים עוד רובד לספר, כמו ממתקים קטנים שמפוזרים לארכו.

לספר המדהים הזה נשאבתי במהלך סוף שבוע אחד. לא הצלחתי להסירו מידיי והעמודים עברו מצד לצד בלי להרגיש.

אני כבר כותבת בפתח סקירתי שאהבתי את הספר הזה. הוא סיקרן אותי והעיף אותי מעת לעת לויקיפדיה ולד"ר גוגל. אין כמו ספרים ששואבים ומטביעים אותי לתוך מערבולת, של היסטוריה ובמקרה הנוכחי ההיסטוריה גם מהולה בשלל צבעים.

זהו ספר שמשיק לפעימות הלב, עם כמה וכמה תובנות לחיים. יש ברומן הזה הכול: אהבה, שנאה, קנאה, חברות, מערכות יחסים והרבה צבע וגם צביעות...

הסיפור נפרס משיקגו 1926 כשיעקב קליין גונב מהספרייה את הכרך האחרון של "גוסטב קלימט". יעקב היה בנו היחידי של בנימין וחונך כיהודי אורתודוכסי. כל דבר שראה יעקב הוא תיעד על גבי נייר. את כל ציוריו הסתיר בקופסא סודית. אימו ידעה והסכימה עימו לא להעביר את המידע לאביו. כאשר גנב מהספרייה ספרים הצדיק את מעשיו... עמוד 12: "הספרים מעניקים לי חיים. אלוהים ודאי מבין...".

אהבתו לציור שלחה אותו מהר מאוד ל"גניבות קטנות" מהספרייה, ספרים כמו של מיכאל אנג'לו ואחרים מצאו את מקומם בתיקו. ככל שהצליח, תאבונו גבר כמו כל גנב ממוצע.

יעקב לא היה תלמיד "מבריק" לא אחת איחר לשיעוריו של הרב, ובאחת הפעמים נתקלה רגלו, והספר של גוסטאב קלימנט שנגנב מהספרייה עף מתיקו לעיני כל התלמידים והרב. כאשר הרב פנה ליעקב ואמר לו "אתה לא יודע כלום על החיים," יעקב נעמד בהתרסה מול הרב וטען "אני אראה לך משהו על החיים." ואז שלף יעקב ממגירת שולחנו פיסת נייר שהסתיר ומסר אותה לרב... "את זה ציירתי בשבילך". ומה היה בפיסת הנייר הזו? ציור של הרב מתפלל בחדר עבודתו ברגע אינטימי ועוצמתי. הרב נותר ללא מילים, מול כישרונו של יעקב, תלמידו הגרוע וכבר אז ידע יעקב עמוד 15: "הוא נבחר".

לאחר הסצנה הזו אי אפשר היה להטמין את "הסוד" בכספת. יעקב סולק מבית הוריו, ומכאן והלאה הספר מתגלגל לפריז של 1932 , דרך גרמניה ולבסוף חזרה לארץ המוצא.

בעיר האורות והאומנים נוחת יעקב בזהות חדשה, ללא פאות בשם ג'וליאן קליין. בפריז יעקב מכיר את חבריו שיהיה להם חלק נכבד בחייו. פליקס-בנו של ברון גרמני בעל הון ונאצי. רנה לוי-יהודי, בחור נאה, צייר מוכשר, מחונן, ובנו של אחד מבעלי הגלריה לאומנות החשובים בפריז. ואי אפשר בלי צד נשי, לחבריו מצטרפות שרלוט-מודליסטית לאומנים, ואדריאן היפיפייה-זוגתו של רנה לוי.

ב-1933 ועם עלייתו של היטלר לשלטון הרוחות שנשבו באירופה, בישרו טורנדו גם אצל האומנים של אותה עת.

