ביקורת ספרותית על שלושים וחמישה במאי מאת אריך קסטנר

---

אפתח בווידוי. בילדותי הייתי תולעת ספרים, בעיקר של סוגה מסוימת. מספרי אריך קסטנר זכור לי שנהניתי מקריאת "אורה הכפולה". אולם לא המשכתי לקרוא את ספריו, בעיקר בגלל שהם היו "גלותיים" לטעמי, והעדפתי לחרוש עלילות ברקע תקומת מדינת ישראל בספרים מאת אוריאל אופק (עשן כיסה את הגולן), ישראל לרמן (דורבנות ליגאל), אסתר שטרייט-וורצל (אורי) מוסינזון (חסמב"ה) ועוד. עכשיו משרוח הנעורים המיליטרסטית חלפה התפכחה לה, אני חוזר לספרי הילדות היפים שעוד לא קראתי. הסיבה שאני חוזר לספרי הילדות היא בני הבכור.

זהו ספר הרפתקאות דמיוני המתאר את מסעם של ילד בשם קונרד, דודו רינגלהוט וסוס בשם קבלו נגרו במסעם לים הדרומי. הם חוצים במסעם עולמות דמיוניים, צבעוניים ומגוונים. המשותף לרוב העולמות אשר גיבורי העלילה מבקרים בהם הוא שלא נדרש מתושביהן להפעיל כול מאמץ. הכול אוטומטי או מופעל בכוח הדמיון. תרבות אינסטנט, קצת כמו בימינו.

אחת הבעיות לנוער שוחר קריאה בימינו אשר יהיה מעוניין לקרוא את הספר היא הדמויות ההיסטוריות השזורות בתחילת העלילה. דמויות אלו, אשר אולי היו מוכרות לילד בשנות ה 40-30 של המאה העשרים, אך לבטח זרות לילדים בני זמנינו. למשל, מי שמע על הדוכס ולנשטיין?
מזל שיש ויקיפדיה: אלברט פון-ולנשטיין (1634-1583) אציל בוהמי ומצביא אשר פיקד על כוחות הליגה הקתולית במהלך מלחמת שלושים השנים. אני מציע לילדים שנתקעים בקריאה מסיבה דומה לנסות ולדלג עמוד. אפשר, כמובן, לנסות ולהרחיב את הידע הכללי, ולבדוק את הרקע של גתה בהשוואה לשילר, אבל לדעתי בתרבות ה"אינסטנט" של ימינו, בה מצפים לגמול מיידי, זה כמעט בלתי אפשרי.

אם מצליחים להתעלם מהשמות הקשים להגייה של הדמויות ההיסטוריות האנונימיות, אפשר ליהנות מספר מבדח, חינוכי ובנוי בחוכמה.

הספר ממחיש את הפציפיזם של קסטנר. הוא מתנגד, למשל, לרכוש עבור ילדים משחקי מלחמה, כיוון שזה עלול להסיט את הילד ממימוש רצונותיו האמיתיים.
"גועל נפש אמיתי," אמר רינגלהוט. "תאר לעצמך, נגרו קבלו, גם האחין שלי משחק בחילי בדיל בביתו!"
"מה פתאום? אתה רוצה להיות גנרל?"
"לא," השיב הנער.
"או להיות אחד מחילי הבדיל שיירו בהם מחר מתחת לשיח השושנים?"
"ממש לא. אני אהיה נהג."
"אז למה בכל זאת אתה משחק בחילי בדיל?"
קונרד שתק. אבל הדוד רינגלהוט אמר, "למה? כי אבא שלו נתן לו אותם במתנה." (עמ'65).

בספר קסטנר הראה יכולת ניבוי, וברא עולם עם המצאות טכנולוגיות משוכללות שלא היו קיימות בזמנו, אך בימינו הן כבר הפכו למציאות. למשל, מכוניות אוטונומיות (המצאה שהילד קונרד כועס עליה כיוון שהוא רוצה להתפרנס בעתיד מנהיגה). קסטנר מראה בדרך משעשעת את הבטלנות והעצלנות שמביאה עמה הטכנולוגיה החדשה. במובן מסוים הוא מנבא את הסיבה שבעטייה פחות ופחות ילדים ייקראו בספריו או בספרים בכלל.

אבל יותר מכול, ומיוחד לאור אופרת הסבון בבית משפחת עוז, חשוב להדגיש את העובדה שקסטנר מעמיד את הילד במרכז. את זכויות הילד. וזו הדרך להציף את הנושא לדעתי. לא באמצעות אוטוביוגרפיה הפוגעת גם באנשים שעדיין בין החיים. בעולם ההפוך, כפי שמסבירה בבט, דואגים לטפל בהורים מתעללים. ועדיין קסטנר לוקח בחשבון את הצד של ההורים במשוואה - לא כול הילדים הם מלאכים. כפי שניתן לראות בציטטה הבאה:

"לא כל ההורים נחמדים, יש גם הורים רשעים מרושעים. בדיוק כפי שלא כל הילדים נחמדים, ויש ביניהם גם חסרי חינוך." (עמ'74).

לסיכום, ספר מומלץ לקריאה משותפת ומחברת בין מבוגרים לילדים.

» ביקורות נוספות של עודד
» ביקורות נוספות על שלושים וחמישה במאי