“מירב הלפרין, אפשר להיות חברה שלך? "מירב כותבת מצחיק", ככה קראתי באיזה דיון בפייסבוק של מישהי שביקשה המלצה לכתיבה מצחיקה. מצחיק זה מתאים לי עכשיו, חשבתי לעצמי. אני אחרי תקופה קשה, ותכף אני טסה לחו"ל ואהיה זקוקה לספר טיסה חביב. הסיפור עוקב אחר אישה בת 45, גרושה טרייה שבעלה החנון שמעולם לא חשדה בו בדבר, מחליט יום אחד לבגוד בה עם טבעונית הזויה שמייצגת את ההפך הגמור ממנה. כעת היא תקועה לבדה עם שני ילדים מתבגרים ומעצבנים במיוחד, מכורה לעבודה ואחרי שנים של ניוון זוגי ומיני מתאהבת במפתיע בבחור שמצליח לסובב לה את הראש. מירב הלפרין אכן מצחיקה, היא מציגה את הגרוטסקיות של החיים, את השעמום של השגרה ואת הצדדים המכוערים שכולנו לא אוהבים לדבר עליהם. לפעמים הם מוצגים באור כל כך מכוער עד שהדמויות מעוררות רחמים. עליבות החיים הזו מאוזנת עם ניצוצות קלים של רגעים חדשים והאמונה הקטנה שגם בגיל "מאוחר" אפשר לצאת מחוץ לעורנו ולחוות הרפתקאות שלא חשבנו שיקרו לנו. זה ספר חביב, הוא נקרא די מהר ואהבתי את זה שהכתיבה מודעת והספר לא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות, אבל החיסרון הוא שלא באמת היה לי אכפת מהדמויות. יכולתי לדמיין את עצמי יושבת עם הדמות הראשית ומריצה צחוקים באיזה בית קפה תל אביבי אבל מעבר לזה היה חסר קצת עומק ותוכן. ואולי זה לא מסוג הספרים האלה שמייצרים עומק אלא נטו כיף ואסקפיזם. בכל זאת, נהניתי ושמחתי להכיר לראשונה את מירב הלפרין. את הספר הספקתי לסיים בטיסה לפראג היפה וכעת מחכה לי ספר ההמשך שנראה שיתאים בול כספר נחיתה וחזרה למציאות.”

“אני עומדת לכתוב דיס-המלצה קשה! רציתי ספר לצחוק איתו בקול, אבל מה שקרה בפועל זה שגיחכתי, אולי, במקומות ספורים וגם זה בלב. כל הספר כאילו קליל אבל הוא לא! מירב הלפרין כל כך מתאמצת להשמע לא מתאמצת. הכל כביכול מושחז, אבל בעצם חוזר על עצמו ורדוד באופן שלא קראתי כבר המון זמן! מה, אם היא תכתוב "סקס" חמש פעמים בעמוד זה יגרום לי לחשוב שהיא קלילה ומגניבה? אם היא תתאר את בגדי גוצ'י ופראדה זה יעניק לדמות יוקרה? אין כאן טיפת עומק, הדמויות כל כך חד ממדיות. אוף! איזו אכזבה! חייבת להודות שזה לא הראשון של הלפרין שקראתי. יש באפליקציית "עברית" ספרון חינמי שלה, בשם "חיים רק פעם אחת" שהורדתי וקראתי. לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה ספר, היא פרסמה אותו בהמשכים, פרקים קצרצרים על ההתפתחות של כל מה שקרה עם הקורונה. יש שמונה פרקים נדמה לי, אז הוא ממש קצר, והפרק האחרון הרגיש כאילו נמאס לה מהסיפור. בכל אופן, חוויית הקריאה היתה זהה ל"בעלי לא בבית": הדמויות היו שטחיות, הוא אמור להיות כתוב ממבטו של גבר, אבל יצא לה מעין סטראוטיפ משעמם של "אני גבר אז אני לא יכול לעשות שני דברים בבת אחת"- כזה. גם קראתי אותו אחרי ספר נהדר של אשכול נבו אהוב ליבי והרגשתי שהסגנון מנסה להיות כמו שלו- אבל לא באמת מצליח. אז החלטתי לתת לה עוד צ'אנס, כי בטח הספרון הזה לא מייצג וחיכיתי ל"בעלי לא בבית" שיגיע אלי מהספריה... ובכן, קיבלתי את אותה הכתיבה הרדודה, הסטראוטיפית (אני אישה ששונאת גברים אבל בעצם אוהבת גברים אבל אין לי כוח לסקס אבל אני בעצם נהנית מסקס, ואני ממש אוהבת את רוברטו קבאלי") ובעיקר המתאמצת לא להתאמץ. בקיצור, אפשר לוותר בכיף.”