הניצנים הראשונים לסערה שתתחולל בין שלושת החברים החלה, כאשר האב של פליקס מאלצו לשוב לגרמניה ולרשת את מקומו. פליקס מתעקש לחזור לגרמניה עם שני חבריו: רנה וג'וליאן. למרות האנטי הראשוני, והאזהרות של ג'קוב לוי (אביו של רנה לוי), רנה, גו'ליאן ושרלוט מצטרפים כשאדריאן היהודייה החליטה להישאר נאמנה לפריז.

בגרמניה נפערים סדקים במערכת היחסים, והמתיחות בחבורת הגברים מתגברת, כשמדובר בליבן של הנשים, ומאידך גיסא, הכישרון האומנותי של כל אחד מהם.

בד בבד, בברלין המפלגה הנאצית בשלטון, וראשיה החליטו פה אחד להשמיד את היצירות של האומנים האקספרסיונסטים. היצירות נמכרו בפרוטות לכל דורש, ואומנים רבים נכלאו במחנות ריכוז. גם ג'וליאן ורנה היו חלק מאותם אומנים אקספרסיוניסטים, והגיעו אף לדכאו ופגשו את השלט "דכאו ארביט מאכט פרי" (העבודה משחררת).

יש ערימות צבע בסיפור הזה ולא רק צבע אדום. ג'וליאן רנה ופליקס נקלעים לסיטואציות קשות של: אלימות, בריחה, גניבת הדעת, נקמה, בגידה, קנאה, אהבה, נאמנות, קנאת יוצרים, אופטימיות ועוד.

הספר בנוי מחלקים שכל חלק מתחיל בציטוט של אומן ידוע אחר. כגון: אדום-"אני חש בצעקה שמהדהדת בטבע. ציירתי... את העננים כמו דם. הצבע צווח" (אוורד מונק). שחור-"כל הצבעים יסכימו זה עם זה בחשיכה. (פרנסיס בייקון). לבן-"הביטו באור, התפעלו מיופיו. עצמו עיניים, והביטו שוב: מה שראיתם כבר לא שם; מה שעוד תראו עדיין לא קיים" (ליאונרדו דה וינצי).

שמתי לב, שבשנים האחרונות, הנושא של ביזת יצירות האומנות בגרמניה הנאצית קיבל תאוצה בספרות ובעולם הקולנוע. עם עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון, בראשותו של אדולף היטלר בגרמניה, הנאצים בזזו פריטים תרבותיים רבים, וברובם יצירות של אומנות מודרנית, ויצירות שהיטלר אהב שככל שקראתי בויקיפדיה הצורר אהב לצייר.

בעולם הקולנוע שתי יצירות אחרונות שצפיתי בהם: "ציידי האוצרות" בבימויו ומשחקו של ג'ורג' קלוני ו"האישה בזהב" במשחקה הנפלא של הלן מירן המדהימה. למי שעוד לא צפה בסרטים הללו, לדעתי, שני סרטים מצוינים שמשוחקים היטב ומומלצים מאוד.

הספר "צבעים נמלטים" מעניין, ערוך והדוק בדמויותיו הראשיות, כמסע במוזיאון בתצוגה של יצירות אומנות, בצל של הסערה בין האימפרסיוניסטים לאקספרסיוניסטים, ומאידך ברקע זוועות המשטר ההיטלריסטי, בתקופה של טרום מלחמת העולם השנייה, במלחמת העולם השנייה ולאחריה.

בשורה התחתונה: זהו סיפור שובה לב, מרתק שגם אם העובדות ההיסטוריות סובלות מאי-דיוקים, יש בו כל כך הרבה צבע ועוצמה, שלא יאומן עד כמה רחוק אפשר להגיע...

אל תטעו זה לא ספר טהור על השואה עם תמונות זוועתיות. זהו ספר על אומנות, גניבת הדעת, על התנ"ך של היוצרים, וההוכחה שלהם.

ממליצה בחום רב ועל אחת כמה וכמה שמדובר בספר ביכורים. חבל שהכריכה שנבחרה לספר הזה פחות מוצלחת. נכון שהיא צבעונית ובולטת בדוכן הספרים, אבל אני עדיין חושבת שאפשר היה לבחור כריכה יותר הולמת.

