“ספר זכרונות מרתק שכתב ביילין ב-1922 לאחר הירצחו של הסופר י.ח.ברנר בארץ ישראל. הספר מורכב משלשה פרקים שונים, הפרק הראשון הוא סיפור זכרונות של אשר ביילין על שלוש שנים שבילה במחיצתו של ברנר בלונדון. אשר ביילין הגיע מלבוב ללונדון ב-1906 בהמלצת הסופר ג.שופמן שהיה מפרסם מכתביו בירחונו של ברנר "המעורר". השנים הם 1906-1908. ברנר וביילין גרו בשכונת וויטצ'אפל, שכונה מוכת עוני, רעב, זנות וצפיפות רבה. שכונה שגרו בה מהגרים יהודים רבים ממזרח אירופה כמו גם מהגרים מאירלנד בעיקר. זוהי תקופה חשובה בספרות העברית החדשה וספרי זכרונות מתקופה זו נדירים מאוד. זו התקופה שברנר מוציא לאור אחת לחודש את הירחון הספרותי הנודע "המעורר". ברנר הוא העורך, המדפיס והמפיץ לאור של הירחון, ולעיתים גם הכותב המרכזי. ירחון של אדם אחד. חייו הקשים והדחוקים, מצבי רוחו ואופיו מתוארים בצורה מעוררת עניין על ידי אשר ביילין. בואו של גנסין לבקר את ברנר ב1907 הוא אחת מגולות הכותרת של הספר. היחסים בין שני הסופרים מורכבים ומלאי רגש.

הפרק השני נכתב על ידי ברנר על גנסין ב-1913 לאחר שנודע לו על מותו של גנסין בוורשה. כתיבה שופעת ומלאת רגש.

הפרק השלישי נכתב על ידי אשר ביילין ב-1913 מיד לאחר שנודע לו על מותו של גנסין, הוא למעשה הספד שכתב לזכרו. הוא נדפס בעיתון "הצפירה" 12 ימים לאחר מותו של גנסין. הוא כותב על משולש הקשרים המורכב ברנר- ביילין- גנסין.

זהו ספר מומלץ למי שיש עניין בהיסטוריה של הספרות העברית המודרנית ולמי שמעוניין לקרוא על הווי החיים היהודי בלונדון הויקטוריאנית ובמיוחד על שכונת העוני היהודית וויטצ'אפל. המתעניינים בברנר ובגנסין ימצאו כאן מידע מעניין ממקור ראשון וחובבי הביוגרפיות הספרותיות יהנו אף הם.”

“בדיוק היום מלאו מאה שנים להירצחו של יוסף חיים ברנר. לגמרי במקרה לקחתי לידי בימים אלה את סיפרו הזה של אשר ביילין שעוסק בתקופת של ברנר בלונדון. השם "לונדון" מעלה בנו הישראלים של היום, בעיקר חוויות של תיירים מעיר גדולה מרשימה ומפוארת על כל האטרקציות והמוזיאונים המרתקים שיש בה.
אך ביילין מספר לנו על לונדון אחרת לגמרי; לונדון של תחילת המאה העשרים הייתה עיר שבה היו התרכזו יהודים בעוני ובצפיפות. רובם היו מהגרים שהגיעו ממזרח אירופה ורובם נתקעו בה איכשהו בדרכם לאמריקה... היהודים אז חיו ברובם בעוני מחפיר, שהיום ממש קשה להאמין בו! הם התרכזו במין גטו יהודי במזרח לונדון, במה שנקרא ה"איסט אנד" או וויטצ'פל. הם עסקו בעבודות "שחורות" שהאנגלים לא רצו לעסוק בהן וחייהם היו חיים קשים ורובם חיו מהיד לפה... זוהי לונדון של ברנר ובה חי כשלוש שנים!
מירב מאמציו של ברנר בלונדון היו בהוצאת כתב-עת "המעורר" והוא הקדיש את כל זמנו ומרצו לכך.
בגלל המחסור בכסף הוא לעתים קרובות היה, גם פועל הדפוס וגם המגיה וגם השולח במו-ידיו את כתב העת למנויים הלא-רבים שהיו לו באירופה... וכל זה בעבודות פיזיות קשות (גם לאחר ש"המעורר" נסגר) שכולן היו קשורות איכשהו לדפוס ולמילים...
ביילין נמצא כאן רק בתפקיד של "עד מתבונן"; כידיד מהצד הוא מספר כאן על צדדים נפשיים פחות ידועים אצל ברנר; "מצבי הרוח" הקיצוניים שלו, שנעו בין ייאוש לבין התרוממות-רוח ועוד. הוא מספר למשל כיצד הגיע יום אחד לביתו של ברנר וראה את ברנר הנבוך לראותו, כשהוא נמצא בעיצומה של מסיבת יום הולדת אותה אירגן לילדים של הבניין שבו התגורר... על יחסיהם של גנסין וברנר שנעכרו מאוד, כשהגיע גם גנסין עדין-הנפש ללונדון ועמד בפני מציאות קשה של מחסור ועוני. וגם פגישות עם אישים שונים; למשל אחד-העם בתקופתו בלונדון שברנר היה אחד ממתנגדיו החריפים. הקובץ הדי-צנום הזה מכיל גם רשימות הספד של ברנר עצמו על גנסין שמת ממחלת-לב בגיל מאוד צעיר ועוד רשימה נפרדת, של זיכרונות של ביילין על גנסין. בסך-הכל זהו מקור היסטורי מרתק בעיניי!”

“ספרון יפה, כתוב בעברית שמריחה את השנים הראשונות של ההתחדשות. הספור על ברנר בצרוף המסות של ברנר וביילין על גנסין הם מסע קצר ומרתק לתחילתה של הספרות העברית, לקשיים, למצוקות, לעוני, לשמחת החיים.”

“מרתק לפגוש את ברנר שמחוץ למיתוס - ברנר כפי שהיה.”