“על פניו, מדובר בספר שמזכיר את גברת ורבורג – בשניהם יש אישה נרגנת וחסרת שם פרטי עם בעיות בחיי הנישואים/גירושים - אבל ההבדל טמון בגישה הכללית של הספר. גברת ורבורג הוא ספר מעיק, שלא נוטה חסד לדמויותיו או לקוראיו. בעלי לא בבית משתמש בנרגנות כדי לשעשע ולהצחיק. הוא לא ספר מופת, אבל הוא קליל ומשעשע ויעביר בכיף כמה שעות. מה שכן, היו כמה דברים שהציקו לי או שנראו לי מוזרים מדי. יש בספר ניימדרופינג היסטרי של מותגי אופנה - פראדה, ג'ימי צ'ו ומה לא. די מיותר ודי פרובינציאלי. מה גם שבריאיון איתה, הלפרין אמרה שהיא לא מבינה במותגי אופנת עילית והכניסה את זה כי נראה לה שצריך. בהחלט רואים את זה. מה פתאום שאישה שנועלת ג'ימי צ'ו תשוויץ בזה שיש לה חזיה של לקוסט? מה קרה, באו גנבים ולקחו לה את כל החזיות של לה פרלה? בסצנה אחת שבה הגיבורה מבשלת למישהו היא מפרטת את הרכיבים של כל מה שהיא מכינה. גם זה מרגיש יותר כמו סצנה בשביל לסמן וי על אפיזודה של בישול איכותי שנכתבה על ידי מישהו שלא הכי מבין בקולינריה. אחד ממרכיבי הארוחה שהיא מבשלת הוא "פלפלים חריפים מגוררים". מי מגרר פלפלים? ואם הלפרין עושה את זה, תגידו לה שתפסיק. שתחתוך או תקצוץ אותם. ואותו דבר לגבי "פירורי עירית". מה זה? איך בדיוק מפוררים עירית? עירית קוצצים, אפשר גם לחתוך אותה, אבל לא לפורר. לקראת סוף הספר יש גילוי של סוד טרגי מהעבר, שכמה רמזים מטרימים לגביו פזורים כלאחר יד בספר. הסוד הזה לא תורם בצורה משמעותית לעלילה או להבנת דמותה של הגיבורה, למרות כמה קשקושים של הדמויות שדרכם הלפרין מנסה להבנות אותו ככזה. נראה שהיא ניסתה לתת לספר יותר עומק, אבל זה די מיותר ומאולץ. באמת שאין בזה צורך - כתבת ספר שהוא טראש כיפי, עמדי מאחורי זה. עוד סצנה מוזרה – הגיבורה נפגשת עם עו"ד נכלולי במשרדו הביתי. מתישהו העוזרת מגיעה ומודיעה שאשתו זקוקה לו. הוא הולך וכשהוא חוזר הוא מספר שאשתו חולה בניוון שרירים וכבר אינה מתפקדת. הגיבורה נפעמת לגלות שמאחורי הכסות הנכלולית מסתתר אדם רגיש וטוב. אבל אחרי משהו שהיא אומרת הוא משנה את התנהגותו ומתחיל איתה. עד כאן לגיטימי, אבל מאוחר יותר מתברר שאשת עורך הדין בריאה ושלמה ורצה טריאטלונים, כלומר שכל הסיפור היה המצאה כדי להתחיל איתה. כך, אז למה הוא היה צריך פתאום לשנות את התנהגותו באמצע ולהתחיל איתה, אם זו היתה המטרה שלו מלכתחילה כששיקר לה?”

