ביקורת ספרותית על שלושים וחמישה במאי מאת אריך קסטנר

---

איזה כיף לדני שיש לו דוד כזה, כמו מר סבוני, שיכול להקדיש לו זמן ולקחת אותו להרפתקאות מסעירות.
אני קצת מקנאת במר סבוני, שמצליח להיות דוד כ"כ מוצלח ואדם משמעותי בחייו של האחיין שלו.
לא שמישהו מצפה ממני, כמובן.
מר סבוני הוא רווק ללא ילדים ואילו אני נשואה, מגדלת חמישה ילדים ועובדת במשרה מלאה, אז כמה זמן כבר נשאר להקדיש לאחיינים, תגידו לי?
מזל שאני שכנה שלהם, אז אולי זה לא המון זמן, אבל יותר מאשר בעבר.
לוקחת מהגן לפעמים, מפטפטת קצת, מקשיבה - לפעמים בחצי אוזן מיומנת עם "אהה" ו"מממ" בזמנים המתאימים, כמו עם הילדים שלי.
וממליצה על ספרים, כמובן.
(זה אולי הערך המוסף הכי משמעותי שלי כדודה, לשלוף המלצות על ספרים טובים, כמו הספר הזה, למשל).
מצד שני, בניגוד למר סבוני - אני הענקתי לאחיינים שלי בני דודים.
ועוד עברנו לגור לידם, כך שאפשר להיפגש כמה שרוצים ולשחק קטאן יחד או סתם לשבת על הספה ולקרוא ספרים, זה לצד זה.

***

היום ה-35 במאי, יום המסוגל לניסים ונפלאות ואני בדיוק חזיתי בפלא כזה, כי חזרתי זה עתה מבית החולים שם מאושפזות אחותי והאחיינית החדשה שלי.
ואנחנו שכנים, כבר אמרתי, ואיזה כיף זה לעבור את זה ביחד.
אתמול, כשאחותי וגיסי נסעו לבית חולים, האחייניות שלי היו אצלנו.
ארוחת צהריים, ארוחת ערב, מקלחת, משחקים.
אני לא מר סבוני אבל הייתי דודה די בסדר, אני חושבת.
והעיקר, שזה החיים עצמם, הרי עוד לפנינו.
אני מתכוונת לחיים בשכנות, ללשבת על הספה לקרוא ספרים זה לצד זה ולשחק קטאן או מה שלא יהיה הלהיט כשהיא תגדל, האחיינית החדשה שלי.

***

לפני שנתיים עוד לא היינו שכנים.
היינו כמעט, טרום מעבר.
לפני שנתיים, היינו במקום אחר לגמרי.
לפני שנתיים היתה תהום עמוקה ואפלה שלא ידעתי איך נצא ממנה, משפחתית.
הייתי בהריון ואחותי - אחותי כבר לא היתה בהריון.
וגם תינוקת לא היתה.
והיה כאב ואבל.
והיתה לי תחושת אשמה, לא הגיונית, לא רציונלית, אבל בכל זאת.
מעין "אשמת שורדים".
כי אני הייתי בהריון, ואחותי - כבר לא.
ועמדנו להיות שכנות וההריון שלי, כך הרגשתי, עמד שם בין שתינו כמו תזכורת קבועה ומכאיבה למה שלא צריך תזכורת כדי שיכאב ומה יהיה.
לפני שנתיים לא יכולתי לדמיין את היום הזה, הלוואי שהייתי יכולה, הלוואי שיכולנו לדעת מראש שאושר גדול עוד יגיע.
אבל אם היינו יודעים מראש - אולי לא היינו יכולים להעריך אותו כל כך, להבין עד כמה הוא גדול.

***

ועכשיו חזרתי מבית חולים, כבר אמרתי.
ממחלקת יולדות שהיא מקום של קסם גדול שמתרחש כל הזמן, ללא הפסקה.
תינוקות קמוטים נדחפים בעגלות שקופות, אמהות כאובות מדדות מפה לשם.
הכל נורמלי ושגרתי ודרך העולם וגם לא יאמן ומופלא וחד פעמי כל פעם מחדש.
ואי אפשר שלא לחוש כמה הכאב והקושי של הלידה מתגמדים, כן זו קלישאה, אבל גם עובדה, מול 2975 גרם של מתיקות ושל קסם.
קסם אמיתי וטהור, כזה שלא יכול להתרחש בספרי הפנטזיה, אפילו לא בים הדרומי, אלא אך ורק בעולם המציאותי.

ברוכה הבאה לעולם, אחיינית שלי.
חיכינו לך כל כך.

(תודה לנצחיה על התזכורת ל-35 במאי)

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על שלושים וחמישה במאי