בדיוק היום מלאו מאה שנים להירצחו של יוסף חיים ברנר. לגמרי במקרה לקחתי לידי בימים אלה את סיפרו הזה של אשר ביילין שעוסק בתקופת של ברנר בלונדון. השם "לונדון" מעלה בנו הישראלים של היום, בעיקר חוויות של תיירים מעיר גדולה מרשימה ומפוארת על כל האטרקציות והמוזיאונים המרתקים שיש בה.
אך ביילין מספר לנו על לונדון אחרת לגמרי; לונדון של תחילת המאה העשרים הייתה עיר שבה היו התרכזו יהודים בעוני ובצפיפות. רובם היו מהגרים שהגיעו ממזרח אירופה ורובם נתקעו בה איכשהו בדרכם לאמריקה... היהודים אז חיו ברובם בעוני מחפיר, שהיום ממש קשה להאמין בו! הם התרכזו במין גטו יהודי במזרח לונדון, במה שנקרא ה"איסט אנד" או וויטצ'פל. הם עסקו בעבודות "שחורות" שהאנגלים לא רצו לעסוק בהן וחייהם היו חיים קשים ורובם חיו מהיד לפה... זוהי לונדון של ברנר ובה חי כשלוש שנים!
מירב מאמציו של ברנר בלונדון היו בהוצאת כתב-עת "המעורר" והוא הקדיש את כל זמנו ומרצו לכך.
בגלל המחסור בכסף הוא לעתים קרובות היה, גם פועל הדפוס וגם המגיה וגם השולח במו-ידיו את כתב העת למנויים הלא-רבים שהיו לו באירופה... וכל זה בעבודות פיזיות קשות (גם לאחר ש"המעורר" נסגר) שכולן היו קשורות איכשהו לדפוס ולמילים...
ביילין נמצא כאן רק בתפקיד של "עד מתבונן"; כידיד מהצד הוא מספר כאן על צדדים נפשיים פחות ידועים אצל ברנר; "מצבי הרוח" הקיצוניים שלו, שנעו בין ייאוש לבין התרוממות-רוח ועוד. הוא מספר למשל כיצד הגיע יום אחד לביתו של ברנר וראה את ברנר הנבוך לראותו, כשהוא נמצא בעיצומה של מסיבת יום הולדת אותה אירגן לילדים של הבניין שבו התגורר... על יחסיהם של גנסין וברנר שנעכרו מאוד, כשהגיע גם גנסין עדין-הנפש ללונדון ועמד בפני מציאות קשה של מחסור ועוני. וגם פגישות עם אישים שונים; למשל אחד-העם בתקופתו בלונדון שברנר היה אחד ממתנגדיו החריפים. הקובץ הדי-צנום הזה מכיל גם רשימות הספד של ברנר עצמו על גנסין שמת ממחלת-לב בגיל מאוד צעיר ועוד רשימה נפרדת, של זיכרונות של ביילין על גנסין. בסך-הכל זהו מקור היסטורי מרתק בעיניי!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