“אם אתם בתקופה קצת פחות מחוייכת עכשיו- אז הספר בשבילכם. הפרוזה הזו אינה מתיימרת להיות יצירה ספרותית. אני הייתי אומרת עליה שהיא אוסף של מילים שנערמו למשפטים ופרקים קצרים משעשעים, שנונים ונוקבים שכתובים בגוף ראשון. אז על מה מדובר? עורכת דין קריירסיטית ו"בלי שם" בשנות הארבעים, פלוס שני ילדים (מיכאלה ועומר) שננטשה על ידי בעלה-עמנואל, לטובת דינה הטבעונית-אורגנית, מבוגרת בכמה שנים מעמנואל, ועטופה בשני בנים טייסים. האימא של עורכת הדין בבית אבות, עושה לה חיים לא פשוטים... וכמו שאומרים בעגה היומיומית: "עושה לה סרטים". היא משגעת את אב בית האבות, לא מתביישת "לגנוב" להדסה צימרמן את בעלה יוסף שהיתה נשואה לו 60 שנה. חולה בשיטיון שממשיכה לחיות את תקופת היותה שחקנית תיאטרון מפורסמת על כל המשתמע מכך. כשפרק א' הסתיים בחייה , עורכת הדין "הבלי שם" מתחילה להתפלש בשוק "הפנוי"... יש פה ושם אכזבות, ציפיות מפגישות היכרות, עד כדי כך שהיא אפילו לא זוכרת איך הערבים הסתיימו ואם בכלל יהיה למפגש המשך. ציטוט עמוד 49: "אני לא זוכרת איך נגמר הערב, אבל למחרת קיבלתי ממנו סמס. חשבתי הרבה על הפגישה שלנו, כתב לי אלוף הארץ בשעמום, והגעתי למסקנה שלא יתפתח בינינו קשר רציני. אני מאחל לך הצלחה בהמשך." הסיפור נע על הציר של לפני ואחרי התקופה "העמנואלית". הדמות הראשית בספר "חופרת", בורגנית, לא מהססת להשתמש במפרקים בין החיים השגרתיים, למה שהחיים מציעים אחרי פרק א'. תוך כדי החפירות הארכיאולוגיות היא מציפה ומספרת על עמנואל החרדתי, שהתאהב בדינה האדוקה, הדברנית, שאוכלת רק ירקות אורגניים ומשתמשת במי הרחצה כדי להשקות את הגינה. הספר הזה הוא תזזיתי, קופצני, סוג של מרתון, או ריקוד רוקנרול מהיר. השפה נשפכת כמים מדלי. השנינות וההומור חביבים, ויכולים תמיד להתאים לתקופות שקצת "קשה" בחיים. בעת קריאת הספר, היתה לי הרגשה כאילו אני יושבת בבית קפה, עם עורכת הדין "חסרת השם" ותוך כדי לגימות מהקפה, ונגיסה מהעוגה, היא מספרת לי על מה שעובר עליה. הסגנון כאן הוא ליבראלי, "צברי", ישיר ונטול גינונים לחלוטין. אפשר לקרוא את הספר ולהימצא מחוייכים, ומאידך אפשר גם להתעמק ולחשוב על מה עורכת הדין "חסרת השם" הזו חופרת... יש משהו בחפירות שלה... ההחמצות, הפיספוסים, הבחירות הנכונות בזמן ובמקום הנכון, הסודות הכמוסים, סיר הלחץ היומיומי שכולנו חיים בו, ההשגיות, החלומות, דור האימלים והרשתות החברתיות, וכן... כן גם על הנקמות הקטנות של נשים במיוחד. מירב הלפרין נוגעת במחשבות שלעיתים מקבלים "זכות מעבר" במחשבות של חלק מאיתנו... ציטוט עמוד 77: "היו שנים שהיה