ביקורת ספרותית על שלושים וחמישה במאי מאת אריך קסטנר

---

א. "יָשָׁר, כָּל הַזְּמַן יָשָׁר" [מפי דמויות שונות, בניסוחים דומים]

לכאורה, מה מבקשת הספרות מהילד? לקרוא, להתמסר למסופר באמון מלא, לחוותו עד לשד העצמות. ומה אחותה ההשכלה הבית-סיפרית (ספק טבעית ספק חורגת) דורשת אם לא את צייתנותו, נתינת תשובות תמציתיות, צמודות ככל האפשר לתכנית הלימוד? אילמלא הרתיע אותי בילדותי הפרוייקט הנודע "תקרא תצליח", בו כיכב "שלושים וחמישה במאי" למנגינת שיר הנושא של הסרט "אמילי", ואם בכלל הייתי מאמצת יותר את המלצותיה של אימא, מלכתחילה הייתי נמנעת מקריאה מפותלת בספר וצועדת לי הישר לים הדרומי, על שלל ההרפתקאות והעולמות בדרך, וללא שום סייג, כמו קוֹנְרַד. במקום האפשרות שאבדה לעד, ניתנה בלב גיל עשרים הזדמנות-פז להיכנס אל תוך הארון דווקא במנעלֵי דודו רִינְגֶּלְהוּט - מדריך יוצא דופן אפילו בזמננו: רווק וזר לדרכי המבוגרים, אך אוהב ילדים בכל מאודו ולא אחת דומה להם בהתנהגותו; ניחן בשנינות ושובבות (שבמבט שטחי נדמית גובלת באלימות), הדרות בכפיפה אחת עם טביעת-עין רגישה ויושרה חינוכית. אם בוחרים להתבונן מתוך דמות מורכבת זו על השתשלות העניינים האינטנסיבית-יחסית, מתגלה ספר-ילדים זה כשמלה רווית בדים, קפלים וכיסים; כלומר, משלים ונמשלים, רודפים זה את זה בשרשרת מילים פשוטות ומלאות קסם.

ב. "כֻּלָּנוּ נִמְצָאִים כָּאן וּבַבַּיִת בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת!" [בַּבֶּט, עמ' 75]

רבים מאיתנו קראו משלים ואגדות - אותם סיפורים קצרצרים הבאים במכוון ללמדנו משהו על עצמינו ועל טבעינו המשתנה ובעיקר זה הבלתי-משתנה. חלק עוד חשים בחוש טעמם המילולי את ההאנשות הציוריות, וזוכרים בחיבה את חכמת החיים הפשוטה האצורה בהם. ואילו בחלק מתעורר זכר הצריבה הדידקטית מאותן תבניות שמרניות-משהו, בתוספת עלבון על שהחשיבום לקוראים שיש "להאכילם בכפית" מבלי שיסמכו עליהם שיבינו מבין השיטין.
קשה לי לקבוע נחרצות לאיזה צד מספר משתייך קסטנר. הרי עצם הבחירה להפגישינו עם הדוד ואחיינו דווקא ביום שלא מתקיים בלוח-השנה מרמז לנו בחיוך ממתיק-סוד: "עצרו והשתהו, כי משלים לפניכם!" קריאתי בספר התארכה שלושה ימים רק מפני שהתענגתי מההשתהות (וההשתאות שבצידה) בכל מיני-משל שכזה, פרי דמיונו של המחבר. ההשתהות נועדה פחות בשביל לרחרח פרחים גבוהים כעצים או לרשרש בבנייני האלומיניום, אלא לנסות להבין מה ניסה קסטנר, אי-שם בשנות השלושים במאה הקודמת, לספר על עצלות והיסטוריה וחינוך וקידמה. ויותר מכך - לבדוק האם הצליח קסטנר לחמוק ממלכודת האמירות המפורשות, שבשעה שהיא עשוייה לחולל פלאים במסגרת מחנכת, הרי שהיא עלולה להיות הרסנית בספרות.
אולי דמותה של בַּבֶּט הקטנה מייצגת מתיחות זו: ילדה ש"בבית" סופגת התעללות שקטה אך קבועה מהאֵם, ואילו "כאן" מתאפשר לה "לחנך את אמהּ מחדש", לתקן המעוות, על-פי "מידה כנגד מידה". בנקודה זו ניתן לשים לב כי קסטנר מתקרב מאוד לטון הדידקטי, עם נימת נקמה שקשה לטעות בה (והיא בעייתית לא פחות מזו המחנכת). עם-זאת, נעצב לבבה למראה האם הסובלת בדומה לה בביתן. בלא פירוט מיותר עולה השאלה החשובה בדבר אותה "הפיכה", המחליפה מקומותיהם של ילדים ומבוגרים. האם יש כאן רמז לעתיד לקרות לאותם ילדים שחוו על בשרם יחס מזלזל ומשפיל מהוריהם?
דוגמאות דומות בנוסח "אליה וקוץ בה" פזורות פה ושם לאורך הדרך הישרה לים הדרומי, ולרוב את הקוץ מגלה רִינְגֶּלְהוּט הנבון, ולא במקרה.