לדעתי ספר שכתוב בידי אומן, למרות שלעיתים הייתה לי תחושה, שהאומן משח כמות רבה של צבע על סצנות מסוימות, ופחות מידי על סצנות אחרות כגון: מה עלה בגורלם של הוריו של ג'וליאן (יעקב) ועוד.
ייתכן שאם ועד שיוסרט סרט הצבע ידהה מעט...
"האם אפשר להישאר בחיים ללא רוח היצירה?"
לי יניני
נתונים:
שם הספר: צבעים נמלטים/FUGITIVE COLORS
שם הסופר/ת: ליסה בר/Lisa Barr
שפה מקור: אנגלית
תרגום: אינגה מיכאלי
ז'אנר: פרוזה
מספר עמודים: 415
הוצאה לאור: סימניםידיעות אחרונותספרי חמד
שנת הוצאה: 2015

סוף כל סוף וביגיעה לא קטנה, עליי להוסיף, סיימתי את הספר "צבעים נמלטים". לא אחת הרגשתי במהלך הקריאה שאני רוצה להימלט ממנו. ולמה ? תשאלו, אז הנני לענות לכם כאן ועכשו ובלי לצנזר את המילים הפורצות להן בכוח רצונן מהמקלדת :" סיפור העלילה ממש לא אמין".
אין מצב לעלילה וטיולים מופרכים כאלו של יהודים ב"ממלכת הנאצים" פנימה והחוצה מגרמניה ולתוכה, בתקופה של "כמה דקות "לפני המלחמה ההיא. נהפוך הוא : היהודים מגרמניה ואוסטריה ניסו ואף חלקם הצליחו להגר עם או בלי רכוש לארצות אחרות.
כל מערכת היחסים בין הדמויות מתוארת ב"קיטשיות" בלי בושה עם קריצה גדולה לכיוון ההוליוודי, מתוך כוונה עתידית להפיק סרט כלשהו, מתישהו.
הכניסה והבריחה והיציאה ממחנות הכפיה וההשמדה של הנאצים לא הגיונית. רק בגלל שאיזה צייר נאצי כושל (רמז גס לכיוון היטלר כבר אמרנו) רצה לנכס לעצמו את היצירות המופלאות של 2 ציירים יהודים.
גם הסוף לאחר יותר מעשרים שנה, מופרך למדי. איכשהו הגיבור הראשי צץ ממקום לא ידוע ולפתע פוגש את מי שרצה לפגוש שנים ומספר לה את סיפור חייהם האמתי של הגיבורים והיא מיד מאמינה ונרתמת לחשוף את האמת. לא קניתי את הסיפור ולא את היחסים בין הדמויות - מצטערת.

תוספת מאוחרת שלי כתשובה למי שטען שדווקא אהב את הספר ומוצא אותו סוחף וזורם ונעים לקריאה - הסליחה עם מי שכבר הספיק לקרוא ולעשות לייק :

בקריאת כל ספר ישנן רשמים ודעות עליו לכאן או לכאן ועל זה אין ויכוח. בעיני אם העלילה מגוחכת וקשורה לנושא השואה או למלחמת העולם השנייה ובאה לכסות גם את רצח היהודים וגם התשוקה לציור, לא יכול להיות מעמיק. לכן לא התחברתי לדמויות וגם לעלילה. כנראה שבכל זאת מבחינת הסופרת "תפסת מרובה - לא תפסת". קריאת ספר והתחושה לגביו היא הרבה פעמים רגשית ועניין של תחושת בטן וזה מה שקרה לי עם הספר הנ"ל.

הזהירו אותי מהספר הזה, ובכל זאת החלטתי לנסות אותו, האם צדקתי ?