לי הכול, אבל זה היה לפני הילדים, וגם אז לא הייתי מאושרת. די מדהים שדווקא אז לא הייתי מאושרת, למרות שבגיל עשרים ושש, נגיד, נראתי ממש טוב, אבל ממש טוב, ונחשבתי לכוכב עולה בשמי הקריירה, מישהי שתמיד עשתה את הדבר הנכון, בחרה את הבחירות הנכונות, הסתובבה בחוגים הנכונים, ישבה במקומות הנכונים, יצאה עם הבחורים הנכונים, לבשה את הבגדים הנכונים והיתה מוקפת מעגל חברים תוסס ומלא אדרנלין. אבל מאושרת? לא הייתי אפילו דקה. כל הזמן רציתי עוד ועוד, להתקדם, להצליח, להרוויח, להשיג-בעבודה, בלימודים, עם גברים. היו לי שאיפות עצומות וחלומות למכביר ואי-שקט נורא שהלך והתעצם מבפנים עד שבסופו של דבר התפוצץ בוקר אחד במריבה נוראית עם עמנואל ונגמר במשפט המחץ שלו: "אז בואי נתחתן". " אגב, קצת מעצבנת אותי האופנה האחרונה שלדמויות הראשיות אין שם. למה? לסיכום: ספר נחמד, קליל, מצחיק, חביב, מהיר, עצבני וזריזי. קוראים... וממשיכים הלאה... יאללה נקסט... מומלץ תיהנו לי יניני”

“מירב הלפרין, אפשר להיות חברה שלך? "מירב כותבת מצחיק", ככה קראתי באיזה דיון בפייסבוק של מישהי שביקשה המלצה לכתיבה מצחיקה. מצחיק זה מתאים לי עכשיו, חשבתי לעצמי. אני אחרי תקופה קשה, ותכף אני טסה לחו"ל ואהיה זקוקה לספר טיסה חביב. הסיפור עוקב אחר אישה בת 45, גרושה טרייה שבעלה החנון שמעולם לא חשדה בו בדבר, מחליט יום אחד לבגוד בה עם טבעונית הזויה שמייצגת את ההפך הגמור ממנה. כעת היא תקועה לבדה עם שני ילדים מתבגרים ומעצבנים במיוחד, מכורה לעבודה ואחרי שנים של ניוון זוגי ומיני מתאהבת במפתיע בבחור שמצליח לסובב לה את הראש. מירב הלפרין אכן מצחיקה, היא מציגה את הגרוטסקיות של החיים, את השעמום של השגרה ואת הצדדים המכוערים שכולנו לא אוהבים לדבר עליהם. לפעמים הם מוצגים באור כל כך מכוער עד שהדמויות מעוררות רחמים. עליבות החיים הזו מאוזנת עם ניצוצות קלים של רגעים חדשים והאמונה הקטנה שגם בגיל "מאוחר" אפשר לצאת מחוץ לעורנו ולחוות הרפתקאות שלא חשבנו שיקרו לנו. זה ספר חביב, הוא נקרא די מהר ואהבתי את זה שהכתיבה מודעת והספר לא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות, אבל החיסרון הוא שלא באמת היה לי אכפת מהדמויות. יכולתי לדמיין את עצמי יושבת עם הדמות הראשית ומריצה צחוקים באיזה בית קפה תל אביבי אבל מעבר לזה היה חסר קצת עומק ותוכן. ואולי זה לא מסוג הספרים האלה שמייצרים עומק אלא נטו כיף ואסקפיזם. בכל זאת, נהניתי ושמחתי להכיר לראשונה את מירב הלפרין. את הספר הספקתי לסיים בטיסה לפראג היפה וכעת מחכה לי ספר ההמשך שנראה שיתאים בול כספר נחיתה וחזרה למציאות.”