ג. "'הֲכִי טוֹב שֶׁתִּצְבְּעִי אֶת קַו הַמַּשְׁוֶה הַטִּפְּשִׁי שֶׁלָּךְ בְּצֶבַע נֶגֶד חֲלוּדָה', אָמַר הַסּוּס, 'וְאָז הוּא לֹא יַחֲלִיד כְּלָל'. 'אֲבָל הוּא מֻכְרָח קְצָת לְהַחֲלִיד', עָנְתָה הַמְנַקָּה, 'כִּי אַחֶרֶת אֲנִי עֲלוּלָה לְאַבֵּד אֶת מְקוֹם הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי'" [עמ' 103]

הדו-שיח תפס אותי בקלקלתי. אגב, הוא דוגמה מצויינת לדרך בה הצליח קסטנר להציג שתי נקודות-מבט מנוגדות אך נכונות, מבלי להדרדר בקלות-דעת להכרעה מהירה בין השתיים. כפי הנראה, לא יכולתי להתעטף באדרתו רבת ההוד של רִינְגֶּלְהוּט לאורך כל הקריאה. בשלב כלשהו הייתי מוכרחה להסב פני לאחור אל חיי הלא-דמיוניים: אלה המתקיימים אומנם מחוץ לספרים, אולם בנגיעה בלתי-פוסקת בהם.
כאשר נכנסתי לשירות לאומי בספריית שער-ציון (היא בית אריאלה בשפת הרוב), לפני קרוב לשנתיים, טעם המושג "עבודה סיזיפית" תמיד נקשר אצלי למיתולוגיה היוונית ולאלבר קאמי; קרי, טרם חוויתי אותו בעצמי. עבודה בספרייה, לפחות בהיבטים המיוניים והסידוריים שלה, אין ראשית לה ואין אחרית; קוראים מעלעלים בספרים, מסיימים ומחזירים. למקום הנכון בארונות? רק בחלק מהמקרים. ספרים רבים שבים אל עגלות זמניות. שורות מתיישרות ושוב נוטות באלכסון, וכך חוזר חלילה. כאשר אני נסחפת אל תוך ים המשימות, מזכיר לי מנהל מדור עיתונות, איש חכם מאוד, ש"אי-הסדר גדל בהתמדה"; לא נותר לנו אלא לצמצם כמידת יכולתינו את המרחק בין הסדר לאי-הסדר, כאשר זה האחרון אינו יודע שובע ובתהליך התרחבותו מתגלים עוד ועוד סדקים ואי-דיוקים.
מצד אחד, אין לומר נואש, על-מנת להימנע מעוגמת-הנפש מול קורא המבקש ספר, אשר נעדר ממקומו ועקבותיו כמו נטשטשו. מצד שני, מפתה להרהר ואף לחתור לעולם שבו לא יהיה עוד אי-סדר. למשל, חבר הציע פעם להתקין מערכת מורכבת שתקשור את כל הפריטים באוסף באמצעות זמזמים אישיים שיקשרו אותנו בזמן אמת למקום הימצאותם הנוכחי (כמו למצוא ספר ברוסית שנדחק בין מדפי המדעים השימושיים). צודק נֶגְרוֹ הסוס, אך גם צודקת המנקה.
למראית עין "פספסתי הרכבת" ולא קראתי "במועד הנכון" את "שלושים וחמישה במאי". אמת ויציב. למעשה, חשוב להדגיש כי אף פעם לא מאוחר. בכל גיל ובכל שלב בחיינו אנו יכולים לפתוח בספר, בכל ספר. מאז התמסרתי לאהבתי לספרים ואין היא מובעת רק במסתרי החדרים ובפינות החבויות אלא גם במוסד תרבותי ובאופן יומיומי, גדל בי התאבון להתנסות בסוגות ספרותיות שעד אותה תקופה לא העזתי אפילו להציץ מבעד לחווכי תריסיהן; להרחיק ממני את הקו המשווה הלאה ממני, עוד קצת ועוד קצת, ובתוך כך להרחיב את ראותי וּלהבהירהּ; להיפרד מהדעות הקדומות ומהפחד ולחדד את חושי הביקורת וההתפעלות, בדומה לחידוד חוזר ונשנה של עפרון.
ואת החידוד הזה אאחל גם לכם, באשר הינכם. שנה טובה.

» ביקורות נוספות של יעל 93'
» ביקורות נוספות על שלושים וחמישה במאי