אני מודה בחולשה, או באהבה, תלוי איך אתם מביטים על זה, לרומנים העוסקים באמנות ואמנים. האובססיה הזאת התפתחה אצלי בעקבות זיכרון ילדות לשכנתי, אולגה האמנית המיוסרת, הענייה ומלאת התשוקה לציור, שהדביקה אותי באהבה לאמנות. בעבר, ציירתי מעט כחובב, אם כי בשנים האחרונות הפסקתי, אבל עדיין נותרה בלבי ערגה לצבעים ולצורות, עולם מסעיר ומרטיט עבורי. הערגה לאמנות גורמת לי לחפש חוויות קריאה בהן תיאורי אמנים ותשוקתם לאמנות על רקע תקופה היסטורית מעניינת, השילוש הקדוש שלי.

הספר צבעים נמלטים גרם לי לחשוב על האופן שבו אני רוכש ספרים חדשים. הסתבר לי כי את התהליך ניתן לתאר באמצעות מודל קבלת החלטת רכישה אימפולסיבי המבוסס על פיתוי רגשי.

שלב - 1 הרושם החיצוני. בכריכת הספר תמונה יפה של צבעי פנדה בתוך קופסתם, מסודרים בקומפוזיציה מרהיבה, שגרמה לי כמעט להושיט יד, לצבעים בכדי, למשש, להריח, ואולי לשרבט .

שלב - 2 שם הספר כסלוגן. צבעים נמלטים, הוא שם ספר מעורר תהייה, להיכן ומתי הצבעים נמלטים ? הטריק הזה גרם לי לנגוס בפיתיון ולתחיל להרגיש את ידי המושטת לכרטיס האשראי בתנועה לא נשלטת, עצרתי לרגע. ועברתי לכריכת הספר האחורית, מה יש לנו, כאן ?

שלב - 3 אמירת הספר בכריכה האחורית היא הבטחה פומפוזית, תפקידה לחבר בין רגש לשכל, בכדי להשלים את מלכודת ההבטחה והמכירה.

מה תגידו על המשפט הפותח, "סיפור מרתק על אמנות, תשוקה ונקמה ערב מלחמת העולם השנייה". המשפט נוגע בערגת הציור שלי, אני מתחיל לדמיין את החוויה הנפלאה המצפה לי.

ועכשיו נעבור למשפט הסוגר: "זהו רומן עשיר בנפתולי עלילה ואמיתותיו ההיסטוריות מעידות על ההשפעה האדירה שהייתה לאמנות על המלחמה". רבותיי, יש פה טענה אדירה, כמו זאת הטוענת שאילו היטלר הייה מתקבל ללימודי האקדמיה לאמנות, קרוב לוודאי שמלחמת העולם השנייה, לא הייתה פורצת. ומה בדבר האמיתות שהרומן מבטיח, איזו אמת יש ברומן ? זה כמו להגיד שמעשיית סינדרלה היא אמיתית, למה בעצם לקלקל אגדה ?

אני ידוע כהססן, וחשדן, לאנשים כמוני מיועדת הכריכה הפנימית, מה יש לנו כאן ?

שלב - 4 היוקרה והמוניטין. עכשיו מגעים להישגים והפרסים, הספר נכלל ברשימת הספרים הטובים לשנת 2014 של מגזין - Heeb הלו, הלו, האם משהו שמע על המגזין הזה , כמו כן הוא נבחר לספר השנה של ארגון המולים העצמאים - IPPY, אבל אם ארגנתם פרס, אז אתם בעצם מאורגנים. כיבודים, תמיד עושים עלי רושם, המשכתי לקרוא.

שלב - 5 היכרות פסבדו אישית. נעים להכיר שמי ליסה בר, יש לי תמונה קטנה ליד הכיתוב, בה אני מחייכת, חיוך מאולץ, ומבויש, זאת פעם הראשונה שאני צריכה להציג תדמית.

ליסה, את ממש מבלבלת אותי עם השם שלך, יש בו ניחוח בינלאומי, ובר המעניק לספר ניחוח ישראלי, המזכיר לי את הגבעטרון, אני מתחיל לשיר את ים השיבולים.