“אני עומדת לכתוב דיס-המלצה קשה! רציתי ספר לצחוק איתו בקול, אבל מה שקרה בפועל זה שגיחכתי, אולי, במקומות ספורים וגם זה בלב. כל הספר כאילו קליל אבל הוא לא! מירב הלפרין כל כך מתאמצת להשמע לא מתאמצת. הכל כביכול מושחז, אבל בעצם חוזר על עצמו ורדוד באופן שלא קראתי כבר המון זמן! מה, אם היא תכתוב "סקס" חמש פעמים בעמוד זה יגרום לי לחשוב שהיא קלילה ומגניבה? אם היא תתאר את בגדי גוצ'י ופראדה זה יעניק לדמות יוקרה? אין כאן טיפת עומק, הדמויות כל כך חד ממדיות. אוף! איזו אכזבה! חייבת להודות שזה לא הראשון של הלפרין שקראתי. יש באפליקציית "עברית" ספרון חינמי שלה, בשם "חיים רק פעם אחת" שהורדתי וקראתי. לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה ספר, היא פרסמה אותו בהמשכים, פרקים קצרצרים על ההתפתחות של כל מה שקרה עם הקורונה. יש שמונה פרקים נדמה לי, אז הוא ממש קצר, והפרק האחרון הרגיש כאילו נמאס לה מהסיפור. בכל אופן, חוויית הקריאה היתה זהה ל"בעלי לא בבית": הדמויות היו שטחיות, הוא אמור להיות כתוב ממבטו של גבר, אבל יצא לה מעין סטראוטיפ משעמם של "אני גבר אז אני לא יכול לעשות שני דברים בבת אחת"- כזה. גם קראתי אותו אחרי ספר נהדר של אשכול נבו אהוב ליבי והרגשתי שהסגנון מנסה להיות כמו שלו- אבל לא באמת מצליח. אז החלטתי לתת לה עוד צ'אנס, כי בטח הספרון הזה לא מייצג וחיכיתי ל"בעלי לא בבית" שיגיע אלי מהספריה... ובכן, קיבלתי את אותה הכתיבה הרדודה, הסטראוטיפית (אני אישה ששונאת גברים אבל בעצם אוהבת גברים אבל אין לי כוח לסקס אבל אני בעצם נהנית מסקס, ואני ממש אוהבת את רוברטו קבאלי") ובעיקר המתאמצת לא להתאמץ. בקיצור, אפשר לוותר בכיף.”

