"...לא שהיה לו סיכוי. תמרה הייתה רחם נע ונד, צייד. רחם חסר רחמים מצויד בניבים. גברים טעו, הביטו בניבים, קראו להם שדיים או עיניים או פלחי ישבן או מותניים. תמרה תוכננה בקפידה ביולוגית למטרה היחידה בחיים, הביולוגיה גירשה מעליה כל בזבוז משאבים: לא עניין את תמרה שום דבר בעולם, לא אידאל פוליטי, לא קידמה מדעית, לא תיקון חברתי, התנדבות, סיוע, כלום. בראו אותה כדי להביא לעולם ילדים, ואת זאת עמדה לעשות."
נו, מה אפשר לומר על קטעים כאלה, המהווים "דוגמית" והמייצגים את סגנון הכתיבה של המחבר?
הסיפור המשתרע על תקופה שבין השנים 1967 (מלחמת ששת הימים) לשנת 1995 (רצח יצחק רבין) עוסק בחייהם של חמישה חברים המתבגרים בשיכון פועלים בחיפה, דרך ילדותם, הצבא, העבודה - אשר היטיבו לשמור על קשר ביניהם לאורך כל התקופה שבסיפור.
"לא יכולתי באותו רגע ללחוץ 'Stop' ולעצור הכול...רציתי עתיד, ולחצתי 'Play'."
במשפט זה, לדעתי, מיטיב אריק, מספר הסיפור, לתאר את מהלך חייהם מהתקופה המתוקה שבה היו סמוכים על שולחן הוריהם ומלבד משחקי נערים כמו כדורגל והליכה למשחקי קבוצת 'הפועל חיפה', ביקורים הדדיים בין המשפחות, התעניינות טבעית בנערות צעירות וקריאת ספרי 'דנידין', 'חסמב"ה' או 'הספורטאים הצעירים'- לא עניין אותם דבר.
הסופר מצליח לתפוס את כל הניואנסים הקטנים בחיי היום יום ומתייחס אליהם בצורה קומית וקלילה, או במלוא הרצינות- היכן שנדרש.
היו שני קטעים בספר (עמ'41, ו- 260-263), שמרוב צחוק ודמיון לא יכולתי להמשיך לקרוא והייתי חייב לעשות הפסקה כדי להירגע...
הסיפור מתובל באירועי התקופה כמו: רינה מור (מיס עולם), הזמר מייק ברנט, מבצע אנטבה, המחבלים בנהרייה, האירוויזיון ועוד אירועים רבים שהסופר בחר להזכירם.
המשפטים נפלאים, מלאי הומור ודמיון ומקסימים ברובם.
נהניתי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