ליסה ממשיכה להציג את עצמה, ומתעקשת על הרקע האנגלי, ערכתי את עיתון ג'רוזלם פוסט. האם זאת הסיבה שכתבת באנגלית שחייבה תרגום לעברית ?

לפני שאנחנו נפרדים, ליסה מציינת בהדגשה, זהו ספרי הראשון. את הפגמים דוחים לסוף.ההצהרה גורמת לי להרגיש שפן הניסיונות של ליסה, סופרת הבוסר המבקשת להתגלח על זקני. אני לא פראייר לזרוק סתם כך שבעים שקלים, אני חושב בליבי, ומגלה תקיפות. לאחר רגע, אני מגלה פתיחות, הספר שלך נראה מאוד מעניין, אני מפגין נדיבות ותיקווה ממש לא מובנת.

אני מציץ בשעון, הספידי דייט עמד להסתיים, אני צריך להגיד, או לעשות משהו.

שלב - 6 סיום, ליסה בר, עשית עלי רושם גדול. אני ממהר לגהץ את כרטיס האשראי באבירות של פטרון האמנות. בום טראח, המלכודת נסגרה עלי. לא אספר לכם על המשך הרומן שלי עם ליסה, או עליזה בארץ הצבעים הנמלטים, את זה אני משאיר לדמיון שלכם.

כעת אני פונה אילכם ומבקש לשתף, האם צדקתי, או טעיתי כאשר החלטתי לרכוש את הספר הזה. שילחו לי תגובה, והצטרפו לסקר שבו נבחן יחד את חוכמת ההמונים בסימניה, האומנם היא פועלת, אם כך, מה לדעתכם, הציון שנתתי לספר הזה ? הממוצע שלכם יעניק את ציון הספר.

באשר לביקורת - אני שולח אתכם לביקורת קודמת בסימניה, שעליה אין לי להוסיף דבר. אני כמובן שומר לעצמי את זכות השתיקה לגבי חווית צבעים נמלטים.

אכזבה! זוהי תמצית תחושתי מספר זה.
ניגשתי עם ציפיות גבוהות בעקבות התשבחות הרבות שנכתבו והתאכזבתי.
באופן אישי מצאתי את הספר לא אמין ולא משכנע בעליל: דמויות שלא הצליחו לגעת בי נתונות במערכות יחסים מופרכות. היו רגעים במהלך הקריאה שפשוט חשתי מבוכה והתפתלתי בחוסר נוחות.
לא הצלחתי להזדהות עם אף אחד מהגיבורים, מצאתי אותם שטוחים, לא נוגעים וחסרי נוכחות.

ספר מעולה. העלילה גאונית. התקופה נוראה. המקום עוד יותר. הסופרת מנצלת את מלוא כישוריה ובונה סיפור מהפנט. כל זה אגב חדירה לנבכי הנאציזם ושימוש במוטיבים הקשורים לציור מופשט ואחר. העלילה ממהרת ונשזרת, אין רגע פנוי למחשבות. הספר סוחף ולא ניתן להפסיקו. מסתיים בהפתעה גמורה. למדתי על השואה שני דברים שלא ידעתי כי הם נלחמו גם בתרבות הכי חדישה ומיוחדת וכן למדתי שלהיות רוצח לא צריך הרבה אלא להיות נאצי גם אם לפני כן היית בדעה אחרת ואפילו נגד חבריך הטובים ביותר לא יקשה עליך להתנהג כרוצח. עוד למדתי כי הנאציזם הכריע חברויות ואהבות ובילגן את העולם הגשמי וכן את הרוחני. לעולם לא אבין את הנאציזם ולא את אלה שנהו אחריו. וספר זה מוסיף עוד עומק למחשבות אלו. אחד הספרים המצוינים והנדירים שקראתי.