“על פניו, מדובר בספר שמזכיר את גברת ורבורג – בשניהם יש אישה נרגנת וחסרת שם פרטי עם בעיות בחיי הנישואים/גירושים - אבל ההבדל טמון בגישה הכללית של הספר. גברת ורבורג הוא ספר מעיק, שלא נוטה חסד לדמויותיו או לקוראיו. בעלי לא בבית משתמש בנרגנות כדי לשעשע ולהצחיק. הוא לא ספר מופת, אבל הוא קליל ומשעשע ויעביר בכיף כמה שעות. מה שכן, היו כמה דברים שהציקו לי או שנראו לי מוזרים מדי. יש בספר ניימדרופינג היסטרי של מותגי אופנה - פראדה, ג'ימי צ'ו ומה לא. די מיותר ודי פרובינציאלי. מה גם שבריאיון איתה, הלפרין אמרה שהיא לא מבינה במותגי אופנת עילית והכניסה את זה כי נראה לה שצריך. בהחלט רואים את זה. מה פתאום שאישה שנועלת ג'ימי צ'ו תשוויץ בזה שיש לה חזיה של לקוסט? מה קרה, באו גנבים ולקחו לה את כל החזיות של לה פרלה? בסצנה אחת שבה הגיבורה מבשלת למישהו היא מפרטת את הרכיבים של כל מה שהיא מכינה. גם זה מרגיש יותר כמו סצנה בשביל לסמן וי על אפיזודה של בישול איכותי שנכתבה על ידי מישהו שלא הכי מבין בקולינריה. אחד ממרכיבי הארוחה שהיא מבשלת הוא "פלפלים חריפים מגוררים". מי מגרר פלפלים? ואם הלפרין עושה את זה, תגידו לה שתפסיק. שתחתוך או תקצוץ אותם. ואותו דבר לגבי "פירורי עירית". מה זה? איך בדיוק מפוררים עירית? עירית קוצצים, אפשר גם לחתוך אותה, אבל לא לפורר. לקראת סוף הספר יש גילוי של סוד טרגי מהעבר, שכמה רמזים מטרימים לגביו פזורים כלאחר יד בספר. הסוד הזה לא תורם בצורה משמעותית לעלילה או להבנת דמותה של הגיבורה, למרות כמה קשקושים של הדמויות שדרכם הלפרין מנסה להבנות אותו ככזה. נראה שהיא ניסתה לתת לספר יותר עומק, אבל זה די מיותר ומאולץ. באמת שאין בזה צורך - כתבת ספר שהוא טראש כיפי, עמדי מאחורי זה. עוד סצנה מוזרה – הגיבורה נפגשת עם עו"ד נכלולי במשרדו הביתי. מתישהו העוזרת מגיעה ומודיעה שאשתו זקוקה לו. הוא הולך וכשהוא חוזר הוא מספר שאשתו חולה בניוון שרירים וכבר אינה מתפקדת. הגיבורה נפעמת לגלות שמאחורי הכסות הנכלולית מסתתר אדם רגיש וטוב. אבל אחרי משהו שהיא אומרת הוא משנה את התנהגותו ומתחיל איתה. עד כאן לגיטימי, אבל מאוחר יותר מתברר שאשת עורך הדין בריאה ושלמה ורצה טריאטלונים, כלומר שכל הסיפור היה המצאה כדי להתחיל איתה. כך, אז למה הוא היה צריך פתאום לשנות את התנהגותו באמצע ולהתחיל איתה, אם זו היתה המטרה שלו מלכתחילה כששיקר לה?”

“אם אתם בתקופה קצת פחות מחוייכת עכשיו- אז הספר בשבילכם. הפרוזה הזו אינה מתיימרת להיות יצירה ספרותית. אני הייתי אומרת עליה שהיא אוסף של מילים שנערמו למשפטים ופרקים קצרים משעשעים, שנונים ונוקבים שכתובים בגוף ראשון. אז על מה מדובר? עורכת דין קריירסיטית ו"בלי שם" בשנות הארבעים, פלוס שני ילדים (מיכאלה ועומר) שננטשה על ידי בעלה-עמנואל, לטובת דינה הטבעונית-אורגנית, מבוגרת בכמה שנים מעמנואל, ועטופה בשני בנים טייסים. האימא של עורכת הדין בבית אבות, עושה לה חיים לא פשוטים... וכמו שאומרים בעגה היומיומית: "עושה לה סרטים". היא משגעת את אב בית האבות, לא מתביישת "לגנוב" להדסה צימרמן את בעלה יוסף שהיתה נשואה לו 60 שנה. חולה בשיטיון שממשיכה לחיות את תקופת היותה שחקנית תיאטרון מפורסמת על כל המשתמע מכך. כשפרק א' הסתיים בחייה , עורכת הדין "הבלי שם" מתחילה להתפלש בשוק "הפנוי"... יש פה ושם אכזבות, ציפיות מפגישות היכרות, עד כדי כך שהיא אפילו לא זוכרת איך הערבים הסתיימו ואם בכלל יהיה למפגש המשך. ציטוט עמוד 49: "אני לא זוכרת איך נגמר הערב, אבל למחרת קיבלתי ממנו סמס. חשבתי הרבה על הפגישה שלנו, כתב לי אלוף הארץ בשעמום, והגעתי למסקנה שלא יתפתח בינינו קשר רציני. אני מאחל לך הצלחה בהמשך." הסיפור נע על הציר של לפני ואחרי התקופה "העמנואלית". הדמות הראשית בספר "חופרת", בורגנית, לא מהססת להשתמש במפרקים בין החיים השגרתיים, למה שהחיים מציעים אחרי פרק א'. תוך כדי החפירות הארכיאולוגיות היא מציפה ומספרת על עמנואל החרדתי, שהתאהב בדינה האדוקה, הדברנית, שאוכלת רק ירקות אורגניים ומשתמשת במי הרחצה כדי להשקות את הגינה. הספר הזה הוא תזזיתי, קופצני, סוג של מרתון, או ריקוד רוקנרול מהיר. השפה נשפכת כמים מדלי. השנינות וההומור חביבים, ויכולים תמיד להתאים לתקופות שקצת "קשה" בחיים. בעת קריאת הספר, היתה לי הרגשה כאילו אני יושבת בבית קפה, עם עורכת הדין "חסרת השם" ותוך כדי לגימות מהקפה, ונגיסה מהעוגה, היא מספרת לי על מה שעובר עליה. הסגנון כאן הוא ליבראלי, "צברי", ישיר ונטול גינונים לחלוטין. אפשר לקרוא את הספר ולהימצא מחוייכים, ומאידך אפשר גם להתעמק ולחשוב על מה עורכת הדין "חסרת השם" הזו חופרת... יש משהו בחפירות שלה... ההחמצות, הפיספוסים, הבחירות הנכונות בזמן ובמקום הנכון, הסודות הכמוסים, סיר הלחץ היומיומי שכולנו חיים בו, ההשגיות, החלומות, דור האימלים והרשתות החברתיות, וכן... כן גם על הנקמות הקטנות של נשים במיוחד. מירב הלפרין נוגעת במחשבות שלעיתים מקבלים "זכות מעבר" במחשבות של חלק מאיתנו... ציטוט עמוד 77: "היו שנים שהיה לי הכול, אבל זה היה לפני הילדים, וגם אז לא הייתי מאושרת. די מדהים שדווקא אז לא הייתי מאושרת, למרות שבגיל עשרים ושש, נגיד, נראתי ממש טוב, אבל ממש טוב, ונחשבתי לכוכב עולה בשמי הקריירה, מישהי שתמיד עשתה את הדבר הנכון, בחרה את הבחירות הנכונות, הסתובבה בחוגים הנכונים, ישבה במקומות הנכונים, יצאה עם הבחורים הנכונים, לבשה את הבגדים הנכונים והיתה מוקפת מעגל חברים תוסס ומלא אדרנלין. אבל מאושרת? לא הייתי אפילו דקה. כל הזמן רציתי עוד ועוד, להתקדם, להצליח, להרוויח, להשיג-בעבודה, בלימודים, עם גברים. היו לי שאיפות עצומות וחלומות למכביר ואי-שקט נורא שהלך והתעצם מבפנים עד שבסופו של דבר התפוצץ בוקר אחד במריבה נוראית עם עמנואל ונגמר במשפט המחץ שלו: "אז בואי נתחתן". " אגב, קצת מעצבנת אותי האופנה האחרונה שלדמויות הראשיות אין שם. למה? לסיכום: ספר נחמד, קליל, מצחיק, חביב, מהיר, עצבני וזריזי. קוראים... וממשיכים הלאה... יאללה נקסט... מומלץ תיהנו לי יניני”