רוב הספרים שאני קורא, וגם נהנה מהם, אינני מרגיש צורך מיוחד לכתוב עליהם את דעתי. אך לאחר שגמעתי את הספר "צבעים נמלטים" בלגימה אחת, אמרתי לעצמי "מדהים" ואני חייב לכתוב ביקורת. קודם לכן עברתי על מה שכתבו עמיתי ובמיוחד לכדה את עיני בקורתה השלילית של אנקה. אני מסכים כמעט לכל מילה של הכותבת. אכן עלילה לא הגיונית ושטחית למדי. ואז שאלתי את עצמי למה בכ"ז אהבתי את הספר ולמה אני ממליץ עליו? – וידוי אישי –התחלתי לצייר לאחר פרישתי לגמלאות. ללא השכלה אומנותית פורמלית נמשכתי מידית לאקספרסיוניזם ובמיוחד הגרמני. תנועה זו כוללת קבוצות כמו הפרש הכחול, דה ברוקה, ואסכולות אחרות, שייחודן הוא בהתפרצות מדהימה של עושר וקומפוזיציה צבעוניים המתארים רגשות, תחושות, ומאווים מעבר לריאליזם הקר והמחושב. הספר ממחיש עד כמה תנועה זו הייתה אנטיתזה לחשיבה הנאצית שהאדירה את האומנות הקלאסית והגדירה את התנועות הללו כלא-אריות ומנוונות. אני רואה בספר אנדרטה לכל אותם אמנים שנאלצו לברוח מעריצות הנאצים במקרה הטוב, ובמקרים רבים סיימו את חייהם במחנות ריכוז. עלילת הספר היא רק הרקע המשורטט ביד אמן על הקנבס, נכון, לא ריאלי לא הגיוני ולא מפתח את הפרטים, אבל זו הרי בעצם מהות הציור האקספרסיוניסטי. השמים ירוקים והאדמה כחולה, אבל הרגש הפורץ מתוך הצבעים מדבר אליך בצורה בלתי אמצעית כמו המוסיקה. מומלץ.

בהחלט ספר ראוי לקריאה. ספר טוב. עלילה מעניינת. יש רגעי מתח ורגעי כאב, הנחרטים בראש.
הנושא מעניין. הנושאים המועלים בספר, נותנים חומר למחשבה: "מהי חברות? חברות מול חובה,
מול משפחה. מחיר החברות, עד כמה אתה תלך החברות עד הסוף...נאמנות לחבר לעומת נאמנות למשפחה.
על רגש הקנאה ועל אובססיית האמן. עד כמה מוכן להקריב האמן למזבח האמנות וההסטוריה?

ללא ספק נעשתה עבודת מחקר בנושאי אומנות (מודרנית בפרט) ועל התקופה (תחילת מלחמת עולם השניה,
והשואה).
התלבטתי באם לתת לספר 5 נקודות...(אחרי שקוראים ספר רע, הטוב הוא, טוב עוד יותר?)
אך עם כל הדברים הטובים בספר, היתה לי בעיה עם הגבורים.
הגבורים בספור שטוחים, או שמא מתוסבכים כל אחד בדרכו הוא.
אין רע מוחלט, כמו שגם הטוב אינו מוחלט, וזה נכון וברור ובכל זאת היתה לי בעיה עם גבורי הספור.
מה שגרם לסוג של אי אמינות ולאי הזדהות מלאה עם הגבורים.
הבנתי חלק ממעשיהם, אך לא את כולם.
ומכאן באה הירידה בנקוד.
בכל מקרה, ספר טוב, מומלץ וראוי לקריאה.
השג לכותבת שזהו ספרה הראשון. הספר זכה להיכלל ברשימת הספרים הטובים לשנת 2014 של אחת המגזינים,
נבחר לספר השנה של אגוד המולי"ם וזכה בפרס הקולנוע (הספר הוסרט?
באם לא, ממליצה להפכו לסדרה. בהחלט ספר היכול להפוך לסדרה מצויינת).